חשבתי שהתגברתי עליה כבר. התחלתי לראות אותה בצורה מציאותית יותר. כמו שהיא, ולא כמו שציירתי לעצמי אותה. או אפילו כחתיכה אחת מהפאזל בחיים שלו, במקום ככתם או ציור על אותו פאזל שאף פעם לא טרחתי להרכיב. והיום אני שולח מייל אחד וצפייה לתשובה כמו בתקופת השיא (שפל) שלנו.
שיר שכתבתי עוד כשהיינו / לא היינו ביחד. חשבתי שאני לא יפרסם אותו כבר.
זה בערך הדבר היחיד שעוזר ברגעים כאלו. לכתוב. בפנים זה פשוט קורע אותי לגזרים, ולפעמים תהום אינסופית.
האהבה שלי
שייכת לאחרת
לאותה ילדה
מבוגרת
מפיחה בי חיים
וצבעים שוב פתאום זועקים
אנשים מחייכים
ילדים צוחקים
מפגישה פתאומית
וללא הקדמה
בלי רצון וגם בלי צפייה
אהבה שם ללא הבחנה
רצח אופי שלי
רצח אופי שלך
וללכת סחור סחור
רק ללכת איתך
אבל מה היא עושה איתי
לא מבין
וכמו איבדנו אחת ת-שני
לפרקים
בימים של תקווה
שבועות של יאוש
רק אותה לראות
רק אותה לחוש
עוד פעם אזעקה
שוב שעון מעורר
אתה מי שאתה
מנסה להיות מישהו אחר
להחזיק בה
לאבד
לאבד אותה
להתאבד
וברגע קטן
בשנייה גדולה
לא לראות וגם לא להבין
מה פירוש של אותה התחלה
לנסות להתמסר
רק לרגע הזה
להתמכר לאותה פעימה
צד שמאל בית חזה
לצייר רק עוד פעם
פרח סגול
ודמעות על לחיים
צבעי מים מכחול
דמויים זכרונות ודימיון
כמו במערבל מזון
לא אני ולא את
יש כאן קצת מהכל
אין כאן כלום
חלל ריק
נקודה שחורה
אין דבר שאותו עוד נוכל לפרק
כי אין דרך חזרה
כבר היינו כאן/ כבר איבדנו הכל/ לצייר צבעי מים/ דמעות על מכחול
ברקע U2 - Electrical Storm
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: