החיים על פי זהבי

לעזוב בצד את כל מה שבנית בשנתיים האחרונות ופשוט לשחרר. ליפול. לדעת שזה יכאב לדעת שזה יקרע לך את הלב בפנים אבל עדין זה הכי קל. לשמור כל פעם מחדש על התדמית החיובית זאת משימה לא קלה בכלל. זה לנשוך שפתיים ולחייך גם כשרע. להגיד שיהיה טוב ולהאמין גם שאתה יודע שהסיכוי למשהו טוב קטן, אפסי. המקומות האלה שאתה מגיע אליהם אחרי שאתה נופל הם המקומות הכי שחורים שיש. הכי אפלים. הכי קודרים. הם העצב והפחד, כל הכעסים שנאגרו במשך שנים על כל העולם, על הגורל, על הנסיבות. זה כל המקומות הכי חשוכים בך שהיית בהם בעבר ואתה יודע שככ קל לחזור וקשה לצאת. לקום מהבור שלך..לקום מהחשיכה שיצרת סביבך..אני נכנסתי לטיפול לפני שנתיים וקצת בשביל לצאת מזה. ישבתי על הספה של גיל ופשוט פרקתי. פרקתי הכל. הוא אפילו פעם אחת אמר שאני בין המטופלים היחידים שככה נפתחו ככ מהר. אולי כי פחדתי שאם אני לא אפתח הכל מהר, אני אמשיך ליפול עמוק יותר ואולי הפעם כן יהיה לי אומץ לעשות דברים ששלב לפני לא היה לי אומץ לעשות. התבניות והדפוסים הישנים, הם כאילו לא נעלמים, הם תמיד מזכירים לך שהם שם, צועקים לך שתחזור להשתמש בהם. על אף שכבר בניתי לעצמך דפוסים טובים, מיקמת סביבך חברים חדשים, צברת חוויות טובות, עדיין זה שם. רוצה כל פעם לעלות. ואתה צריך להיות חזק ולא לתת לזה לגבור. להמשיך לחייך גם שלא ככ טוב בפנים.

כי ככה זה..הכי קל ליפול. השאלה אם זה הכי נכון לעשות.

זהבי.