13.3.08
מתחיל לשים לב שאני מייחס חשיבות גדולה מדי לאוכל - חושב עליו בזמן מדיטציה. מתכנן מה אני אוכל וביחד עם מה אני אוכל את זה, קורא עליו בויקיפדיה!
בהיעדרם - אוכל מחליף את משחקי המחשב.
משמש כ-Jiko (מעביר מקל הקטורת) בפעם השנייה. תרגולים טקסיים שונים לקראת שבוע המדיטציה המרוכזת עוד כמה ימים.
הרצאה במנזר על "דיבור נכון". אחד מ-8 הערכים הבודהיסטים.
יש כמה רעיונות ממש טובים. מוצא את עצמי רושם ביומן כיס:
- להקשיב בחמלה, הבנה או סבלנות דווקא לדברים הפוגעים שבני אדם אומרים לך.
- ביפן, ועכשיו גם כאן בסאן-פראן איפה שהמנזר שלנו, נזירים הולכים לרוטינה באורך יום של קיבוץ נדבות. זה נקרא Takuhatsu. הרעיון הוא להוריד את האגו של המתרגל, ליצור קשר עם העולם החיצוני למנזר והכי חשוב לתרגל את כל מה שאתה לומד: חמלה, סבלנות, קבלת המצב שלך כמו שהוא. וכל זה תוך כדי סיכון העור שלך. תוך סיכוי שתגמור את היום רעב, נכשל, מושפל, שרוף מהשמש ולא חזק מספיק מנטלית. לא מואר אם תרצו.
אני חושב שיש משהו טוב בתרגול הזה. וגם העניין שהוא (בתיאוריה) לא עושה הבחנות בין אורך יומו של הומלס לאורך יומו של נזיר. אם כי הבגדים שלהם ומכאן איך שהחברה מסתכלת שונה לחלוטין.
- בסגירת מעגל לנושא האוכל שלמעלה.
בזמן הארוחות יש לנו "שולחן
שקט" בו אמורים לשבת מי שרוצה לתרגל מדיטציה-התבוננות-תשומת לב גם בזמן הארוחה. ניסיתי לשבת שם כמה וכמה פעמים אבל כל פעם שרגלי מוצאת את
דרכם לשולחן הארוך שבקצה החדר, מאונך לשאר השולחנות, אני קולט עד כמה
המחשבות שלי עושות הכל חוץ מזה. בעיקר אני מסתכל על שאר הסועדים וחושב מה
הם חושבים עלי שהלכתי לאכול פה. גם מגניב מבט מדי פעם לסועדים איתי בשולחן
וחושב עד כמה המניעים שלהם לשבת כאן טהורים ועד כמה נראה לי שמצליח להם. למען
האמת הרבה יותר קל לי להיכנס למצב מדיטטיבי כשהכול מסבבי נורמלי. כשאנשים
מדברים בשולחן רגיל אצלנו, אומרים שלום, להתראות ותעביר את המלח.
הארה בתוך
העולם? אולי.
- וגם כן בעניין של חסרי בית, נזירה בשם ג'אנה מספרת על חויות ההתנדבות שלה ברחובות דאונטאון סאן פראנסיסקו. בתכלס משכנות עוני ומעורות פשע וסמים.
משפט אחד תפס את תשומת ליבי:
we don't know when our time is over, even if we think we do
בדיוק המשפט שבן 21 אחרי הצבא ולפני החיים צריך לשמוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: