כֵּנוּת

אני מפחד להראות לך עד כמה אני אוהב אותך כי זה יגרום לך להתרחק ממני.

אבל אני לא רוצה להיות קר וקשה רק בכדי למשוך אותך אלי.

אני חושף רק בכדי שאני יוכל להסתיר ושותק בכדי שיהיה על מה לדבר.

אני אבוד בתוך חוסר הנחת של האני שלי, אותו אני יצרתי.

כל פעם מחדש.

עוד פעם.

ועוד פעם.

ואת.

אני לא מאמין שמישהי כמוך קיימת בכלל.

זה בגלל שאני לא מאמין שחלומות מתגשמים.

ואכזבות חישלו אותו לא להאמין בסוף טוב.

ורק לשמוח על אותם רגע חולף, זמני, קצר, של אהבה.

ופתאום הרגעים האלה הופכים לימים ארוכים ומתמשכים, זמניים וחולפים, רגעיים של אהבה.

ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי.

כי כבר לא אכפת לי מדברים.

חוץ משתהיי בטוחה ויהיה לך חם.

אם היו מבקשים ממני לתאר אותך הייתי אומר שאת טיפוס של לילה.

ואני ילד.

של הבוקר.

אני מנסה לאגור את מעט האור שיוצא ולשמור אותו לעצמי.

כי אני טוב בזה.

אני מקווה.

מגרד את אותם קירות חלולים.

לאותם נשמות שקוראות לעזרה.

אומרות תפילת אשכבה.

בבקשה.

ולעזעזל עם הכל כי הנשמה שלי יכולה להכיל עד פה. 

ולפעמים אני חושב שאני פשוט מחפש מראה שתשקף בשבילי את כל מה שאני לא יכול להיות וכל מה שאני אף פעם לא יהיה כי קצת יותר עמוק אם תגרדו מתחת לפני השטח אני פצוע ואני בוכה ואני לא יכול. בכלל.

וערפל קר מקיף אותי ומזכיר לי את מה שלא עשיתי ומה שלא הייתי צריך לעשות. מזכיר לי את הלילה הקר באותו יום שבת יום לפני הגיוס שלי.

את תחושת האבדון באותו יום ראשון של ניכור. את שלוש הפעמים שדמעות ירדו לי על הפנים כשחשבתי על אמא שלי.

את המחשבה שאם אני הורג את עצמי אני יהרוג גם אותה.

את תחושת הריקנות.

אחד.

לעזעזל עם כל זה.