זה בתוכי כמו אוכל מקולקל
כמו מן כאב שלא נותן מנוח
אני רוצה לכתוב ולהקיא ולשרבט עד יחוסל
אני רוצה לשפוך, ועם הזמן לשכוח
זה מחלחל ומתפתל מן הגרון אל תוך היד
בצמרמורות של כאבים המשפטים אחד אחד
חולפים זורמים
כמו שדים באוטוסטראדה אפלה
רפש של ביוב
על דף לבן של התחלה.
אני מרגיש כי לא אוכל עוד
לא אוכל עוד להמשיך
אבל גופי אינו נותן לי - הוא צריך, אני צריך
להתערבל, להתערטל בתוך החושך מחדש
בתוך עצמי, בתוך דברים
שלא חשבתי קימיים
או לא היה בהם ממש
להרגיש שוב זיכרונות כמו שברי מראות
נעוצים בעצמות כמו קרעים
שלא הספקתי לאחות
מחלחלים בפנים, כואבים
ומשאירים אותי לאנחות
לפעמים קצת יותר לפעמים קצת פחות
וזה עוזר אך זה מותיר אותי נגוע
ושוב חוזר
אולי מחר או מחרתיים או בכלל
עד שאתן עד אתמכר עד שלגמרי לא אוכל
עד אוותר על המיטה – שרוע.
חושב עליך~חושבת עלי~חושב עליך
וחוזר אין ספור
אם את יודעת כי אלף הגיגים ביום אני מקיא
עד אבקש את שלוותי
עד תמצא מנוחתי
עד בכאב אחר אמצא מזור.
אם את יודעת איך מרגיש
לחיות בתוך השיגעון?
אבל את לא יודעת הא?
את לא חיה בתוכי, נכון?
מי שרטוב אינו פוחד מגשם..
