בזמן שאני נופל
בין שורותיי הללו ממש
את
בוודאי מרחפת,
מחייכת חיוכך הנפרש
חופשייה כרקיע פתוח
ושלהבת קולך, בשירה מתוקה
מרצד כגלי ים ברוח.
אך שירתך הזו, הפעם
לא תישמע באוזניי.
כן, זה ברור לי.
כי בזמן שאני כותב
שורותיי הללו ממש
את
מוחקת שירים ישנים
ועוטה על חייך פנים חדשות,
שמלה חשופה ושחורה.
והרוח קרה.
ברגלייך, גרביי משי ארוכות
וכולם מסתכלים.
כי הינך
כי אינך!
כאשר היית לי מלפנים.
וזה ברור לי, אכן
כי דברים משתנים.
עוד בזמן שאני מברר
שורותיי הללו ממש,
מדמיין בהקיץ זיכרון מתקתק
המרחק מתגבר.
ועוד יום מתחלף בלעדייך.
כי אינך, עוד היום, כשם שאת
בין שורותיי.
והשיר הזה הוא בעצם עליי
ורק אז – עלייך.
["כי השייכות נדחקת והזיכרון מתכסה באבק."]
"זה הכל, מרחוק מישהו שר. מרחוק.
ליבי אינו משלים עם אשר איבדתי,
כמו כדי לקרבה, מבטי תר אחריה,
ליבי תר אחריה, והיא אינה איתי.
זה אותו לילה אשר מלבין אותם עצים,
אנחנו, אנחנו מאז, כבר איננו כשהיינו.
איני אוהבה עוד, אמת, אבל - מה אהבתיה,
קולי חיפש את הרוח כדי לגעת באוזניה.
לאחר, היא תהיה לאחר, כמו לפני נשיקותיי.
קולה, גופה הבהיר, עיניה האינסופיות.
איני אוהבה עוד, אמת. אך לפעמים עודני אוהב.
מה קצרה האהבה, מה ארוך השיכחון.
בלילות כאלה הייתה בין זרועותיי.
ליבי אינו שלם עם אשר איבדתי,
גם אם יהיה זה הכאב האחרון שתכאיבני,
ואלה השורות האחרונות אשר אכתוב לה."
פבלו נרודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
