כשניגשתי לעדן דבר-מה בשיערה
נכלמתי לגלות כי אני עירום;
תחילה נרתעתי להלך כך בקרבה,
אחר תהיתי אם ידעה זאת בליבה,
אחר עשינו אהבה, עד אור היום.
לו היה מוצא אדם דרך לנסוע בזמן, האהבה היא שהייתה מניעה אותו, הכאב, הכמיהה והגעגוע.
אנשים הם כמו אבנים יקרות ערך – כשאינם מגובשים אי אפשר לעשות איתם כלום. אי אפשר להתבונן
בהם ביופי, אי אפשר לשים אותם על טבעת, אי אפשר לבסס כלפיהם רגשות.
ואנחנו – מה אנחנו? נולדים עירומים ורטובים. חלקנו לומדים כבר עם גיל צעיר להתחבר לרצונות
ולמהות שלנו, אחרים מאיתנו נטולי מושג גם עד הסוף המר, נותרים עירומים בנפשם.
ההכרה הזו היא חשובה, היא התמצית. אפשר להרחיק ולומר, שהיא שואפת למהות האמיתית שלנו,
ולמהות של חיינו בכללם. ישנם מס' מעלות להכרה:
- מי שלא יודע את עצמו לא יכול לאהוב את עצמו
- מי שלא אוהב את עצמו לא יכול לאהוב אדם
- מי שלא יכול לאהוב אדם כבול לחיים מטריאליים
– וברמת החיים המטריאליים הידברות בין הנפש לסביבה נעשית באופן הקיומי הנמוך ביותר של האדם.
על כן
על כולנו להסיק, להגשים, ולהיכנע לאני הפנימי שלנו.
למתמטיקאים שבנינו – זהו תנאי הכרחי אמנם לא במתאם ליניארי-ישיר לאושר.
בעוד קוראים את המקטע הזה חלקנו כבר מצויים בפסגת השאיפה אליו, על חלקנו לעשות עוד דרך
ארוכה, אחרים – יש שהוויתם כרגע הינה המגובשת ביותר שאי פעם יחוו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
™instinct
