כֵּנוּת

מה קורה כשיש לך צורך בלתי נשלט?

צורך כזה שלא משנה מה תעשה או על מה תחשוב לא תוכל לברוח ממנו.

צורך ששורף כל היגיון ושפיות מהגוף שלך.

צורך שאומר לך שאם לא תעשה את זה עדיף לך למות. לאבד שליטה. לשכוח מהכל.

מה קורה אז?

אני לא יודע ואני לא רוצה לדעת כי עדיין לא הגעתי למצב הזה.

ואת את מונעת ממני את מה שאני צריך יותר מכל.

אותך.

אני לא מצליח לראות מבין כל האנחנו. כל הביחד את האני שלך ואז אני מאבד את האני שלי גם כן.

וכן פשוט הוא לא קיים כי אין לך אני. פתאום הבנתי למה את רואה את עצמך כשקופה ולמה אנשים עוברים דרכך באותה קלות שהם עוברים דרכך.

ואת נוהגת לצחוק. עוד פעם ועוד פעם כאילו הכל זה בדיחה. והצחוק הזה פוגע בי כי אני מתייחס ברצינות לעצמי. לאותו עצמי שאת לא חווה לעיתים קרובות. בשבילי, הוא מאוד מוחשי.

וכל צחוק כזה הוא דקירה נוספת בלב שלי ואני מתחיל לדמם והסדינים השחורים שלך הופכים לאדומים וריח סמיך של דם מקיף אותנו. ואני מכרבל את הראש שלי בבית החזה שלך ורואה שקט.

ונמאס לי לתרץ כל דבר אז אני לא מסביר הפעם. ואני ממש מתאפק שלא להסביר כי אני לא רוצה לחתוך ולדקור זיכרונות ישנים.

לעלות באוב שדים.

ואני איתך כל הזמן ואני כבר לא רואה את עצמי מרוב שאני רואה אותך ואני כבר לא מכיר את עצמי מרוב שאני מסממם את עצמי בזוגיות. ואני רק רוצה עוד ונהייה יותר אומלל מזה.

כבר לא נשארו לי חברים או תחומי עניין כי חזרתי לאותה הרגשה ראשונית של שלווה חמה שעוטפת אותי, משכיחה ממני כל דבר אחר, כל זכר לחיים, בצורה שאנשים מכירים אותם. איך שאנשים מתאכזבים ונפגעים כל פעם מחדש. איך שאנשים כואבים ומזילים את החלומות שלהם בדמעות של מרי ושנאה. איך שאנשים צועקים לאלוהים שיוציא אותם מאותה אשלייה שקוראים לה אהבה.

ואני כבר לא יכול עוד כי אני מכור אלייך ואני אוהב אותך ואני לא יכול לחיות באופן עצמאי כי כל כך טוב לי. איתך.

ואני נוסע באוטובוס מלא בעיר וחושב על הריק הקיומי היומיומי שמציף אותי. כי אני לא יודע מה יקרה מחר אבל אני כן יודע מה הרגשתי אז כשהתחבקנו ובכינו וחיכינו שזה יגיע ביחד וזה הגיע וזה חלף וזה עוד פעם הגיע וזה עבר שם כאילו כלום וצפייה ואכזבה ותקווה וזיכרון אחד בו פעם היינו ילדים וחיכינו שיקרה משהו שיגרום עוד פעם לאותה תחושה בלב ולאותו עצב מבורך וטוב שאף פעם לא מגיע, לאותו מוות שיחבר אותנו עם אהבה ויקרע אותנו ממחשבה ואני עוד פעם נשאר לבד עם המחשבה הזאת ואני כואב וקר ועייף ורק רוצה לחבק אותך.

אז אני שואל את עצמי אם אפשר להיות עייף מלהיות איתך ככה בצורה הכי מושלמת שיכולתי לדמיין את עצמי איתך ואני מגיעה למסקנה שאהבה זה מחלה ואני חולה אנוש שרק מחכה שהמוות יגאל אותי מיסוריי ואני כל כך סובל וכל כך רע לי ואני לא רואה את הסוף ויש רק התחלות חדשות כל הזמן ואני מתכנס אל תוך עצמי עוד פעם חושב על אותו רגע מקפיא שבו אני יפסיק לחשוב.

הכל חוזר אליי ונעלם. עוד פעם ועוד פעם.

ורציתי לכתוב פוסט משמעותי שיסכם בצורה רהוטה ומסודררת את מה שעבר עליי בשבוע האחרון ואז עוד פעם מצאתי את עצמי עם התחושה הזאת איך שהכל נהייה קטן כשאני חושב עליינו ואיך שכל הסדר, העבודה והקושי זה פשוט משהו שאני חייב לעשות כפיצוי על השמימי, המושלם, ההתגשמות שאני חווה שאני שם איתך. באיזשהוא מקום בלב אני לא מאמין שזה באמת מגיע לי ואני מעניש את עצמי עם אבדון יומיומי של עבודה סזיפית.

כי אני רק בן אדם ומלכות שמיים מגיעה רק לאחר המוות.

משהו פה השתבש בצורה מאוד עמוקה כשאני איתך שכל הטעויות שלי, החסרונות שלי והאנושיות שלי הופכת לקדושה ויפה. ואני מרגיש שאם אני מאבד אותך אני מנתק את עצמי מחמצן וגווע תוך 30 שניות.

ואז אני חושב שכשאני איתך כל ההתפתחות שלי נעצרת כי אני לא צריך כלום וכל הצרכים שלי מסופקים ואני מאבד כל מוטיבציה לחיים ואין בי יותר אש. ואני מרגיש טוב.

ואני חושב עלייך ולא עולה לי שום מחשבה בראש. רק חיוך על השפתיים והרגשה של חמיצות באזור העיניים.

ואני כבר רואה את עצמי איתה ולא איתך.

your eyes forever glued to mine