להתחיל מאפ0

לו הערב ידרשו שפתותינו אחת את השניה

- לא אסרב

החושך מסמא לבב אדם

והצינה מערפלת חושיו

הערב - כסף הופך זהב.

בלילות הקרים שזכרת, צלקות תשוקתנו

בערו בעורפך כשלהבת פרועה

לשונות הברק שקילפו ציפורניים, במסווה הקרה.

אם נכספת להפליג בנהר הדמים

שקילפו ציפורנייך בעור המת

באחד הלילות, אם נרצה בשנית

אז תבואי אלי עוד הערב, כעת.

שינייך חדות בן השבעת המחסור, ירעידו קולי

עינייך יימוטו טפחות זיכרונותיי על ליבי.

תשוקתנו שנית, כמקווה של זהב

אם אי פעם – כעת

אם הערב –  עכשיו.

I can resist anything but temptation itself.

לבלוב פסיגי שמש בין כר עננים

האירו פנים לכל עבר,

אותו בוקר ראשון של עולם

ובין סבך בניינים שם האור לא הגיע

ישנו יחד בחדר דרקון ואדם.

והם נותרו ישנים עוד שעות ארוכות

חבולים ממכות שהטיחו,

בעוד ליל של כאב ומדון

כי תוצאות הקרב העתיק שוב בישרו:

לא הצליחו לשחוט לא אדם לא דרקון.

אך הייתה גם פיה אחת מהרהרת בהם ישנים

איך נותרו הם חיים במזל,

אחרי לילה של דם.

וידעה היא תמים כי עצמו לבדו

לא יכל לשני הן דרקון הן אדם.

אז רקחה היא כישוף בליבה הקטן

כי לנצח ישן התפלץ הנרדם,

בקסמה בין עצי הבטון

כך לעד בזכותן של פיות מופלאות

חיי בשקט יחסי אדם עם דרקון.

יופייה של אישה - אין כוח גדול כמותו.