נקרע על ידי רצונות מנוגדים אני מוצא את עצמי עוד פעם קפוא. כל כך טוב לי וגם עצוב לי בעת ובעונה אחת וכל זה רק בגלל שאני לא פועל בהתאם למצב הפנימי שלי. בהתאם להרגשה של מה שבאמת מתאים לי עכשיו.
כשאנחנו נפגשים עם הגוף הכל משתנה. הכל נהיה כבד פתאום. כאילו באפס כבידה החלל החיצון מרחף לעבר מוות ודאי וכבר לא אכפת לי. כבר.
השיחה של אתמול הייתה משמעותית. אני מבין את זה.
ככל שהלילה נמשך דברים יותר אפלים מתגלים. הרגשות והגוף מאבדים את תחושת הנפרדות שלהם והאיכות הצלולה של החיים מתמלאת בחומרי הרדמה, במשכחי כאבים. אבל הלב ממשיך לכאוב למרות הכל.
ולמה?!
למה הלב כואב?!?!
למה הוא כואב??!!??!
לב מסכן לפעום בלי הפסקה למשך 50, 60, 70 שנה.
מה לעזעזל הוא חושב לעצמו?
כל חייה היא חלמה על אהבה ואז כשהיא באה זה לא גרם לה להרגיש שום דבר. אז היא שאלה חברה טובה: "למה הוא לא פועם? הלב שלי!"
וחברה שלה רק הסתכלה עליה מוזר וחשבה: "כמה טוב שאני יודעת מה זה. אותה אהבה"
יותר ויותר היא מצאה לעצמה פינה שקטב בלב שם תוכל לחבק את עצמה ולבכות. כי ממילא הכל יגמר את זה היא כבר יודעת.
ומה זה משנה כל שאר הדברים.
אין כלום. אתם שומעים אותי כלום. ואיך זה שעד שאני מוצאת אדם באמת קרוב יש את הדברים הקטנים שהורסים ואני ממשיכה לחלום על אותו רעיון בדיוני של אותה תחושה.
תחושה שאני לא מכירה בכלל.
אז אני מנסה להסביר לה שזה אבסורד ואת לא יכולה לטעום מאהבה כי כל דבר ש-את עושה נעשה באהבה ואת לא יכולה לראות או להרגיש אותה כי את בעצמך אהבה.
לעזעזל למה את לא מבינה אותי.
ואני כן רוצה שתתקשרי. אלי.
הבלוג הזה יומן ציבורי. נכון?
אתם הקוראים. אתם רואים שהגבולות שלי מטושטשים מאוד. אני מזמן איבדתי את היכולת להבחין בין מה ששלי למה שכללי. הם נכנסו אחד לתוך השני ואני איבדתי עוד משהו בדרך הזו. איבדתי את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: