כֵּנוּת

אתה רואה צלב נוצרי אורתודוקסי מחוק ב'צלב' מסוג אחר בצבעים כאילו של כת השטן דאבל גראפיטי במפעל נטוש לא ברור איפה בתצלום מוגדל x3 במוזיאון שומם ברמת גן שבהגעתי אליו במקרה כחלק מעבודה בתאריך מקרי עוד יותר (14.11.2013) ואתה חושב לעצמך:

  *
מה?
  *







אני לא רוצה לדבר איתכם על צלבים פה או על דת או על העבודה שלי. אני מעדיף לדבר איתכם על הדברים שאני תמיד מדבר איתכם. לא משנה כמה זה נהייה משעמם או מאוס או לעוס או חרוז.
אנשים אני משתנה. עד כדי כך שאני כבר לא מכיר את עצמי.
רק היום, רק לפני כמה שעות סירבתי לדבר עם איזה אדם מקרי ברחוב שהתחיל איתי שיחה. הבאתי איזה תירוץ שאני צריך ללכת ומיהרתי משם משאיר אותו בידיים ריקות. לא יודע אם פעם הייתי משתף פעולה אבל תירוצים אף פעם לא היו הדבר שלי.
{בהודעה אחרת חייב להפסיק עם הקפה, קפה עם 2.5 סוכר יכול לדפוק כל דבר טוב שיש לכם שם אחרי החצי שעה של ה-rush}
מה עוד?
לא יודע, אולי שאנשים לא משתנים. אנשים אחרים, כבר אמרתי שאני משתנה 8)
fuck me  הגיע הזמן לחזור לבודהיזם כבר. אני עושה מפות אסטרולוגיות ועוד מפות אסטרולוגיות ועוד ואין לי תוכנית גיבוי למקרה שהשאלות הגדולות של החיים עולות. צריך תוכנית גיבוי, צריך לעשות refresh לרוחניות שלי.
"רוחניות יקרה, עזבתי אותך לטובת היריבה שלך חומרנות אבל אני מבטיח שבעתיד אני אפצה אותך ובגדול"
"" אתה מדבר עם עצמך, אבל עם מי אתה מדבר?"" שואל אותי הקול שבתוך הראש
""לא יודע, פשוט תסמוך עליי"" אני עונה



טוב תמונה שווה 1000 אז יש לכם 2000 כי זו התמונה השנייה שאני שם פה





אנחנו מוקפים באור, אבל אנחנו לא רואים

   *

 למה?

   *

I love me and you for the both of us

סיין 1
ניסיתי להתחבר לשני חברה רוסים בטאי צ'י, אחד שמתאמן כמה שנים יותר ממני והשני חבר שלו, חנון חמוד כזה שמתאמן כל יום ואומר לי שאני עושה את התנועות לא נכון כשאני מנסה את הכי טוב שלי. לקחתי עם הראשון טרמפים הביתה, הוספתי את השני בפייסבוק, התאמנו אחרי השעות ודיברנו על בנות אבל אין. שום דבר לא עוזר. זה כמו בכיתה יא' שהתחברתי לעוד שני חברה בקארטה, יבגני ורומן אני עדיין זוכר את השמות פאקינג שיט, חברים הכי טובים והכל, שום דבר לא יכול לבוא כחוצץ ביניהם. גם לא בחורים חמודים ומבריקים כמוני  חחח. קיצר לא הלך ועכשיו אני לא אומר להם שלום כשאני הולך אלא אם כן אני נתקל באחד וממש ממש חייבים.
מרכז ישראלי לטאי צ'י, באמת שנמאסתם. אתם חרדים, מפרידים נשים, אוסרים פילוסופיה ורוחניות בטענה שזה בלבולי שכל, מחכים ארבע שנים כדי לקדם מישהו למתקדמים איפה שעושים קרבות, אומרים שהכל יבוא ויסתדר בסוף - כן בטח, מקבלים את כולם לבית ספר שלכם ולא יודעים מה לעשות איתם אח"כ. 'סה לה וי', שיהיה לכם אחלה מוניטין מהקב"ה ועתיד מרשים בתור יורשי שיטת צ'נג מינג בישראל. 

 
סיין 2
עבודה מזדיינת בחונכות למתמודדים עם בעיות נפש. צריך אותה כהמלצה לתואר שני האולי מתוכנן, בעתיד מתישהו, מנסה לדחות את זה עוד קצת  בפסיכולוגיה. אם העבודה הזאת לא תיקח את החיים שלי לפני זה אני בטח אעשה את זה בעצמי. (יאללה משמרות הפוליטיקלי קורקט, תקלטו את המשפט האובדני, יש לכם את הטלפון של בעל הבלוג? תתקשרו לער"ן. בספק שהם ירצו לדבר איתי אחרי הרושם שעשיתי להם בראיון עבודה אבל היי, אתם מוזמנים, תנסו ותראו... הנה המספר 09-8848332)

עדיין לא ברור? מה לא ברור? חניך אחד חזר לדיכאון אחרי שמסלול החיים שהוא תיכנן לעצמו שנה מאז שהתחלתי לעבוד איתו נתקע בו מוט בגלגל שיניים. 'ריסט', צריך להתחיל הכל מחדש עכשיו. גם אני הייתי מתבאס. החניך השני הסכיזופרני (כן, סכיזופרני - מילה מפחידה, אה?) לא מצליח להתגבר על התקפי הזעם שלו ולריב עם האמא בטלפון באמצע כיכר הומה ולגרור איזה שוטר או איש ביטחון או שניים להוציא אותו משם בכוח. מה אני אמור לעשות? להסתכל כנראה...


סיין 3
דיכאון דיכאון דיכאון. ובלי סיבות טובות לכל השלוש, אולי רק לאחד מהם. בכיף הייתי זורק את ההתעמלות הסינית האיטית ונרשם 'פול טיים' לאיזה סטודיו F לארובי, מדרגה וחיטוב שריריי הישבן אבל בעיקר בשביל הריקוד אם לא הייתי מאמין באמת ובתמים (ובטמטום של אחד גמור) שאני חייב להתמודד ולעבור זמנים קשים תוך חריקת שיניים ושינוס פאקינג מותניים גם אם זה אומר תקיעת הזנב שאין לי בין הרגליים. 'לונג סטורי שורט' הייתי לומד היפ הופ, קונטקט, מודרני ומופיע עם הרקדנים של גאגא אם לא היו לי חששות אחרות בנושא.למשל אם הייתי עובר את עניין ה-לא תל אביבי, לא אשכנזי, לא עשיר, לא חיוך רחב ולא גישה חיובית. אם לא הייתי במצב של כבר ניסיתי לדבר שם עם האנשים ונתקלתי בחומות של "אתה לא יודע איך עושים את זה" כל פעם. מה זה? מה זה "זה"? לא יודע, אבל 'קלירלי' אני לא יודע שם משהו כי לא זורמים איתי בדיבורים. אני 'לארג' פה, אפילו בחיוכים לא זורמים...
השותף שלי לתוכנית רדיו שאני מקליט רוצה לפרוש. למה הוא רוצה לפרוש? הוא אומר שהתוכנית לא ריווחית מספיק. בטח שהיא לא ריווחית כששיחררנו בקושי שלוש פרקים לאוויר ואתה מצפה לקבל טלפונים כמו אופרה וינפרי אחרי פרק היובל בטלוויזיה. קצת אמון... מילה שלא מכירים אותה כבר, שריד מהמאה ה-20 כנראה. מה אתה רוצה, שאני אפנה אלייך את הלקוח היחיד שקיבלתי בעקבות התוכנית המסכנה? אולי תעבוד קצת על החומרים שלך והם יפנו אלייך במקום אליי...

לעשות אותה מכל הכיוונים - anne guerre - לעשות אותה מכל הכיוונים

https://www.youtube.com/watch?v=8G0w3N-k91E

by

Jean-Michel Basquiat

ושחבר שלי לא ימות מסמים
אם הוא ימות אז אני באמת חסר תקווה

https://www.youtube.com/watch?v=uJEd0875OVM

מלך ליום אחד.
 

שקר

מי אתה?

    כשנסעתי איתך ב-405 לירוש. התיישבנו במושבים הכי אחוריים ליד איזה חבורה של teenagers וביקשתי ממך לעבור מקום אחד קדימה. את, שלא נוסעת הרבה באוטובוסים הסכמת וברגע שהתיישבנו פתחת רגליים כמו איזה נהג משאית בבית שלו. אני, לא יכול שלא לחייך הסתכלתי עלייך במבט תמוה מלא פליאה. שאלת אותי "מה?" ארוך כזה והמשכנו לנסוע. רצינו לשמוע משהו אז היה דיבור ארוך על מפצל אוזניות למכשירי מוזיקה ששכחתי בתיק אחר, בסוף סגרנו על טרייד נוסח "אני אקשיב ב-Iphone שלך ואת ב-mp3 שלי" מה שנסגר ב-snoop lion מצידך ו- PJ harvey מצידי. אמרתי לעצמי שאני מוריד אתPJ אחרי 2-3 שירים, החלטה שבסוף לא הצלחתי להביא את עצמי ליישם.
    ירדנו מהאוטובוס ודיברנו ארוכות על גלידה, טעמי גלידה, טעמי גלידה בירוש. ועל העיר הקדושה-מחלולת הזאת בכלל. רוסים מדברים על ירושלים, מצחיק. התלבטנו קצת לגבי כיוון ההליכה עוד עם הגלידה בידיים ופתאום אמרת לי שאת זוכרת איפה זה כך ששינינו כיוון פתאום. ההליכה לשם הייתה החלק המעניין של הטיול עם הדיבור על הקשרים קודמים, המיניות, והבעה של חוסר סיפוק עצמי. כל אחד בחוסר סיפוק שלו. שאלת אותי אם הייתי רציני לגבי הבחור ההוא ואמרתי לך שרציתי להתנסות, שבגיל הזה שאני עכשיו אני מרגיש בטוח יותר בעצמי, והיו גם כמה דברים שלא אמרתי. לא אמרתי שהקשר שאני נמצא בו עכשיו מסובך וקשה לי, שדורשים ממני במסגרתו דברים שאני לא יכול למלא, להרגיש או לרצות. בעצם בכלל לא סיפרתי שאני בעיצומו של קשר. זה היה דבר אחד שלא רציתי לספר מהסיבה הפשוטה שרציתי אותך החטובה להפליא ויפה למראה, צעירה שרירנית כמו שאף פעם לא הייתה לי. כל הדילמה המוסרית הזאת לא באמת הדאיגה אותי כי ידעתי שאם תראי בי עניין או, האל ישמור, תראי בי קצת יותר מעניין ותצהירי כוונות, אוכל בשקט להכריז על עצמי כמנצח ולסרב לך בנימוס ותוך כדי הסמקה בגומות הלחיים. הסיבות שאני אתן לך הן פחות חשובות, זה לא קשה, תמיד אפשר למצוא סיבה כלשהי. אם היית לוחצת על הכפתורים הנכונים ומסנגרת סביב הקרבה הזאת, הפתאומית, אולי אפילו לא היית משאירה לי ברירה אלא להגיד שאני נמצא עם מישהי כרגע. ניצחון משולש אם אפילו זה לא היה מרתיע אותך אבל אני כבר נסחף בחלומות פה.
     הגענו לז'ראר בכר, לקחנו את הכרטיסים השמורים לנו ופרשנו לעשן בצד. את פגשת כמה רקדנים שאת מכירה ואני משעמום והרגשת צעצוע ישן או ילד ראשון כשנולד הילד השני התחלתי לדבר עם הבחורה המתולתלת שעמדה בצד. ניחשתי את המזל שלה בניחוש השני וכל הזמן הגנבתי מבטים לצד לבדוק מה קורה עם הרקדנית שלי שעברה בינתיים ממכר אחד לאחר, כולם מגולחים עד זיפי הפנים, מחייכים כל הזמן. שני הרקדנים שהיא דיברה איתם ומאוחר יותר שלישי היו כולם לבושים בבגדי כותנה רכים, זורמים וחסרי צורה, או מקסימום צורה גיאומטרית מרובעת על הגוף הרזה שלהם, כאילו לבוש זה איזה נטל שהם צריכים לסבול אותו בעל כורכם, עוד דרישה חברתית לסמן עלייה V בבוקר. הבחורה המתולתלת התגלתה כמעניינת, היא סטודנטית לאדריכלות והמזל האהוב עליי כרגע.
    אז דיברתי עם האדריכלית שעובדת היום בתור טבחית באיזה מטבח ירושלמי אורגני, מנסה כל הזמן הזה להדחיק את הרקדנית מהתודעה שלי. כעבור חמש דקות הייתי במצב רוח מספיק טוב לעשות לרקדנית עיניים ופצחנו בשיחה שלושתנו כשהיא סוף סוף חזרה. היה צריך להיכנס ומרוב התרגשות שדברים הולכים חלק פתאום בטח נפל לי הכרטיס למה כשהגענו לאולם אני נשארתי בחוץ, חיפוש בהול בתוך ומחוץ למסדרון הוביל אותי לאיזה שומר רוסי שאמר "זה בטח שלך", הודיתי לו ומיהרתי בחזרה לאולם לגלות ששתי הבנות כבר התיישבו ליד אנשים אחרים. זחלתי ליציע שלמעלה.
    המופע היה מאוד פושר, מחול מודרני שגובל בפרפורמנס ארט. היצירה הראשונה הועלתה ביד ידידה שלי מהאונ' שלא יכלה להדגים את המצוינות הרעיונית והפרובוקטיביות הדרמטית בפורמט מקוצר של 20 דקות במקום השעה שהייתה מיועדת לכך במופע קודם בת"א. המופע השני עסק בתשוקה ושאל מוזיקה ואביזרי במה מסרטי ספיידרמן, השלישי מן פרודיה על Glee או כוכב נולד. נגמר, יצאנו מהאולם לשולחן קבלה מלא כיבוד כולל זיתים שחורות, כוסות פלסטיק קטנות ובקבוקי יין אדום. מזגתי לעצמי שתיים וביקשתי מהסטודנטית לקחת אחת מהן איתי החוצה.
    בחוץ כולם הדליקו סיגריות ואני דיברתי עם הסטודנטית המתולתלת שלי בעוד הרקדנית וחברותיה ישבו לדסקס את המופע, הפעם לא עשיתי טעות, באמת לא היה אכפת לי. שתינו יין (בעיקר אני) ודיברנו על מה אהבנו בכל אחד מהמופעים, היה לי נחמד לדבר איתה למרות שרק הכרנו היום. חזרתי לרקדניות וצילמתי כמה תמונות מזווית לא זווית שלה ושל אנשים שאני לא מכיר, זה היה חלק מהרעיון ונדמה לי שיצאו שם כמה מוצלחת. עברה כבר שעה וחצי של דיבורים וסתם, השעה כבר מאוחרת מדי לקווים שהם לא קווי לילה. הרקדנית שכבר הספקתי להביע בפניה את המרמור שלי על זה שחצי מהזמן היא מסתובבת בלי האדם שהיא הגיעה איתו לכאן שמה לי את דובדבן בקצפת ואמרה שהיא חוזרת לת"א יחד עם חברות במכונית עם מושב אחרון פנוי. לא פחות ולא יותר. בלעתי את הרוק, הדבר האחרון שהיה לי לצפות לו בנסיעה הארוכה הביתה נלקח ממני באכזריות. קצת חברה אנושית, בת שיח, מה כבר ביקשתי? בלעתי את האגו, כמעט נחנק, והתחלתי לצעוד מהר לכיוון בנייני האומה מקווה לפצות על כאב עם מהירות, באמצע הדרך קיבלתי טלפון מהסטודנטית שהודתה וסיפרה שהיא כבר מזמן לא נהנתה כל כך. יצא שעשיתי חברה במקרה, נחמד, עכשיו נשאר לקוות שאיכשהו נשמור על קשר.

     הנסיעה הביתה הייתה ארוכה במיוחד.       

                                                        way back schemata
                                                                        רואה שדים
                                          ולא מצליח להירדם בשום אוטובוס

בחיים לא עסקתי באסטרולוגיה יותר באינטנסיביות מאשר השבוע.

מה לא עשיתי: תוכניות עסקיות לעתיד, כתיבת הורוסקופ שבועי לכל המזלות, הכנת ביקורת על ספרות טכנית בנושא, מפת שאלה אחת, יעוץ בזמן אמת לידידה במשבר פרידה ומעבר דירה.
בלאגן בלאגן, אבל איכשהו יש שם הרבה חיוביות.  

ירח מלא השבוע

מחול, ריקוד, תנועה.

אחרי מופע מחול שישי בחודשיים, אותם התחלתי לתקתק בקצב יותר מהיר מהתקופה שבה הייתי מכור לסרטים זרים ו'רזידנט' בקולנוע לב, נסגר מעגל והלכתי לשעור ניסיון בהיפ הופ. אבל לפני זה הלכתי כצופה לקטנים (אינדי, פרינג' סטייל - פסטיבל צוללן) ולגדולים (בת שבע וסוזאן דלל) והתחילו הטלפונים לסטודיוז לריקוד ומגה מכוני כושר שכוללים מורים לריקוד. אה מה מה בסופו של דבר, אני לא מספיק רוקד למרות הכל, סה"כ החודש פיזזתי בבית איזה פעם אחת והיום בשעור, לא רציני בכלל ובאופן מפתיע לא כולל מועדון או מסיבה ביתית. וכל הרקדנים והרקדניות האלה, מסובבים לך את הראש ואתה נשאר עם ראש בעננים ופאוצ' מלא תוכניות, פאקינג אנטיקלימקס אני אומר לכם.

רקדנים

עוד נושא אחד, על מה אכתוב ועל מה אספר
היפ הופ יאללה, נושא לא אישי כדי לסגור פה פינות.

למי שמכיר, Wiz Khalifa, שמזכיר לי את החבר הכי טוב שלי איתו אני לא מדבר כבר חודשיים וחצי ואלוהים יודע למה (אני לא יודע אבל בטח מישהו יודע...)
הבחור מעשן גאנג'ה, ריפה, ספליפ, ג'וינט, באנג והמריחואנה לארוחת בוקר, צהריים, ערב ובראנצ'. שני הבחורים האמת, אבל נראה לי שחבר שלי הפסיק.

Lil Wayne  ו- Tyler the Creator.
Lil Wayne שעושה יותר הטיות למילה pussy ממה ש-Wiz Khalifa עושה לג'וינט. וטָיִילֵר שחושב שהוא זאב ומאיים עוד פעם לחטוף את שרה, לזיין ולבתר אותה לחתיכות כמו שהוא עשה באלבום הראשון שלו.

מה לא בסדר עם הראפרים האלה? כזה לא בסדר שהמַרְצָה שלי בפסיכולוגיה חברתית לא מרשה לי לכתוב עליהם עבודה (בהצעת מחקר: "השפעת מוזיקת ראפ על גיבוש דעות בקרב חובבי הז'אנר").
כזה לא בסדר שהם מתוודעים שבא להם על vanilla chic יותר משבא להם על black bitch. וזה כזה משפט טוב שאני מרגיש מחוייב לצטט פה:
"My black bitch is mad, cause my main chic vanilla"

מצחיק, ראיתי ראיון איתו לפני שבועיים והבחורה השחורה ליד המראיין נרתעה ממנו במכוון, קראה לו בוגד איזה פעם אחת אם אני זוכר נכון.
אתה עושה אומנות ואז צולבים אותך על זה. אומנות ודת זה אותו דבר, אנשים מתעצבנים כשאתה get out of line, מעדיפים שכולם יהיו מיושרים, ישרים עלק. 

ו- Lil Wayne? אני אפילו לא אדבר על הממזר הזה שעושה שירים בשם: Rich as fuck, ו- Bitches love me.
אני לא אדבר עליו כי הקדשתי לו פאקינג חצי פוסט לפני שבועיים בערך.
אז אם הם קוראים לבנות שלהם bitches זה אומר שהם עצמם dogs?
נראה לי..!

Wiz and wifie

לא נראה ראפר טיפוסי? חבל..

בסוף הצלחתם,

והפסקתי לכתוב בחָרוּזִים

מחליף אותם בסמני פיסוק קָרִים

אתם יכולים להרגיש מרוצים

בעודי מדבר עם עצמי פה,

נגיעות של משורר מֶתוּסְכָּל

על פני שטח מלוטשים חדשים

אפקט 'גְרַיִנְד' בפוטושופ,

וכל כך אהבתי את החָרוּזִים האלה

גם כי אף אחד כבר לא רושם כָּכַה

וכל כך שונא אתכם

המבקרים הכי גרועים שלי

דווקא בגלל שהביקורת מוצדקת (המבקרים הכי טובים)

תנו לכתוב בשקט, תנו לחיות בשקט

להיכשל בשקט, למות זקן וערירי

גוררים אותי להצלחה בֵּכּוֹח במקום זאת

גָפַיִים בשלשלאות ופָּנִים על משטח אבנים

על אספלט

דַמָעוֹת כולם יַבּשוּ כבר,

תתחבו לתַּחַת את ההצלחה שֱלַכֵם

אנרי רוסו (1844-1910)

צייר שלא השתמש בחוקים הבסיסיים של ציור כמו פרספקטיבה. סגנונו נחשב נאיבי, פרימיטיבסטי או ילדותי.

רוסו החל לצייר בסביבות גיל ה-40 לחייו ואת כל מלאכתו למד לבד. ניסוי וטעייה, אוטודידקט וכאלה.

סבל מארס לשונם של ציירים נחשבים ולא נחשבים בצרפת של ימיו אך למרות זאת המשיך לצייר.

היום הוא מוכר כצייר פרוטו-סוריאליסטי וציוריו נמכרים במאות אלפי דולרים לגלריות בעולם.

לי נדמה כאילו ציוריו חזו את החשיבה הסימבוליסטית של זיגמונד פרויד וקארל יונג.

Selfportrait 1890

The Sleeping Gypsy 1897

שילכו להזדיין כולם, המרצים, ההורים, החברים הפלצנים המייעצים, מבקרי האומנות והשירה (שיבקרו בדרום ת"א קודם), חולמות הנסיך בנות ה-16 וסבתות שונאות המין והמין האנושי 70 ומעלה. הבנות שכולכם רצים אחריהן והבנים עם הביטחון עצמי ברקיע. מוות מהיר לכולם.

שילכו להזדיין כל הצבועים, השקרנים, יפי הנפש, האינטלקטואלים, היפסטרים, ראפרים, ומטאליסטים. גם שאר תתי הקבוצות – תתי האדם, זה בדיוק מה שאתם. ושאני ילך להזדיין ביחד איתכם, אלוהים יודע שאני צריך את זה. אני ששופט את כולם, שאין לו משהו טוב יותר לעשות, או טוב יותר לכתוב, אומן המילים עלק, יותר כמו אומן האסלה, בונה פסלים מגללים, משמן בזרע - שמן סיכה, עוטף הכל בנייר טואלט ו-'ואללה'.

יאללה אנשים, get a grip, צאו מהסרט שבו אתם חיים, וגם Get a life by the way of it.
כולכם אנושיים משמע כולכם מכירים את הסרט "יעד סופי", משמע מתפלספים עכשיו ומתפחלצים אחר כך. אומרים דברים מופלצים על איזה בירה עם חברים עכשיו ולא אומרים כלום מתפחלצים מתחת לאיזה קבר צמוד לחלקה של ההורים אח"כ. הר הרצל And shit.

כולם מנסים לומר לי מה לעשות עם החיים. החיים שלי, "עוזרים לך" הם קוראים לזה. ממש... אתם רוצים לעזור לי? אז תעצרו ותקשיבו לרגע. לא הכל בנוי סביב התובנות הגאוניות ההרסניות שלכם.

רעל.

ומשהו חיובי לסיום
שלא תגידו שאני פסימי, פילוסופי או סתם מגעיל

למרות שזה בטח נכון
~*~

חוכמת חיים מליריקה של ראפ

מהאלבום החדש של Lil Wayne

אם לציין מקורות 

אם יש לך Bitches אז לא אכפת לך מ Haters

Love Me
She even did anal when she don't do anal
That's Romance
My tongue is an Uzi, my dick is an AK

My tongue goes 'Prrrrrrrrrr', my dick go 'Pah

ובכלל תנסו למצוא שיר של Wayne בלי המילה Pussy

     זה היה יום ראשון הכי איטי מזה שבועות. באתי למכון קעקועים שבדקתי אותו באינטרנט שבועיים-שלוש מראש. ואז בטלפון, בביקור, ובחבר שבמקרה עשה שם קעקוע גם כן. אחרי עוד כמה שבועות בפירסינג ובהרחבה באוזן. כולם במקום הזה רוסים, חוץ מבחורה אחת ובחור בקבלה, גם כן זר, Nguyen, שם משפחה תאילנדי.

     אז כמו שאמרתי יום ראשון איטי, איטי מאוד, בצורה מספקת אפילו וכמעט שאין אף אחד במכון. כבר קבעתי מראש שאני עושה אצל ג'ורג', הסגנון האומנותי שלו זה בדיוק מה שאני צריך בשביל הראשון שלי על השכמה מימין. עכשיו אה-מה-מה התברר? היומן של ג'ורג' עמוס ל-3 חודשים הקרובים!!! אז ניסו לדחוף אותי פנימה בין קעקוע של מישהו אחד למישהו אחר באיזה זמן לא קשור, אמצע השבוע, שעה לפני הסגירה, יום ראשון.

     אמרתי "כן", מה יכולתי להגיד? אתם מצפים ממני לחכות 3 חודשים עכשיו?

     אני מגיע למכון שעה לפני, בתיאום איתם, אנחנו צריכים לעצב קצת לפני הקעקוע עצמו. יש את העיצוב שאני ציירתי [כבוד! בחיים לא חשבתי שיהיה לי אומץ לעצב בעצמי] אבל ממש במקרה אחרי איזה ביקור מתסכל במכון אחר שלא אהבתי, הוא שרבט לי משהו שתיארתי לו תוך חמש דקות והציע לי אותו כקעקוע. לא סתם אומרים שהחברה האלה אומנים. יצאתי מהמכון ההוא וחשבתי תוך כדי הליכה מה אני רוצה. התיישבתי לעצב על איזה זוג ספסלים שניצב באמצע הכביש מתחת לעץ גדול בנחמני - מונטיפיורי. איזה מקום! ואיזו בריזה הייתה שם ב-4 אחה"צ. ישבתי שם מצייר סקיצות וכנראה ששידרתי משהו טוב למה בחורה יפה שעברה התיישבה הפוך אליי בספסל שליד.

     ובחזרה להווה. אני יושב בקיפוד, מדבר עם ויטאלי פישלביץ' על המזל שלו ושל אשתו כששני תל אביבים נכנסים בדלת, אחד עשה קעקוע ורוצה שני, ועוד אחד, עם עור נקי, מלווה אותו. בר הפירסרית אוכלת סנדויץ' בחוץ, מחזירה חיוך כשאני אומר שלום.

     מתחילים לעצב מחדש את הסקיצה שלי, אני שולח הוראות וג'ורג' חוזר עם עיצוב זמני מודפס על דף A4, ועוד פעם, ועוד פעם אחת. ג'ורג' לא עובד מול לקוחות. תכלס לא מאשים אותו, יש לזה פוטנציאל לא קטן לשגע אותך, בטח עם איזה לקוח כמוני. פעם חמישית מגיע דף A4, כבר הורידו את החלק העליון של הקעקוע לכיוון מרכז הציור, עיגלו את הפינות בצדדים, ולמטה קיצרו את הקו האנכי. אנחנו, פחות או יותר, נסגרים על העיצוב ואני נכנס לחדר האחורי. החדר האחורי - חדר האמת; זה שמשול לחצר הפנימית בבית האצולה הסיני איפה ששמגורי הבנות, למרחב הירוק-אינסופי שמאחורי שערי גן עדן כסופים, Where the real stuff lies.

     אז כמו שאמרתי אני נכנס לחדר האחורי ומתגלה האמת לגבי המקום הזה. יש את ה-reception היפה בכניסה עם מוזיקת lounge וציורי תצוגה מושקעים של המקעקעים על הקירות, יש את הקטן לפירסינג, quick jobs ותיקונים כשצריך, ויש את האחורי איפה שעושים את הקעקוע עצמו. ואם לתאר אז חצי מזה זה המוזיקה. dark D&B, הרדקור משולב בהיפ הופ ונגיעות של מטאל, כל כך רועש שבזמן הקִעקוע אתה כאילו עובר לעולם אחר, teleporter למקום שחוש המגע שלך gives way לחוש שמיעה מוגבר, ככה שאתה שוקע בתוך בריכה של bass, מתמכר להפרעות אקוסטיות שהם בעצם חלק משלם, חלק משלד של track שאתה בכלל לא קולט שהוא גמור, מוזיקה יותר טובה מסמים, וגם ציורים חצי גמורים של המקעקעים יש בחדר הזה. והציורים, הם בכל מקום, על הקירות ועל הרצפה. ציורים של טוטמים אפריקאים וניתוחי אנטומיה הולנדים, של מזרקים לא מחוטאים שהופכים לסכין ושל דם כחול או ירוק. ואתה מבין די מהר שכל הציורים האלה הם בעצם שלדים. יצורים ויצירות בהתהוות, מתים חיים, חצי צבועים או עדיין בעיפרון, המצאות כושלות של מדען מטורף. דווקא במקום שאתה נסגר עם עצמך על ציור לכל חיים כל מה שמסביב מצוי במצב של בין לבין, חצי-חיי חצי-מת, בהתהוות מתמדת.

     אז ככה. כמו מטבח מלוכלך במסעדה יוקרתית או פיגומים מאחורי הבמה במופע מעלה כותרות, פה נמצא מה שקובע. בהתחלה מציירים עליי בעט כחול ודפי הדבקה, stencil like. עוד פעם לא מרוצה ומוחקים אותו עם מטלית לחה רק כדי להדפיס דוגמית זהה עם השינויים שביקשתי. הפעם אני מרוצה, עייף מדי מכדי למחות כשאקט המחאה עצמו מתערער נוכח הרגשת האופוריה והאימה שמתאספות אצלי בראש.

     אני מתיישב על הכסא - שרפרף, זה בלי המשענת, ומבקש את הסטנד שניצב ליד כדי להשעין את כתף שמאל. האדרנלין כבר זורם בגוף, עוד מהרגע שג'ורג' התחיל לצייר עליי עם עט כחול בלי להגיד לי מה לעזאזל. לא בטוח אם בראש שלי או במציאות, הווליום מהמוזיקה עולה. מוצא את עצמי בלי נעליים, מנסה להרגיש בנוח כאן, משקפיים בכיס של השורטס ובר מחייכת אליי כאילו כלום [החדר האחורי]. לצליל הזמזום של המחט החשמלית ג'ורג' אומר לי להירגע ולהרפות כתפיים, פרק היד שלי נפרש על הסטנד משמאל. המוזיקה, הזמזומים בראש ואלה של המחט, ורק צליל הנשימה שלי נשאר. זה כל העולם. שאיפה – נשיפה – שאיפה – נשיפה. ואין יותר כלום.

     ובלי לשים לב המחט כבר על העור שלי. הרגשת חיתוך קלה או תפירה מתחת לעור, פעם תחושה חדה ופעם כהה. הרגשת גאווה מהולה ברגעיי כאב וסינון קללות חרישי בין מחשבה למחשבה. אם יש מוות בתוך החיים אז זו הפעם הראשונה שלי, סקס ממש לא עושה את זה בהשוואה למה שקורה כאן. ובהערת אגב, אין מצב שבנות לא נהנות יותר, איבוד שליטה טהור זה כל מה שיש פה.

     זהו המוות הראשון והשני, השלישי והרביעי - הרגשה מתמשכת. ועוד חיתוך ועוד תפירה ורק זמזום המחט ומוזיקת drum & bass כבדה ברקע, אלקטרוני אלטרנטיבי כמו ענן סמיך בחדר, ועדיין הכל כל כך בהיר, הכל צלול ברגעים האלה. ג'ורג' אומר משהו, אני לא שומע אותו, צועק "מה?", בטח עוד איזה תירגע או תשתחרר, אני נמרח לאורכו של הסטנד כמה ששטח הפנים מאפשר לי. אני חייב להשיג את הפלייליסט של החברה האלה. לתעד את רגעי המוות שלך אשכרה... המוזיקה שינגנו בלוויה שלך וכאלה, חחח...

     זה נמשך יותר זמן משחשבתי או שהזמן עושה לי מתיחות פנים כשאני מנסה להקפיא אותו, 'לדפוק חיוך למצלמה ושישאר לדורות'. אז ה-10 דקות האחרונות הן יותר כואבות וגם ראש-צוואר כבר תפוסים מחוסר תזוזה על הסטנד המרופט. מנסה להימתח או להזיז את הראש כל פעם שהמחט ניתקת מהגוף, צריך חוש קצב לדברים האלו. זה קצת עוזר.

     נגמר? אני שואל אם סיימנו ונענה בחיוב. קם, מסתכל במראה ומסתכל על הפרצופים המחייכים שמסביבי. דייב, בר ועוד בחורה שעשתה קעקוע. מן נכנסת למועדון חברים kind of thing. ג'ורג' לעומת האחרים לא מחייך, נראה עייף, כמו שהוא נראה מהרגע שפגשתי אותו לפני שעתיים. אני מדבר איתו קצת ומודה לו. מציע לו מפה אסטרולוגית כמחוות תודה אישית על השקעה וטרטורים. שואל אותו "איך זה שבתור טַלֶה הוא כזה 'צ'יל' כל הזמן?". הוא אומר לי: "בד"כ אני לא, אבל היום עישנתי..." אני מחייך בראש שלי, FML - joke's on me. לא משנה, העיקר שיצא טוב. אני לא אגיד לבנאדם איך לעשות את העבודה שלו.

     כן, והקעקוע? ברגעים האלה אני האדם הכי מרוצה בעולם.
     מקבל את הפלסטר השקוף, המשחה, ושאר הוראות הבטיחות. שם את הילקוט על כתף שמאל שלא כואבת ויוצא לכיוון הבית.
     העולם הסתיים וזה עולם חדש עכשיו.

עיצובים מ [א'] ועד [ת']

נייר ומספריים

הדבר האמיתי

כל מי שביקר אותי טעה, כל מי שמבקר אותי טועה, כל מי שיבקר אותי יטעה.
זה הבלוג שלי, אלה הם החיים שלי, הבחירות שלי, הטעויות שלי.

                   .זה הבית שלי.

  אני לא חופשי.

         ואתם ?

ובנושא אחר

I miss my girl