מי הזיז את הדגדגן שלי?

שמועה זדונית התגנבה לאוזניה של רותי ש'. שבעים אחוז, לחשה הדוברת, היום! שבעים אחוז סוף עונה בעזריאלי! אוזניה של רותי הזדקרו כשטרונגול של בתול. או-או, לא טוב. זה פוסט לכל המשפחה, רותי תצטרך למתן את עצמה. ענייה או לא, גם רותי ש' צריכה לשים משהו על עצמה בשעות בהן היא מסתובבת מחוץ לבית.

בערך אז אירע האסון. האישה שבאופן תקני מלבישה, מאכילה, ומשכיבה לישון את הילדון (להלן: "העולל") איבדה סתימת שורש בקרב על אגוז בעוגת שוקולד (עוגה תוצרת בית, לצערם של עורכי הדין שבקהל). כיוון שבאורח טראגי אותה אישה עגונת-סתימה מקושרת בקשרי דם מסועפים אל רותי ש' (משפחה לא בוחרים. ותגידו תודה. תארו לכם את הבחירה האיומה: להיוולד לאריק שרון או למצנע, לש"ס או לחד"ש. הו, הזוועה!), והתחננה לפניה בדמעות שליש צבאי ש"תיקח את הילד אליה לאחר הצהריים". רותי ש' עשתה מה שבדרך כלל מקובל לעשות במשפחות: היא סירבה בתוקף בטיעון שיש לה דלקת ריאות, אך טלפון מלשכת נשיאת המשפחה (היו"ר הכבודה מאו-טסה-אמא) הכריח את רותי ש' לבלוע בחזרה את כל התכניות היפות שלה, בהן היא מקפצת נטולת דאגה בשדות הסייל הנצחיים של עזריאלי.

לא אשת חיל כרותי ש' תשלים עם גזירת הגורל המר. כשהגיע אל ידיה הפעוט, עטוף בצעיפים כחבילה, היא הצליחה תוך עשר דקות לפתות אותו לזעוק מרה בדרישה "חנות גלידה סגולה!!!" (הידוע לציבור הרחב גם בשם התואר: קניון עזריאלי. ממש תענוג לעשות מניפולציות על זכרים צעירים – זה בכלל לא מעייף את הלסת התחתונה) כיוון שרותי ש' היא דודה למופת, היא נטלה בידיה את הפעוט, ניגבה דמעותיו, קינחה אפו הזולג, קינחה גם את הקורדרוי היפה הסגול שלה מהשאריות הנדיבות של תוצרים ירקרקים, ושמו הם פעמיהם אל הביבר. בדרך לשם, הכינה אותו אל חיי אזרח מועיל וצרכני, ולימדה אותו לפעות בקול "שבעים אחוז! סוף עונה!" (אם כי, מפיו הבלתי מנוסה זה נשמע יותר כמו "בימחו! סונונה!").

שורות שורות עמדו מכוניות בכניסה להיכלי הקניות (בימחו! סונונה!). שוטרים כיוונו את התנועה העמוסה. חשכו פניה של רותי (בימחו! סונונה!) הייתכן שהאויב האכזר (לא המוכרות בקסטרו. החמאס) התעדכן בתאריכי הסייל והצליח עם המגה-פיגוע שלו, דוקא היום, בעיתוי כה רגיש, לפני שרותי ש' פשטה על החנויות? (בימחו! סונונה!). במהרה הסתבר כי בסך הכל מדובר במחסומים זמניים, כיוון שהחניון היה מלא. לא עם כעם ישראל יחמיץ סייל, וכו-לו הגיע. טורי אנשים נהרו פנימה, דוחפים ומגדפים. ערימות אנשים צבאו על כל טישרט מסכן של פוקס (בימחו! סונונה!). נשים שפספסו את אחרוני זוגות המגפיים המוזלים של ניין ווסט קפצו מן הקומות הגבוהות אל מותן. הפעוט היה נרגש מאוד מן ההמולה ומפלאי המדרגות הנוסעות. כה נרגש, שתוך שלוש דקות רותי ש' הצטערה מאוד שביציאה מהבית לא עשתה מה שחשבה (והתביישה) לעשות, כלומר לרתום אותו בקולר שהשתייך פעם לכלבה האהוב (והברמינן) דילן. אך אין טעם לבכות על חלב שנשפך. הילד התאדה. במבט מבועת סקרה רותי ש' את מדפי קוקאי המתרוקנים בקצב מכל המציאות הרציניות, ובצער עמוק (מה לא עושים בשביל משפחה) פנתה אל המודיעין. "איבדתי ילד", דיווחה לנאצית אטומת המבט שישבה שם. הנאצית נעצה בה מבט עוין. "שם? בן כמה?" ידיה של רותי רעדו קלות. בן כמה באמת העולל? בערך תמול-שלשום אמא שלו חזרה ממחלקת יולדות עם החבילה התכלכלה, לא, בעצם אתמול הוא כבר הלך לגן ריקי – גן ריקי זה גן חובה? "אה, בן ארבע-חמש-שש" שיקרה בביטחון. "יש לי אחד במודיעין של קומה ב', לכי תראי אם זה הוא" נבחה אטומת המבט בפיהררית מדוברת. רותי ש' כשלה על המדרגות הנעות, מוחה הומה ספיישלים של "פוקוס".

