על זמנים – שלא ישתנו.
זמן עובר ידידיי. זמן עובר בין אם תרצו בכך ובין אם לאו, בין אם תתירו לו ובין אם תתנגדו באמצעים החמורים שברשותכם. זמן עובר ומשכיח נעורים, ומשכיח זיכרון לאהבה ראשונה. זיכרון לאהבה ישנה.
כשאנו נולדים טבועה בנו היכולת הזאת, לאהוב. היכולת לאהוב אהבה שאין בה ספק או מרירות, שאין בה חשבונות-גמול ואין בה שפת גוף מאולצת.
לפעמים אני נוטה להאמין שעם הזמן והזיכרון הזה שנשכח, נשכחת מעימנו גם מעט מן היכולת לאהוב.
עם הזמן הופכים כולנו אנושיים בצורה בה אנו מפגינים אהבה, וככלל אורחינו ומנהגינו האנושיים אנחנו משבשים את האהבה באופן שאלוהי היקום היה מתפטר ממשרתו לו היה יודע. אנחנו הופכים אותה למשהו אחר, לקניין שכיר ובר מיקוח.
צעיר אני מספיק כדי לזכור, ימים בהם ידעתי לאהוב כמו ילד. בהם ידעתי להעניק בלא שלמדתי עוד לבקש, בהם ידעתי לקוות בלא שחוויתי אכזבה, בהם האמנתי אמונה שלמה, ואף שהייתי נטול כל בסיס ממשי.
בשלב הזה בחיי, בו אני עוד זוכר כיצד הייתי אחר, ומאידך זוכה בתענוג המפוקפק שבלהבחין באהבתי מתבגרת, לובשת צורה אנושית. בשלב הזה אני עוד מאמין (עם צידוקיי האנושיים כמובן) כי אני זוכר כיצד לאהוב.
כל אלו שציינתי לעיל, ואחרים. טבועים בי כמו שבאמן טבועה יצירתו הנעלה מכל. והוא זוכר כיצד האירה השמש ביום בו נתהוותה, וכמה כחולים היו השמיים, וכמה בהירים היו רגשות.
מפעם לפעם כשבאה נערה בשאלתהּ אליי, והיא חסרה אנושיות, וטאקט, וערכים. ובמקום כל זאת מלאה היא בתחושות ורגשות ורגעים מתפרצים כמו בנוזל הגעשי הקדמוני ההוא ממנו נוצרנו כולנו.
כשבאה אחת כזאת ושואלת אותי, אדם - מהי אהבה?
אז אני חייב. אני חייב לענות לה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
