כֵּנוּת

לא מזמן רשמתי במחברת:

שאני "נהנה לעשות דברים שאני שונא"

איך זה הגיוני אתם שואלים?

הובכן זה לא.

ובכל זאת אני לא יכול לומר שהמשפט הזה לא נכון.

די מהר בחיים אתה לומד שלעשות את מה שקל, מה שכיף זה מוביל לתבוסה עצמית.

הרבה פעמים מה שכיף לך לא מפתח, משפר או מועיל לך. זה יותר בגדר מנוחה, פרס על פעילויות אחרות. לא כיפיות.

אך מה לעשות הנמלה מהמשל צדקה, החרגול כבר מזמן לא כאן.

העניין הוא שאחרי הרבה זמן שבו עושים דברים קשים, מיגעים, מאתגרים אם תרצו זה הופך לטבע שני.

מתרגילים וזה מתחיל להיות כיף. לא מדובר בכיף כמו הכיף הראשון, מהילדות, הפשוט. אלא יותר על כיף הישגי של הצבת אתגרים וכיבושם.

באופן מפתיע גם לזה אפשר להתמכר.

בסופו של יום זה רק משחק של הפכים. מה שאני נהנה ומה שאני שונא שניהם צדדים באותו מטבע. שניהם משחקים במשחקי אגו.

מה אני אוהב ומה אני שונא. ז"א מי אני ומה אני צריך כביכול בחיים האלו. אולי ההבנה הזאת משחררת ואולי היא סתם מיותרת.

בכל מקרה, איך אומרים באמריקה the game is on ואני מוסיף ש - we're all players.