כֵּנוּת

או במילים אחרות לא קיבלתי מדליה.

(לא סתם 4 בנומרולוגיה נחשב מס' 'קשה')

מרגיש כמו אחרי מרוץ. אבל מרוץ בלי יעד סופי.

פילוסופיית חיים ומערכת ערכים 'פג תוקף' גררו אותי להרגשה של חוסר משמעות.

למה להמשיך לקרוא מה שאתה קורא, ללמוד מה שאתה לומד, לעשות את מה שאתה עושה אם אתה נאלץ להשליך את כל זה לפח שנה-שנתיים אחרי היום? אין לזה תשובה טובה אני יודע וגם השאלה עצמה לא 'פיירית'. ובכל זאת זו השאלה היחידה על השפתיים כרגע. קו המחשבה הזה לא מצליח שלא להביא אותי למסלול ניהליסטי של להופך למשורר נודד (משוגע), כמו אורמוז מהעיר השלישית מ"דיאבלו II" למי שמכיר.או אפילו יותר טוב כמו נזירי זן נודדים ביפן שכתבו שירי הייקו וחיו בדוחק בין מסע למסע. באמת הגיע הזמן לעזוב מחשבות, הכשרות, אימונים, חלומות, אידיאולוגיה וערכים ולפנות לעשייה.להסתפק בהכשרה בסיסית ולהתחיל ללמוד תוך כדי עשייה. תוך כדי עשיית טעויות. אבל ללא מחשבה נוכחת.

נמאס, נמאס! כמה אפשר. כמה אפשר לפקפק בעצמך!? כמה אפשר להיות חסר ביטחון עצמי!? כמה אפשר לעצור, לחנוק, לסרב, לחשוב, לשקול, לצום, להתלבט, להתחבט, להתייסר, לנסר שבבים ריקים של מחשבות לעוסות עוד פעם ועוד פעם. לטחון מים... ללוש קמח..?

{נסחפתי}

טוב לא נורא. זה בדיוק הנקודה.

בסופו של דבר הכל אותו דבר, כל האנשים עפר לעפר, כל האנשים אוכלים, יושנים, מחרבנים. כל מה שבין שתי אלה חסר חשיבות.

From dust to dust.

...

..

.

מילים ריקות ממשמעות. משמעות ריקה ממילים.

Final Meltdown

Kanye West - Hell of a Life