כֵּנוּת

סוף יוני.
אני וחבר (טוב) נפגשים אחרי שלא התראינו כמה שבועות. לא לעשות תוכניות, לא לבוא עם אג'נדה, עוד פגישת עידכון, עוד לילה בו נישן קצת פחות. ברגיל.
נפגשים בדרום תל אביב, מחפשים מקום סימפטי פחות או יותר לדבר, על הדרך אני מגלה שהוא הביא איתו את מה שביקשתי לפני כמה שבועות. הספקתי לשכוח מזה עד עכשיו. ביוזמתי אנחנו לוקחים את הפניה לנווה צדק מוצאים ספסל באיזה פארק קטן ומתיישבים תוך כדי דיבור על אנדרגראונג היפ-הופ מברה"מ לשעבר.

22:00. שקט בנווה צדק, שכונה יפה.

הוא מעדכן אותי לגבי הבחורה שהוא מאוהב בה. כבר שנתיים הסיפור הזה נמשך. הוא מושך את זה כמו מסטיק ואני תמיד מרגיש רע בשבילו אבל שותק כי זה משהו שהוא צריך לעבור וכי אנחנו אנשים שונים. מדברים, מדברים, צוחקים על מר גורלינו, כל אחד צף במי ניאגרה של התסביכים שלו. גם אני נראה לי הזכרתי שם כמה בנות, אני לפחות יכול לחלק את האנרגיות שלי בין כמה מוקדי אש. אצלי כשהלב נשבר מס' החתיכות שווה למס' הבנות שאני מעוניין בהם באותו רגע.

no joke it's fucking algebra.   

הגוש החום עולה בשיחה, אני משום מה הייתי בטוח שזה יהיה עלה ירוק.

הוא האדם הטכני מבינינו אז הוא מפורר ומגלגל אותו בנייר גלגול לטבק. אני אומר לו שאני רוצה רק קצת לא לפני שאני מתחקר בנוגע לטיב החומר. חומר טוב הוא אומר לי, מהסודאנים בתקווה, טוב להיות שמאלני בתל אביב - יש יותר חברים ככה. הוא מסיים לגלגל ולוקח 2 פאפס מהג'וינט שיצא שמן מדי, הוא עוצר ומדלל אותו קצת תוך כדי החזרת הפירורים לשקית עם המוצק. הוא מעביר לי ואומר לי לנסות. אני לוקח פאפ אחד ומנסה לשאוף כמה שיותר עמוק, כמו המאלבורו שניסיתי פעם ראשונה השנה, אני משתעל פעמיים שלוש - עדיין משהו נכנס. 

אנחנו נכנסים לרוטינה ומעבירים מאחד לשני אני לוקח נשיפה אחת על כל 3-4 שלו. נשבע לכם שאם הוא לא היה חבר טוב והייתי יודע כמה הוא עושה הייתי חושב "הבחור נרקומן", רק מהכבדים הוא מתרחק. שתי אותיות אנשים: ת"א.

בינתיים אני מספיק להוריד חולצה, לבדוק כל דקה בערך עם 'השטח פנוי' והכי חשוב נרגע וכאילו שוקע למקום טוב יותר.

כל כך עדין. מזמן לא הרגשתי כל כך עדין. המילה באנגלית עושה לזה צדק, אני מרגיש mellow.

לא עובר הרבה זמן ואני מרגיש שאני מסוגל לצחוק על עצמי, כאילו להסתכל על עצמי מהצד אבל בקטע טוב, כמו שאנשים אחרים אולי רואים אותי, בלי עדשה של מודעות עצמית ביקורתית ופומפוזית. גם יש מלא השראה, רעיונות שנראים ממש טובים, רק מה אין כוח לרשום. 

נהייה לנו מאנצ'יז ואנחנו פונים לבודהה בורגר, עוצרים בדרך באיזה מקום, עוד פעם מדברים על מוזיקה. אין מה לומר, בניגוד לסיגריות רגילות העישון בהחלט מעורר תיאבון. הולכים רגועים בדרום ת"א, אם מישהו היה מנסה לשדוד אותי עכשיו פשוט הייתי נותן לו את הארנק.

עובר יום. מתעורר מוקדם, לוקח אוטובוס לאונ', שיעור בפילוסופיה. בד"כ זה מעניין אבל היום אני רק רוצה לפרוש לאיזה אי בודד, או להתפרס על איזה כרית, מצדי גם הייתי יושן באחת הכיתות, רק שתהייה ריקה ונקייה.

אני קולט שאני עדיין בכיתה, השעור באמת משעמם, מה שלא מפסיק להפתיע אותי משום מה. כל מה שאני רוצה זה ללכת לישון, או בחורה יפה לשכב איתה, יש לי hard on כבר מהבוקר. אם הייתי יודע לא הייתי לובש בוקסר.

בחוסר יכולת להתרכז בשעור המחשבה שלי נודדת לשאלות שנראות חשובות יותר: משמעות החיים, תוכניות לעתיד קרוב ועד כמה שאני לא זוכר. יש לי ידיעה כזאת אופטימית לגבי העתיד שאני כבר אסתדר איכשהו, העיקר לא לחשוב על זה יותר מדי.
[לכל אורך הזמן הזה אני מופתע ש{א} אני מסוגל לקחת לריאות אחרי הכל ו{ב} עברו כבר יותר מ-12 שעות והסטלה עדיין שם]

אחרי השעור עוד הספקתי לקפוץ לקניון רמת אביב לקנות כמה דברים. ואז היה קטע הזוי. איזה איש מכירות של סלקום ניסה לדחוף לי איזה תוכנית ליד, הרמתי עליו ת-קול בניסיון להבהיר לו שאני לא מעוניין והתחלתי ללכת ממנו הלאה בעוד הוא התחיל לצעוק: "תגיד לי אתה בסדר אתה? מה אתה מסטול!?..." ממש בעצבים ככה. אני לא אשקר די נבהלתי, יצאתי מהקניון והסתכלתי במראה שהייתה לי בתיק לבדוק אם העיניים שלי אדומות או משהו, לא ראיתי כלום. הלכתי לאיזה ספסל באזור והרמתי טלפון לחבר מאתמול.     

טוב.