אם אהבתך אותי נצח
אהביני הרגע
כי לא היום ולא לנצח
ימשול.
אם אהבת אותי אמת
לא אך הרגע הזה ולא הנצח
אהביני כעת
וניפול.
וניפול שנינו יחד
ברגע הזה אך לא לנצח
שִנאיני עכשיו.
וסילחי.
כי אם אמת אהבתיני
ברגע אחד מרבים אלו יחד
עת אבגוד בך
- אל תשכחי.
כי אהבנו כעת
לא מחר ולא לנצח
אהבנו
- תמיד.
וביום בו ינצו זרעי פורענות
זכרי-נא דבריי לך,
כי הרגע נאהב,
ויותר
לא אגיד.

לעיתים מומשלת אהבה ליהלום הכי יקר בעולם, לעיתים מומשלת דווקא ללב אדמדם. לעיתים היא מומשלת לשמש או לאוויר.
ריבוים של המשלים הללו מקומו ללמד אותנו על ייחודו של הטוהר הזה שבאהבה. הוא דומה לכל טוהר אשר אנו מסוגלים לחשוב עליו בעולם הזה אך נעלה מכל אחד ואחד מהם בו בזמן.
וכמו היהלום שבלתי ניתן לשבירה, כמו הלב אשר פועם בנו כל עוד אנו חיים, כמו השמש אשר זורחת בכל יום ויום מחדש וכמו האוויר אשר לעולם איננו כלה, כך גם אהבה - מרגע שנתווצרה ונתחשלה במעבי ליבנו, לעולם תוסיף להתקיים.
יש אשר יצליחו להסתירה, יש אשר יצליחו להתעלם מנוכחותה במידת מה ולהתנהל. אך אם נעלמה לחלוטין – כנראה שלא נתקיימה באמת מעולם.
אהבה איננה ברת זמן או מקום. כל זמן הינו זמנה וכל מקום היננו מקומה.