כֵּנוּת

12.3.08

פותח את יומן הכיס כל פעם שהחיים החילונים הופכים ליותר מדי בשבילי. תחושת מחנק ממערכות יחסים בעיקר. רצון להתנתק מהכל, לקרוא, להקשיב, להתעסק במשהו שהוא רק שלי.




- גם לפני המנזר וגם במנזר זה קרה לי [עד היום זה קורה עכשיו שאני חושב על זה]
מבין שיותר מדי חשוב לי שאחרים לא יצחקו עלי, איך אני נראה בעיני אחרים - עובד על לקבל את זה. אבל איך עושים זאת?
זה בטח קשור לאפשרות שיש לי כאן לעשות way seeking mind talk, שזה בסה"כ שם מפוצץ לאפשרות של תלמידים חדשים במנזר לערוך שיחה-הרצאה בו הם מספרים את הסיפור שלהם, בדגש על איך הם הגיעו לבודהיזם ולמרכז בסאן פרנסיסקו. אני מאוד נמשך לזה (יכולות חיים שאני אזדקק להם במוקדם או במאוחר) אבל עד עכשיו אני לא מצליח להביא את עצמי לדבר עם אחד הנזירות/ים בעניין.
מזכיר לעצמי לחזור ולחיות ברגע ההווה. מה שחשוב באמת.
- במבט לאחור אני !כמובן! מצטער על זה שלא יצא לי בסוף לספר את הסיפור שלי. אני זוכר שעד שגמרתי בדעתי לבקש לארוח את ה- talk זה כבר היה שבוע לפני עזיבת המנזר ואותו שבוע הוקדש למדיטציה אינטנסיבית.


Dokusan with Mark Lancaster
שזה בעצם מן שיחת אמצע דרך על החוויות שלי עד הלום.
מרק תמיד היה בין נזירי הזן האהובים עלי. מזג נוח, חוש הומור והכי חשוב לא מנפנף לך בודהיזם מול העיניים בכל הזדמנות. מישהו אמיתי, פשוט אולי.
השיחה הגיעה לתובנה מאוד פשוטה (וחשובה). פשוט להיות עם מה שעולה לי במחשבות, ברגשות. עם מבוכה, חוסר נעימות, פחד, רגש מטריד - לקבל את זה בעצמך במקום לחפש רציונליזאציה או לעשות פעולה שאמורה לפטור את אותו גורם מפריע.



בערב התחלנו להתכונן לשבוע האחרון במנזר, sesshin שזה בעצם שבוע ללא דיבורים כאשר רוב היום מורכב ממדיטציה.
במסגרת ההכנות אני מתאמן על ההליכה הנכונה, ההחזקה הנכונה, התנועות הנכונות והתזמון הנכונה שבהחזקת מקל קטורת אותו אני מעביר לנזיר הזן בטקס העתיד לבוא. התפקיד שלי נקרא Jiko ביפנית.
- אני מבין עכשיו שאם הייתי נשאר במנזר באמצעות אותם דברים קטנים, תפקידים קטנים הייתי לומד לאט לאט איך להפוך לנזיר בעצמי, נזיר במשרה מלאה, עם גלימה מלאה וקרחת. כזה שקורא סוטרות על בסיס יומי ומנהל טקסי הלוויה כשצריך.