כֵּנוּת

אני סובל מדיכאון עונתי - WINTER BLUES, דבר שלא גורם לי להרגיש יותר מדי טוב עם עצמי בהתחשב ביום היפה שהיה לנו היום.

ככה או ככה אסטרטגיה טובה להתמודד עם דברים מסוג זה היא: לא לעשות כלום. משמע לא לעשות מזה עניין.

לתת לאותם מצבי רוח לחלוף, כמו עננים על רקע של שמיים. כמו הוריקן שלא יוכל להימשך לנצח.

ככה או ככה התמודדות מסוג כזה היא חדשה לי לגמרי. אם הייתי מתמודד כמו בד"כ הייתם מוצאים אותי:

יוצא, מבלה, עובד, עושה ספורט, בוחן 1000 דרכים להסיח את דעתי ונכנס למצב היפר-אקטיבי כללי.

התמודדות דרך דינאמיות, הדגש הוא לנסות-לעשות, בלי קשר לתוצאות הפעולות.

דווקא אני אוהב את דרך ההתמודדות הפאסיבית (הראשונה). לשם שינוי.

ובכל זאת זה מרגיש מאוד רחוק מהרואי. תהילה לא תצא לי מזה. 

דבר מוליד את היפוכו

אפרופו אקטיבי-פאסיבי, הסמל של יין-יאנג מכיל היגיון מאוד פשוט.

דבר מוליד את היפוכו. אז תשאלו אותי איך? מאוד פשוט. כשאתם עושים משהו אחד יותר מדי, או יותר מדי פעמים זה מתחיל להימאס.

מי שאוכל דינו להיות שבע ולהפסיק לאכול, אולי גם זמנית להיגעל מאוכל. אחרי סקס מהנה נעלם לו הדחף המיני (אצל בנים לפחות).

יותר מכך ככל שמישהו מתאמן, משתפר והופך למומחה בתחומו הוא מבין עד כמה מעט הוא באמת יודע.

קרי המומחיות האמיתית גוררת אחריה תחושת ענווה, במקום הגאווה לה היינו מצפים.

אם נלך רגע אחורה בזמן, לפני הזמן שבו נולדתם. בהנחה שכבר אז אנחנו יודעים על העולם הזה, החיים האלו. ואלוהים היה ניגש אליכם ושואל.

האם, בכל מקרה הייתי בוחרים להיוולד? לאדם שאתם היום?

שאלתי את עצמי את אותה שאלה בחודש האחרון (אפילו שאני נותן לאלוהים תפקיד חשוב מדי בכל העניין)