כֵּנוּת

אני חושב לקבור את הבלוג בסוף דצמבר. 
יהיה לו שמונה עגול. שמונה מאז הפתיחה כשהייתי בצבא ועוד היה סיבה לקרוא לי חייל בדיל.
לא מתכוון למחוק אותו או משהו. שישאר שם, לא מפריע לי. אף פעם לא האמנתי בלשרוף גשרים.
מעדיף לבנות מגדלי רפאים ממבנים הרוסים. כל העבר שלנו זה מגדלי רפאים, תמונות אלבום משפחתי, מַטְ עם קצוות חרוכים.

אני חושב שנקודת המפנה הייתה שם פרוייקט: D-Project. תקייה ענקית של תמונות מֶגובַּה בכמה עמודים של שירי הייקו על חברים, ידידות ואקסיות.
לא תצלומים או משהו; גזירות, אנימה, סלבְּס וכל מני דברים שמזכירים את אותם אנשים, סתם בקטע של לעשות משהו שאף אחד לא עושה. בכולל זה יוצא הרבה חיפושים בגוגל והרבה נבירות בעבר שלי בראש. נסיעות אוטובוס, רכבת וכאלה.
זה עדיין שם בטיוטות על המחשב ובמגירה. אבל by the day זה מרגיש פחות רלוונטי.
כבר אז כתבתי על אנשים שלא ראיתי שנה שנתיים, אקסיות וחברים שהלכו לדרכם. ועכשיו, גם את החצי השני אני תופס רק בטלפון, או גרוע יותר, בפייסבוק במזל טוב פעם בשנה. 
למי שזוכר את הבלוג של עד לפני שנתיים היה רשימה ארוכה של חברים בצד עם ארבע שורות לאדם ותמונה טיפשית. אז הייתה אמורה להיות גרסה חדשה לכל זה. 
לא יודע... אולי מתישהו.


אז אני אקבור את הבלוג: כי עם הצילומים לא הלך ואפילו להם לא מוצא זמן
אז אני אקבור את הבלוג: כי קבוצות הגיל שלי זה במקום אחר ולא רוצה להטריד קטינות
אני אקבור את הבלוג: כי אני כבר לא כותב כמו פעם, אין את אותם החיזוקים
אני אקבור את הבלוג: כי את מה שכבר כתוב גם אין זמן לערוך, או אין סיבה
אקבור את הבלוג: כי עייף מלרדוף אחרי קהל, להיכנס לבלוגים שיראו ברשימת קוראים
אקבור את הבלוג: כי זה המקום הטבעי, גם אנחנו יום אחד נגיע לאדמה
את הבלוג: הישן הזה, הלא רלוונטי, הדועך
את הבלוג: את האומנות שלי, את היומרות
בלוג: שעד לפני שנה חלמתי לפרסם כספר
בלוג: שרשמתי עליו שהוא הוא החיים שלי


אני אקבור את הבלוג ואני אקבור את אני הישן יחד איתו