כֵּנוּת
|
| 5/2012
על חברים. ומוות.
אחד מהחברים שלי מת היום. לפני 24 שעות בערך.
התאבד בעזרת חגורה, איכשהו הוא הצליח לחנוק את עצמו.
הוא היה אדם קשה מהרבה בחינות, זה מה שהוא שידר ומה שאמרו עליו. אבל כמו שחשדתי כל הזמן הוא גם היה אדם מאוד רך בפנים.
אף פעם לא הצלחתי להתקרב אליו מספיק, משהו שאולי אף אחד לא הצליח בו, זה למרות שהוא היה השכן שלי בנוסף להיותו בנאדם חברותי ופתוח. גם יש לי מס' חברים שהייתי יכול להפוך לשבר כלי עד עכשיו עם הם היו עוברים מהעולם במקומו ובכל זאת. בכל זאת אחרי שדיברתי עם האנשים שהיו קרובים אליו, אנשים שגם אני הכרתי בדרגת קרבה כזו או אחרת, עוצמת המעשה היכתה בי והיגון לא איחר לבוא. בעיקר השפיעה עלי הפגישה עם ארוסתו שנראת כאילו היא מחזיקה מעמד רק בזכות כל הקרקס-באלגן שמתרחש סביבה. קרקס חשוב ומרכיב מהותי מעצם היותינו יצורים חברתיים, אבל עדיין אסופה של אנשים שפוגשים את המשפחה ופוגשים את המוות שלהם עצמם דרך כל זה.
והרבה הרבה חמלה ויראת כבוד לאמא שאיבדה את הבן היחיד שלה ואולי בעצם את הסיבה לחיות ומשמעות החיים שלה באיזשהו מקום. ממקום כזה רק אלוהים יכול לעזור. אני לא מכיר שום כוח אחר. גם ארוסת המנוח, הכמעט אלמנה. ללא האדם שאיבדה נשארה בלי היכולת להתווכח, לטעון, להאשים ולקוות לטוב. הדבר הכי אנושי נפסק פתאום, היכולת שלנו להיות בדיאלוג עם מישהו אחר, וזה אפילו לא משנה עם זה הסכמה או ויכוח. עכשיו רק נשאר לה לתת דין וחשבון אל מול עצמה, דין וחשבון שיש בו הכל חוץ מצדק, כזה שמוציא מהקבר כל פרט ופרט של היממה האחרונה והימים שקדמו לה, של לשפוט את הרע והטוב שבטח כבר נראה רע, של להבין מה יכולתי לעשות אחרת. כמו שעוד חבר אמר לאחר שנודע לשנינו: "בני אדם הם כל כך חלשים. כולם.". ואם עדיין לא הבנתם אנחנו תמיד תפסנו מדני, עד כדי כך שלא ידענו מה עושים איתו בכלל. לא היה לנו הוראות שימוש. זה גם למה רובנו בחרנו להתרחק.
God bless the dead
וקטע קצר על מוות שכתבתי לפני זמן מה. לפני שהמוות סגר את טבעת החנק על המחשבות שלי. כשהמוות עוד נראה כמו תרגיל מעניין. כמעט הרואי.
מה יגידו עלי אחרי שאני אמות? מה יחשבו?
ובטח הם, חסרי היכולת לתת עדות מיהמנה, היכולת לראות אותי כמו שהייתי. לא שונה בהרבה מחוסר היכולת שלי כאן ועכשיו בעודי חיי לדבר על האופי שלי בביטחון. כאילו אני מדבר על חפץ כלשהו שאני יודע מה הצבע שלו, הצורה, הפונקציה. מה באמת הפונקציה של כל אחד מאיתנו?
הם בטח יגידו מה שהם אומרים עכשיו. כל אחד בשלו, ע"פ יכולתו ותפיסתו, אבל את הדברים הרגילים בכל זאת. "הוא היה בן אדם מיוחד" הם יגידו, מישהו אחר יגיד 'רגיש' אולי 'פואטי'. מי שיעז יגיד: 'בן אדם מוזר' ואתם יודעים מה, זה בסדר. כל אחד ע" פ יכולתו, רצונו, וע"פ הבנאדם שישאל אותו עליי.
רק דבר אחד אבקש. רק דבר אחד. בלי נימוסים ריקים, בלי מילים ריקות, בלי צביעות בבקשה ובלי משחקים. לעזעזל! אם לא אהבת אותי אין בעיה, תגיד: "לא הסתדרתי איתו". פשוט. פשוט ככה.
מי שמכיר אותי במציאות יודע שאני כולי כנות, עבד לאמת אם בא לכם. בחיים האלו או לכל הפחות בשנים אלו. ככה, ואני לא משאיר מקום לחריגים. גם לא במוות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: