כֵּנוּת

לעזעזל ,

לעזעזל,

למה זה לא יכול להיות פשוט יותר?

למה אני צריך את כל האורות והזיקוקים?

את המטוטלת הרגשית הזו בין טוב לרע. 

בין פחד לחדווה.

שנאה ואיבה. 

צפייה ואכזבה.

אני מוצא את עצמי תלוי על קצה חוט השערה.

ה...

ה..

בה..

אני חושב שהיה לי קל יותר אם הייתי אילם. כי כרגע אני ממש מונע ע"י דחף אובססיבי כמעט להסביר את עצמי.

ואם אני נעצר רק לרגע אחד אני רואה שהכל לריק.

והכל בגללה.

בגלל אותה מילה.

השואבת

מכלה

עליה חיו גיבורים ונפלו מגדולה

ורק בגללה

זוועות אנוש

וחמלה

מחלה

אותה מילה.

משולה לחיים עצמם.

~

אהבה

~

הנה אמרתי את זה

ומה עכשיו?  ^_^

עכשיו

אני אביא שואב אבק ואני אשאב את כל העננים עד שישארו רק שמיים.

כחולים.

ואז נוכל שנינו לדאות למקום רחוק עד שנתרסק על איזה סלע שם באוקיינוס השקט.

הדבר הכי מפחיד באהבה זה שהיא לגמרי מוציאה אותך מפרסקטיבה. פתאום כל הדברים שנראו לך כל כך חשובים שנייה קודם לכן נשכחים בין רגע. 

אתמול בבוקר היה לי נתיב בו הלכתי והיום, איבדתי את עצמי לחלוטין. כל מה שאני מצליח למצוא זה שאריות של אותה תחושת יעוד. זיכרון. 

עלים ברוח.