כֵּנוּת

אני עדיין מחכה לזמן שבו ניפגש ונוכל  לראות מה הזמן עשה לנו ומה בכלל היה לנו.

נגלה עד כמה באמת שונים אנחנו אחד מן השני ואיך תקופה כזו קצרה פתחה ביננו תהום כזו עמוקה.

אולי זו הוכחה לכוחה של אהבה כוח המקרב בין 2 אנשים כל כך שונים אחד מן השני לכמה רגעים של טירוף חושים. רגעים בהם נאבדנו באותו חלום - מציאות שיצרנו לעצמנו.

וציפור השיר שפעם עפה

מזמן הפסיקה לשיר

יום אחד בהיר

איבדה את דרכה

במעופה

וחשבה על אותה ארץ רחוקה

בא היא נולדה

אליה תחזור

בלית ברירה

אני נרתע ממך היום כי אני יודע שאין מקום בחיים שלך למישהו כמוני. המתנה שלי היא היכולת לקרב בין הפכים, אני יוצר איחוד.

ואת לא צריכה שישלימו אותך כי בעולם שלך ממילא אין שלמות. הכל יחסי והמוחלט יחסי גם כן. מחסור בשבילך הוא המצב שמתאר הכי טוב את הביטוי העצמי שלך. אם לא תהיה חצויה בין אותם עמודי הרקולס - הפכים, לא תוכלי לגשר על אותה דואליות שנמצאת בנשמה שלך כל הזמן.

את צריכה להזדקק, חייך נחיים בין שאלות. ואני? אותי באמת מעניינות התשובות.

אז המשכתי הלאה למקום שבו אני כן מרגיש שייך וגם שהוא מקום קטן וסודי, אני מרגיש בו בבית. בעוד שאני בא והולך בימים מביא איתי דברים חדשים כל פעם.

אולי גם יעניין אותך לדעת שהפסקתי להסתכל בחלון כי הנוף כל הזמן משתנה ואני כבר לא יודע על מה אני מסתכל. מראות זרים בלבד אני רואה.

אני מנסה לפתוח חלון חדש עכשיו. או אולי יהיה נכון יותר להגיד שאני מנסה לקדוח חור בקיר.

 אני יודע שמאחוריו מסתתר נוף מדהים.

אני ממתין. 

והפגישה?

הרי צריך לסגור מעגל.