כֵּנוּת

כל הכתיבה שבעולם לא תעזור.

אולי רק המוזיקה. מוצא בה מפלט. גם אם זמני.

'כבר הרבה זמן שהוא היה שלם,גם אם קפוא'

זה לא הזמן למשפטים חכמים, לפוסטים מתוכננים, למילים יפות.

רק רוצה לבכות כמו שצריך. כמו שאני מרגיש עכשיו את הדמעות בעיניים. רק שלא מצליח להביא את עצמי לשם.

מנחם את עצמי עם הבטחות ריקות. כאלו שכנראה אני לא אוכל לקיים.

יוצא לשטח בלי מודיעין. בלי לדעת מול מי אני עומד.

ואולי אף פעם לא ידעתי.

וכעס, בא כאילו משום מקום. ואיתו מילים, ודפיקות על השולחן. ויש שם גם נחישות. (לא יודע מאיפה).

ועם המילים הדמעות גוהות. וכמעט ...

אבל לא. עדיין לא. מספיק כואב.

ובתוך כל המערבולת הזאת אני מתייעץ עם כל דבר שזז. חברים, ידידות, משפחה אפילו.

וכל אחד אומר דבר אחר. ואני נשאר עומד במקום לא יודע מה לעשות. בטח לסמוך על עצמי זה התשובה הנכונה.

אבל איזה עצמך לעזעזל? זה שלוקח סיכונים ונפצע, ונפגע? ומת?

זה שהולך על בטוח והולכים עליו? זה שלא החלטי ומחכה לצד השני שכנראה מחכה לך?

אהההההההההההההההה.

באמת שמה שהולך כאן לא הולך לשום מקום. "אתה חולה", "אתה צריך פסק זמן", "תשתה משהו, תאכל משהו"

"לא רעב, לא צמא, תעזבו אותי כולכם." גם לא רוצה לישון. לא רוצה כלום.

רק אותה

אבל אי אפשר ככה.

אני יודע.

אז מה עושים?

*דמעה*

*עוד אחת*

*טעם מלוח בפה*

-הפסקה-

אלוהים יעזור לי.

בעסקי האהבה רק הוא יכול.

...

ואם לא אלוהים, אז קרישנה.

לא קרישנה? אז ישו.

או מוחמד.

או ג'ה.

גנש.

הבאבא סאלי.

זה משנה באמת?

מישהו.

והכי מצחיק זה שהתפללתי שיתן לי קשר לפני שנכנסתי לתסבוכת הזאת.

אני לא מאמין באלוהים ובכל זאת התפללתי.

וקיבלתי את מה שרציתי.

בערך.

לא מצליח לסיים את הפוסט במשהו ראוי לשמו.

משהו עצוב באמת.

תסלחו לי.

ויותר חשוב.