כשמגיע למיטה אני תאב, אלייך.
כל חלק בגופך.
הניחי לי לצלול אל מעבה מפולותייך
לכרוך את עול ריחי כתפיי
סביב לירכך.
אני רוצה לרצות אותך.
להתרצות כעל ידייך
בעמקים הטמירים של התשוקה.
כארץ רחוקה אני רוצה
לנדוד אלייך. לדוש שדך,
לקנות לי בית בנשיקה.
כשמגיע למיטה - אני רעב.
והמדע כיום אומר: חיים יותר
כשרעבים.
ואני,
ככל שאדישותי מוצהרת
כך מעניק יותר, כשאוהבים.

יותר משאנו אוהבים אנשים על הטובה שגמלו לנו, אנו אוהבים אותם על הטובה שגמלנו להם.
בהיפוך יוצרות.
קחוני לדוגמא:
ארשת פניי האדישה, התנהלותי שוות הנפש – אין הפוך ממנה כאשר מדובר בתשוקתי אל מושא הלב.
הנשמה שאני מעניק, הפינוקים שאני מפנק, מעשי האגדה אליהם אני מרחיק תוך רצון ברזל – מעידים.
דבר אחד אשר למדתי מן הקשר האנושי הוא שבאהבה אין עכבות.
לא פחד, לא בושה, לא חולי, לא כאב, לא תשישות – דבר. (אפילו לא חינוך – כי לאהבה מערכת חינוך משלה.)
ואין טיפוס או דמות אשר חורגים מן הקביעה הזו.
אז מה פספסתי פה?