כשאתה ילד, הכל נראה לך רגוע. כמו ים עם דגל לבן. והחלומות שלך הם תמימים כל כך. אספמיה.
לאט לאט אתה מתחיל לקלוט כמה קישטו לך הכל, כמה הקלו עליך, וכמה הסתירו בעבורך כדי שתראה את כל היופי הזה. אתה מתחיל להבין אט אט. גם אם אתה לא באמת רוצה. ולפעמים אתה חושב שהבנת קצת יותר מדיי, שמחניק לך, ושאולי כדאי קצת לנוס לאחור, אבל משום מה- זה רעב מוזר שכזה להמשיך ולראות, לדעת, וככל שאתה מפנים יותר- אתה רעב ורוצה יותר, ובאותה נשימה אתה נפגע יותר, ומאבד את היכולת לראות את היופי והחן שכל כך אהבת.
וככה אתה מתבגר בעצם, כשאתה מבין שמה שנראה כל כך נורא, זו בעצם רק עוד מדרגה שאתה צריך לקפץ מעליה, מחסום זמני שניתנה לך האפשרות והכלים לכבוש. דברים שמעולםלא חשבת שתשרוד או תחווה כלל.
ולוקח לך זמן לעכל אחר כך, זה לא מיידי.
אחרי שאבא נפטר לא ידעתי לראות שום מציאות שיכולה להתקיים בלעדיו. והיום כבר כל כך הרבה זמן אחרי אני מתבוננת לפעמים לאחור וקולטת מי אני ואיפה אני ניצבת היום ופשוט לא יכולה להאמין שאת כל המסע הזה, את כל הדרך הזו עברתי. הרגשתי אז כמו ציפור שכלאו בתוך קופסאת נעליים, שלקחו לה את החופש, את הבטחון ואת אחד הכלים הבטוחים שעמדו לרשותה. כאילו ניטרלו אותי.
במהלך הדרך, היו לא מעט פעמים שחשתי שהקרקע שתחתיי נשמטת, אך אלה הן רק צמתים לעצירת ביניים, נקודות בהן אתה הופך ליותר בטוח ומשוכנע בעצמך, ביכולות שלך ובכח שקורא לך להמשיך הלאה למרות, על אף, ובגלל שקשה כל כך.
ואלה הם הרגעים בהם אתה חי. אך ורק בזכות עצמך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: