כֵּנוּת

ואת

את תהרגי אותי יום אחד

תוציאי את העור שלי החוצה פנימה

מחייכת מקצה לקצה, באמצע תהום

מוות

ואני כבר לא יכול

עייף

רועד

וקר

משוטטות חסרת משמעות

מתקוות וצפיות

מאהבה נושכת צורבת שאין לה מוצא

נבלעת בתוכי עוד ועוד עד שהיא הופכת לטינה מרירות וכעס

לשנאה

ואני נעצר בכל פעם שאני רואה אותך כי את מלכודת עכברים

ואני אוהב גבינה

עם חורים

"אחד נפל מקצה רחוב כבר לא יכול יותר לברוח"

זה אני

"היא אומרת זה טוב זה ההפך מרע ידיים למעלה אני אוהבת אותך"

"היא אומרת תבוא, אפילו כשרע"

ידיים למעלה"

כמה אפשר   ?!?!?!?!!?

אבל גם שאני רוצה לנתק. לצאת. לשרוף. לשכוח.

אני לא יכול.

כי זה הכי קל.

לתת לזמן לעשות את שלו.

להתרוקן.