משהו קטן וטוב

אז אחרי תקופה ממושכת שבמהלכה זרקתי לכיוון הזה חצי משפט בכל פעם, בהחלט הגיע הזמן לסריקת מערכות, בדיקת הצ'קליסט, ויותר מכל-זמן לשיחת נפש עם עצמי, ואפילו לקצת מעבר- מעין תיאום צפיות, שההגדרה הטובה ביותר בעבורו היא שיחת יחסינו לאן מתועדת, והפעם - עם עצמי.

קשה לי לחשוב על העתיד, ומצד שני גם לא תמיד נוח לחשוב על העבר. ולכן אנו מוצאים את עצמנו עסוקים כל כך וחבואים לפעמים בהווה, 'כדי שלא נצטרך להתעמק על היתר' לדחות את הקץ, זה מה שכולנו טובים בו כלכך. אבל אז, פתאום מגיע איזה רגע, שבו אין יותר דרך, שבו המילוט תופס אותך לא מוכן, ומכוון לך מלמעלה כאפת מציאות מצלצלת,  "בוקר טוב"  היא פונה אליך, ,"ברוך הבא למציאות".

ופתאום, מגיעה נקודה שבה אתה נאבק בעצמך, מנסה לבחון מחדש את הגבול. מחפש פרצה בחוקים שאתה עצמך הצבת, מנסה לאזן את כף המאזניים, מנסה לשכנע את עצמך שזו שלקחת, היא ההחלטה הטובה מבין השניים, שבזו שפסעת- הרווחת שבעתיים, ובנתיים, במציאות האחרת, זו הברורה כלכך, והאמיתית אתה יודע שאין כל מקום לחרטות, וגם אין שום מקום ללבטים, ברור לך מה עליך לבחור, וממה עליך לשמור.

ואז הוא מגיע, רגע שכולו טוב, ואתה כלל לא מבחין בו, אתה עדיין עסוק ומסנוור מהמהלומה שזה עתה חלפה על פניך, המום ומשותק, ולא מודע כלל למה שאתה מחמיץ, למחזה המרהיב שנגלה אל מול עיניך. עד שתחכים להביט בו, הרגע כבר יחלוף, וכל שישאר לך זה רק להשען על געגוע, ולצפות שישוב, בלי לדעת אם בכלל, או מתי.

לאט לאט תגלה את השיטה שלך, תהפוך אפטי, ויש שיכנו זאת אדיש. מראות יחלפו על פניך, ימים, רגעים, ותקופות. כל דבר יהפוך בעיניך לחסר טעם. השירים שפעם כל כך אהבת, הריחות, האנשים, ואפילו הטעמים שעוררו בך אזורים רדומים כבר לך יציתו בך, כבר לא יעוררו את הגחליליות שבפנים. אט אט תרגיש את קמילתך מתפשטת, מכבה כל פיסה עוממת, כל מרווח נשימה.  תכנה את זה תקופה אפורה, ותגיד שתיכף יעבור.

ופתאום אתה תופס את עצמך, ושואל מה זה בכלל שווה לך אחר- כך, להזכר שהיה לך טוב, ולעולם לא לחוש בו.

בנקודה חשוכה, אתה מתעקש לקום, לעלות, לא עוד לשקוע, להכיר זריחות חדשות, להתפכח, לחיות, לאהוב, ולנשום כל נשימה שלך כאילו היא האחרונה שתחלוף באפך המר. אתה לוקח החלטה ומתייצב מול הכל, ערום ורועד מחפש אחר הדרך שלך. מבין כי החשוב מכל נסתר מן העין למעשה, כי האושר מקורו בדברים הקטנים, במילים שאתה אומר, בלחישות של הבוקר, בחיוך חטוף, בריח של גשם ראשון, בשיר שאתה אוהב שמושמע ברדיו, ולא בכל מה שרדפת אחריו עד היום. פתאום אתה מקבל משמעות, אתה מרגיש כאילו קומתך נמתחת, כאילו הריאות מכילות עכשיו יותר אוויר, אתה לוקח נשימה ומרגיש כאילו שבת למסלול המקורי. אתה מאושר.

כך, אתה לומד שהעיקר חשוב מהתפל, שלא הסביב הוא המעצב, אלא רק הוא זה היוצר את הריק שבלב. אתה מכיר פתאום באמת שכלל לא ראית, רואה וחש דברים אחרת,  טועם ותוהה מה באמת עכשיו סביבי קורה.

לילה. והירח מציץ. רגע אחד רודף אחר, ואתה כבר לא יודע מה אתה מסוגל לקחת, ועל מה אתה מסוגל למחול. מי באמת, ומי רק אולי. ואתה שוב יורד מאיזון, ואפילו את עצמך אתה כבר בקושי שומע, כאילו אבד השקט הזה, ובמקומו נכנס רחש תמידי, שקשה לך כל כך לזכור.

אתה זועק. נופל, ונחבט, ונרדם.

אתה מתמכר למגע, היא מלטפת אותך בקרניה, וממיסה אותך. לרגע שורפת, ופתאום שוב מלטפת ברוך. אתה מתרגל. אתה מאבד עניין בלנסות לשנות, משכנע את עצמך שככה זה כולם, ושרק זוהי הדרך. שאתה מאושר.

חולפות להן עוד כמה שנים, אתה אולי מגלה שצדקת, שראית דברים בצורה קצת בוטה, וילדותית. אתה פונה לאחור ותוהה אם בכל זאת בראייה חוזרת, האם בכלל היית עושה חלק מהדברים קצת אחרת. האם טעויות נלקחו במכוון, האם היה חשוב להקדיש יותר זמן. והאם יכולת לשנות ולו במעט את התמונה המצויירת, האם חייך יכלו להראות קצת אחרת. מי היית, מי היו סביבך, והאם עדיין בחושך היית נותר רק אתה ועצמך. אתה נרדם שוב. ולעיתים מעשיף כלל לא להתעורר, להתענג על עוד שבריר של רגע לפני שהשעון מצלצל, לפני שהוא קוטע את החלום, ומכריח אותך לחזור למציאות, להתלש שוב.

בוקר טוב, ברוך הבא למציאות.

 סוריאליזם.