להתחיל מאפ0

הכרתי פעם מישהו שהכל היה שייך לו.

כשישבתי על שפת הים והבטתי אל האופק הכחול הרגשתי טיפטוף קל של ניפוץ נורמות.

הים היה שייך לו.

כשהבטתי אל על ושאפתי מן האויר הצח שימלא תחילה את נחיריי ולאחר מכן יתפשט לראותיי האפופות,

הרגשתי מן גניבת האויר, מכיוון שהרקיע היה שייך לו.

כשהבטתי לעבר הירח בלילה, הרגשתי כאילו גנבתי מבט חטוף ממנו, מכיוון שהיה לו חלקת אדמה על הירח.

כשהסתכלתי על עצמי במראה, ראיתי איך הדמעה זולגת לה באיטיות על הלחי עד לסנטר ומתנפצת על הרצפה,

 הרגשתי שגנבתי לו את הגעגוע, כי הוא שייך לו.

כשהוא סיפר לי על האושר שלא מגיע לו והקושי שלו לשחק בתפקיד העצבות שכבר תפס חלק ממנו,

הרגשתי פולשת, כי העצב היפה הזה הוא שלו.

כשהוא בזבז עליי דקות בפלאפון הרגשתי שהוא מבזבז עליי יתר על מידה, מכיוון שהזמן היה שלו.

אך דבר אחד מפעם נשאר רלוונטי גם עכשיו.

אני שמחה להיות שלו.

אך ורק שלו.

כשעמדת אצלי בסף

לא חשבתי לנשקך.

רק על אופן חיוכך

אשר היה מרוח

על דלת הכניסה.

ואָתְ הורדת נעלייך

אך חיוכך שמרת

כשאמרת שגינתי

כיער-פרא

צומחת על העיר.

חשבתי, רגע

על דקוּת ההבחנה.

ואיזה יופי איך שכך

כה חלקה ולבנה -

היא מזכירה לי שיר.

כשחייכת, עדין

כי אולי

חייכתי גם אני.

ואז נשקת כשחשבתי

היא מזכירה, לי את עצמי.

"מצחיק איך מתוך תקופה כה מחורבנת נוצרת ההבנה שהדברים שהם אולי החשובים באמת הם יציבים וטובים."

אין כמו לאבד אדם לכעס אינסופי

מבלי שיתאפשר לך לפייס אותו, מבלי

שתוכל להסביר לו את עצמך.

מבלי שתוכל להחוויר לו כי כועס הוא שלא בצדק.