במודיעין קומה ב' הוא חיכה לה. קמוט ומרוח כולו בתערובת ריר ופירורים, עיניו אדומות, אפו זולג. אמנם נראה כאילו התבגר בבת אחת וגבה בעשרה סנטימטרים, אבל רותי מעולם לא עשתה עניין מכמה סנטימטרים יותר. "בוא, ילד שלי", רכנה רותי ש' אל הזאטוט הלח וכרכה את ידיה סביבו, "שה, שה, בוא נלך לקנות לך גלידה סגולה" הזאטוט התרצה בפתאומיות מפתיעה ורק נצמד אל רותי ש' בחוזקה. הוא היה קצת כבד ופיו הריח משום, הבחינה כשסחבה אותו אל הגלידריה, ידיו ממעכות את שדיה בפמיליאריות נינוחה. בעוד הזאטוט שואב באושר אל פיו גביע של גלידה סגולה, קפא לפתע דמה של רותי ש' כשהבחינה מרחוק בסצנה מבהילה: ילדון קטן, אסופי עזוב ומעוך למראה נפלט מבין רגלי הקהל אל קרן זווית, בוכה בכי תמרורים. משהו בצליל קולו היה מוכר להכאיב מקילומטרים, ועורה של רותי הצטמרר. "בימחו! סונונה!" שמעו במעורפל אוזניה המסרבות להאמין מבעד לשאון הקהל העובר. היא רצה בסלואו מושן אל העולל וגירפה אותו מן הרצפה. הוא היה כולו שלולית של ריחות צהובים, אבל לרותי לא היה אכפת. היה זה יורש הכתר לבית שרמוטי, העולל האוריגינלי. היא אימצה אותו אל ליבה ולחשה לו מילות חיבוב ("דודה תקנה לך כמה גלידה שתרצה אם לא תספר כלום לאמא, מחמלי")

בזעם הסתובבה רותי ש' ופנתה בחזרה אל הזאטוט המתחזה, ידה הקשוחה אוחזת בצוארונו ומטלטלת: "ומי אתה בדיוק?!" "גינאדי מהנקיון, גיברת", ענה לה הזאטוט, מתייצב מלוא קומתו מולה, "ואת היית מפריע לי באמצע עבודה" רותי ש' הסתובבה בשאט נפש ופנתה להימלט מהמקום, העולל מאובטח בזרועותיה. "גיברת, גיברת, חכי גיברת" היא עצרה וכשהסתובבה ראתה שגינאדי רץ אחריה "מאוד טוב וגדול זה שדיים שלך" סח לה גנאדי בנימוס סובייטי משובח והסמיק. רותי עצרה לרגע, כשוקלת מה תשיב, ואז השתתקה ופנתה חזרה. בכל זאת, פוסט לכל המשפחה. העולל לבית שרמוטי, שהיה תלוי על צוארה, נשא עיניו אליה, כולו תום ילדותי "זה נכון דודה, מה שהוא אמר"