כֵּנוּת

כבר כל כך מזמן לא היה כאב

כל כך מזמן לא היה דמעות

ומי היה מאמין זה סבל גדול עוד יותר.

לקפוא. למות. לדהות.

ואהבה?

מי בכלל יכול לדבר על אהבה.

בלוג. מה זה בלוג? חור באדמה שצועקים אליו?. קבר? תיבת זיכרונות?

לעזאזל עם הכל, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת...

היא קוראת לך,

משם, מלפני 4 שנים. שלא ילך, כי צריך לדבר על זה. כי ככה לא פותרים בעיות.

היא קוראת לי.

וכל מה שנשאר זה חצי לב, קרוע, מדמם, פועם עוד קצת ורק רוצה להפסיק. רק לא יודע איך. יותר מדי רגיל לחיות, הלב. יותר מדי רגיל להיות מת-חיי. לב רובוטי שקיבל הוראה לפעום.

ורק עם אני חושב על זה, מצליח לשנות מצב צבירה, מצליח להפיק את היסוד החסר.

יורדת דמעה.

יורדת ונופלת על בד, על כותנה. ומתאדה.

ועדיין לא יודע עם זה אני או רק הזיכרון של איך שהייתי פעם. וגם זה לא היה אפשרי בלי מוסיקה.

Headstrong Feat. Kirsty Hawkshaw -

Love Calls (You By You're Name