שיר זה מוקדש לאחת המסוימת, אשר את סיפורנו הנצחתי אך מעט בשירה.
ואם שירה היא כהכרה בישות הקיום ואישושו, אזי כי בשיר זה מתקיימים הם כולם:
רבים, תמימים, זוהרים, ונצחיים.
סיפור על ימים של תמימות וזוהר.
בתהום של אנדרטה כהה
|"פעם היו פה פרחים"|
מצוין על השלט.
בעידן מני עידנים
לבלבה לה ארץ אחרת.
אסופת זיכרונות
שם עומדת בוהה,
סחפהּ איזה ים של ערגה אל החוף.
הגלים מתנפצים כמו קרקע סדוקה,
מתבהרת תמונה ישנה, לבסוף -
"היה פה אגם"
פוסק האחד.
ואחר מצביע על המאובנים.
כך מתגלגל סיפורה של ארץ
בעידן מני עידנים.
וזה מדרבן בהם מחשבה,
עצובה,
עוצמתה של הסצנה הזו.
כעת איש-איש בליבו מדמיין
כל אחד מעט מן הארץ שלו.
באחד מנשבת רוח סולחת,
ואחר מדמיין בה צחוק ילדים.
מה חבל כי איש לעולם לא ישיג
תפארתה המוחלטת
של הארץ מפני עידנים.
לפתע משהו זע.
אבן נבלעת בדמי התהום
האם גם הארץ כואבת?
סדקים נוספים נפערים ברצפה.
אכן, זו מזמן היא ארץ אחרת..
וזוהי העת לחתום את הספר
נכבדיי, כאן מסתיים הסיור.
עלומים נותרים סודותיה של אֶרֵץ,
נצחיים כעניין-לא-גמור.
בעידן מני עידנים, מי יזכור?
סיפורה של ארץ ליבנו.
"ספר נא עליי, מעיין
כשיתפנה מעט זמן", כך אמרה.
"ספר נא עלינו".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
