בשבתי בבית עם החברים
כשאלכוהול ניגר כמו נקטר מן שפתיי הכוסות, בסעודת חג הבציר על האולימפוס. הרעש, העשן, קולות הצחוק הבלתי נשלט וכל שמצופה מכינוס טרום-התפרקות של כל כך הרבה אנשים מוכרים ומוכרים פחות מתערבבים לכדי עיסה מושלמת של בצק אנושי, בהשראת האוויר הסמיך של תל אביב.
כך שעה, או שעה וחצי, שאני מקיץ ונרדם מהכרה למתרחש סביב ברדיוס של יותר מד' אמותיי הסמוכות, כשלפתע אני מבחין כי הטלוויזיה החליפה את פניה מאחד מערוצי המוזיקה לטובת מעברונים בערוץ התעודה, וכי השיחה הקולנית אשר זעזעה קודם לכן את הסלון, נתחלפה בדיון תבונתי למפתיע על סדרות התעודה החדשות שעומדות להקרין בערוץ – ועל פוליטיקה, כמובן.
בהתחלה כל זה נראה לי מייגע. את האינטלקט אני עוטף בניילון בועות ותוחב לאחד הקלסרים בסוף שבוע, ופותח אותו שוב לא לפני בוקר יום ראשון. ובכלל, לשם מה שפכנו את כל האלכוהול הטוב הזה שהבאנו מהדיוטי-פרי אם רצוננו הוא בחשיבה קוהרנטית, אני מפטיר בזעם מה. אבל התסכול הקטן הזה של יום שישי מיד מפנה מקום למחשבות אחרות, למחשבה אחת אחרת. שיש לי חברים, במיוחד המוכרים (ואפילו המוכרים פחות), שאוכל לשבת איתם, אם ארצה, בערב יום שישי, ולדבר על פוליטיקה (ממש מעט), ועל הדור הצעיר, ועל פניה של המדינה ושל התרבות בעיקר, ועל העוני, ועל תוכנית המתאר האחרונה של תל אביב שקיבלתי כמזכר באי-מייל מהחברה להגנת הטבע.
וכמה בר מזל אני, שאלו הם החברים שלי, וחברי חבריהם, ובכלל – האנשים שסביבי. שמאתגרים אותי באופן צולב וממושך, ואף פעם לא מצפים ממני לפחות. ושאם ארצה אוכל לעשות זאת, ולא לכרוך בניילון את האינטלקט איזו שבת אחת.
ושלמעשה, זה בעצם, ממש כל מה שאני רוצה.
אינסטינקט,
שהוא עצמו וחצי בשנה האחרונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
