שם
בתוך הראש שלי
יש חור
ודרך החור הזה
מטפטפת הנשמה שלי
עד שהראש נשאר ריק
ויש רק שקט
רק לפעמים כשמשהו קורה ואין אור בקצה מנהרה. כשכוחות החושך גוברים על כוחות האור ואין כוח לדחוף את עצמך אל שפת
הים לאוויר לחזור לכל המוכר והאנושי. לכל שמזמן הפך למנוכר, עצוב וטיפשי.
לא אישי.
ברגעים הכי קשים שלנו (שלי)
במצב הזה אני קפוא
הכל מסביבי ממשיך כרגיל
מכוניות נוסעות
אנשים מדברים
החיים ממשיכים
ואני משותק
חסר אנרגייה
כל קשר עם הסביבה החיצונית נאבד ואני נבלע אל תוך עצמי איפה שהזמן עוצר מלכת, משנה כיוון ופונה אחורה ואז הכל נראה כמו סרט נע על מישהו אחר ארועים ארעיים וחסרי משמעות
במצב הזה אני מאבד את היכולת להגיב.
פעילות כמו: תנועה, דיבור, מחשבה נעלמות. הם כולן חסרות חשיבות. התעסקות עיוולת בחיי העולם הזה.
עם זאת מוענקות לי תכונות נשגבות של התעלות:
אדישות. לדאגות הארעיות של החיים. חוסר אכפתיות לכאב ופגיעה אישית.
האגו כבר מת כי הבשת את עצמך מעבר לכל רמה סבירה. המתת קלון על התדמית הציבורית שלך.
במצב הזה אין צורך לדאוג לאיך אתה נראה בעיניי אחרים. מכאן שהאדם זוכה גם בטוהר.
טוהר פנימי המאפשר לו לראות את המציאות בדיוק כמו שהיא בלי ליחס לה משמעות או לפרש אותה דרך המכונה המוגבלת של תפיסת העולם שלו. האדם הופך לחוויה טוטאלית ומתמזג עם הסביבה שלו.
במצב זה גם המחשבות נעלומות והפעולה האקטיבית היחידה היא נשימה.
נשימה טהורה. נשימה מדיטטיבית. נשימה של איחוד. נשימה יוגית.
במצב הזה יש שקט.
האדם לא יפגע בשום דבר, לא יקדם את עצמו לשום מקום ולא ירצה שום דבר.
יש איחוד עם רגע ההווה.
ישנה עצירה מוחלטת של מאבק הקיום.
מירכוז של גלגל הזמן.
אנשים אחרים מבקשים ונוגעים. נועצים וקורעים. ואני מקובע על נק' אחת. צף על פני זמן ריק.
מדובר פה על הבריחה האולטימטיבית. ההתכנסות פנימה. על כניעה ללא תנאים. כניעה מוחלטת. הניצחון המוחלט של האדם.
רגע השפל שמוביל לשיא.
ההתעלות מעל כל החולשות האנושיות שלנו. ברגעים הכי קשים.
הכוח הדוחף את האדם להביא על עצמו מצב סופי ומוחלט שכזה.
להביא את עצמי למקום שמאחד את כל האנשים. עשיר ועני. טוב ורע.
הכוח לסיים את הרעש.
הכוח לאבד )( את.
זה הוא אותו כוח הגורם לגאוותו חסרת הגבולות של האדם ולכוח הבריאה האדיר הקיים בו.
הכוח שגורם לנו לבלבל עצמינו עם האחד.
בצלמו נברא ובדמותו נהרוס.
כי ברשותינו,
הכוח לבחור
הכוח לברוח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: