כֵּנוּת

כשנסעתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ של 2011 עם חברה שלי בזמנו, כמעט בוגרת בצלאל תחת תירוצים שונים, לא ידעתי למה אני נכנס. אני רק יאמר פה שזה הרגיש לי כמו חוויה של פעם בחיים והנשימה שלי נעתקה יחד עם חוסר האמונה שיש דבר כזה. כל פרחי האומנות האלה שרק רוצים להצטלם בעירום, לגזור, להדביק, לבתר, לחתוך ושוב פעם Recycle. באמת נשמות מיוסרות או כאלה שחיפשו ייסורים כדי להשתלב. זה לא משנה, אותו אפקט.

החברה דאז לא הייתה שונה בהרבה. כדורים נוגדי דיכאון, חמש בלוגים, מערכות יחסים כושלות, התאהבות סדרתית בגיטריסטים, ולב -כזה- גדול במקומות הכי לא נכונים, בעיקר עם חולי נפש וחפצים דוממים. כמעט בוגרת בצלאל, מה אתם רוצים?  

טיילנו בין המסדרונות הלבנים של הפקולטות לצילום, אומנות פלאסטית, ארכיטקטורה ועוד כל מני והיא פגשה לה חברים ירושלמים עם ראסטות או קרחת, כולל הבנות, ואני מתהלך חצי משועמם, חצי מקנא, לגמרי מרותק ממה שקורה סביבי. באמצע בירת ישראל הפטריוטית - חרדית - משעממת מתגלה גן עדן של ניכור, כאב ותימהונות. מזמן לא מצאתי את עצמי כזה שמח.

הערב הזה התפתח בצורה יפה עוד יותר כשהמשכנו לכיוון ת"א ב-480 האחרון באותו לילה, הבחורה שלי נרדמה לי על הכתף, או אני נרדם על שלה – לא זוכר, והמוזיקה באוזניות סוחפת למקום לא פחות טוב משהיינו בו מקודם.

אחד וחצי בלילה ואנחנו אצל החברים הרוסים הקבועים. בדירת קרקע שבין יפו לת"א ליד הקיוסק שמוכר אלכוהול גם אחרי 11 בלילה. זו הייתה התקופה הכי יפה של הקשר שלנו, קצת אחרי שלמדנו להכיר אחת את השני והרבה לפני שהתחלנו לריב על כל דבר. הייתה מין יציבות שברירית באוויר בה כל אחד נזהר שלא לעלות על קליפות הביצים של האחר, מכירים בטבע השברירי של החומר האנושי. בטח חומר אנושי עשוי אנשים זרים שנפגשו רק מלפני חודש.

וזה לא שלא היה אתגרים, לא שלא היה משוכות לדלג, מדרונות לטפס. הידיד הכי טוב שלה, כמעט חבר, אח שלה בפועל. הוא לא ידע מאיתנו, היא התעקשה שהוא לא ידע, פחדה שהוא כן. אני הסכמתי, נאלצתי להסכים גם שרציתי לחגוג את הקשר הזה בתופים ובמחולות, שרציתי לצעוק את השם שלה בגבעות ובעמקים.

אז כל המסיבה נשארנו במרחק נגיעה, מן צפייה נעימה כזאת כמו אצל הדתיים. והכל היה בהיר באותו לילה, הכל היה ברור. אנשים שתו וחייכו, מוזיקה לא מוכרת הדהדה מהמערכת הביתית, ריקודים הפכו לפוגו וחזרה לריקודים והבנות מעודדות ברקע.

עזבנו בסביבות השעה שלוש ומצאנו את עצמנו בקפה של גולים מצרפת על בוגרשוב. היא ציירה את ג'ון לנון בלבן אחרי שרוקנה את תוכן המלחייה שעל השולחן, יותר פיסלה אותו והצרפתים שמאחורי הדוכן מחאו כפיים. אני רק התענגתי על החיוך. "ילד פלאים שלי", נהגתי לקרוא לה ילד.

כבר היינו עייפים והרגליים שלנו מצאו עצמם בבן יהודה על יד הים שם חנינו מתחת לאיזה פאב ישן, רגעים אחרונים של כאב ואושר. ליוויתי אותה עד הבית. היה לנו חוק כזה שאסור לבקר, עם סיבות רבות שאני לא מבין עד היום. נשיקה ולהתראות. 6:00 בבוקר, אוטובוס ראשון לכיוון הפריפריה. בחזרה לאפור.      

                                                                                            לילות זהב

רוצה שתשנאי אותי

    כמו אוהדי מכבי את הפועל

    כמו משפחות פשע איטלקיות

    כמו חובשי כיפה את אוכלי חזיר

    כמו אישה הפכה נקמנית רגע בגדו בה

    כמו ששנאתי אותך, שלא יכולתי להשיג

חזק, כמו שרק אהבת אותו

רוצה שתשתוקקי אליי

     כמו תינוק אל שַד

     כמו באמצע המחזור שלך

     כמו חלומות כחולים של בן 12

     כמו פושע שרוע על רצפה לאקדח ליד

     כמו מריה הבתולה לישו, ה' אלוהינו ה' אחד

רוצה אותך

    עכשיו, כפי שמעולם לא רציתי

    וכנראה אף פעם לא ארצה

    כמו עש אל אש 

    מיכל הודיני לאויר

    כמו דג על חוף אל מים

          רוצה שתקבלי אותי

כמו גשם לכר פורה

ילד לבוקר חג מולד

אבן עתיקה לטחב לח

עור ברווז לסוודר חם

    איש זקן למוות, לוחש לו באוזן
    אם שכולה, לבשורת בנה שנפל

רוצה שתקבלי

אותי,

    כמו אוכל לפה

    לימוזינה לנוסע

    צעקות מאמן למתאגרף מפסיד

    גלגלי פורמולה אחת לכביש במונטה קרלו

    כמו ואגינה לחה איבר נוקשה וחם

ערום או עם בגדים, כמו שאני

          רוצה שתאהבי אותי

כמו ילדים נחשי גומי

כמו בן ארבע לייט-סייבר

בת ארבע בית ברבי וקן

אבא להרים על הידיים

וכמו שדגדגן אוהב ידיים

     או מאוחר יותר ב-MTV

          רוצה שתעריצי,

נגד האקסית הראשונה

חברה ראשונה

על היות שנינו כל כך צעירים

על היות שנינו יותר מדי דומים

על שאהבה אותי יותר מדי

אהבה אהבת אמת

ועל שלא הגנה על עצמה, ועכשיו מאוחר מדי

מילים שנאמרו

כמו לחשים הנלחשים בלילה

מהדהדת בזיכרון

והיד ליד השפופרת  

מלאך שטען בתוקף שהוא לא, לא פחות מהנאה מזוכיסטית

נגד האקסית של בין לבין.

רומן,            לא.

חלום ליל חורף.

עדיין לא נחתם,

למגינת ליבן של כל השאר.

(אתה לא הבנאדם שאתה מנסה להציג את עצמך כמוהו)

גבר אחד

שתי נשים

פעם שלוש ילדים

רחוק התפזרו הקרשים

ל"ג בעומר

מה שהיה פעם חוקים

דוּקים מֵשַחְקים

נגד האקסית המיתולוגית

שלוש תמיד מספר טיפולוגי

אם כבר, אז יותר פתולוגי

\/.

שאולי לא יודעת שהיא נכנסה לספרי ההיסטוריה בצורה כזאת.

\/.\/.\/.\/.\/.\/.\/.\/.

כתב אישום

על רגישות יתר, שבסוף הרגה גם אותי, לקח לה זמן

על נטל האחריות שאני נושא גם היום

ועל תחושת חוסר אונים שמלווה אותו כצל

את בטח לא תאמיני לי

אבל זה היה

מהר מדי, היה מתאים מדי, זה היה מושלם מדי

זה לא יכול היה להימשך

והמסך ירד דווקא משום שהוא אף פעם לא עלה

נגד אקסית החולמים, ניסיון יחיד וסופי

כתב אישום בן האשמה אחת

על שקרים

לא הייתה צריכה לומר לי ש...
אף אחד [מעולם] לא שמר על קשר

29 שנה אף אחד לא שמר

אנשים כמו עלים ברוח

חזיונות בבוקר סתיו עטוי ערפל

אנשים בעיר גדולה, עוברים ושבים

[אף פעם לא נשארים]

אמרה וקיבלה בדיוק את מה שהיא ביקשה.

ואני? אני קיבלתי 'את המגף', ואני לא מדבר על ירח דבש במילאנו.

שקרים, או סתם make believe

Sweet nothing

נגד הידידה הנצחית, שלוש שנים עד שעשיתי ת-צעד

על שבחרה לספר דווקא לי על כל הדברים שאני לא רוצה לדעת

שאני לא צריך לדעת

לספר,

על החולשה שלה לגברים

על שאומרת כן מהר ומצטערת קצת אחרי זה

על שלא ניתקה קשר עם אף אחד, אף אחד חוץ ממני

(אבל עוד פעם- מהסיבות הלא נכונות)

על תוכניות להקים משפחה כשהתקרבתי ותוכניות לרווקות נצח כשלקחתי הפסקה

ימך שמה

ושמי עוד יותר על שנתתי אמון

ונגד אחת שאני לא מזכיר

בדיוק מהסיבה הנ"ל.

תקראו לזה להתבגר

תקראו לזה להתפגר

\/.\/.\/

לעשות את כל מה שעד היום לא עשיתי

רק לעשות,

מנסה ליצור משהו יפה,

כֵּה..

חוץ מזה הכל נפלא

לא יודע אם אני אצליח לגמור את הפוסט בלי לקונן על מר גורלי, לעורר את שנאתכם לי
:)
אבל מוכן לנסות, אם אתם מוכנים להרשות
בלי הרצאות, רק חויות
סופ"ש ארוך במיוחד
כמו תמיד
כשכותב
אין אף אחד





Juggling between three jobs lately. Doing translation eng-heb/ heb-eng is one of the offers. The other one is working inside a cold room of one of the leading hi-tech companies in Israel cataloging data discs or something of that sort. The last one and the one I already started is being a research assistant for one of my psychology professors. On the same note I have to dig deep this Saturday to make up for lost time during the week not working.


אז בעבודה הכל בסדר. איך בלימודים?
די מוזר למען האמת. סמסטר ראשון מזה 4 שנים שכמעט ואין לי קורסים. סכנה ריאלית שאני ימות משעמום. וכבר זה נותן את אותותיו.
אני מתחיל לקבל סימנים שהסמסטר הזה בטח יהיה האחרון. שהלימודים מיצו את עצמם. שאני כבר גדול מדי לאונ' או שהאונ' תמיד הייתה קטנה אבל איכשהו לא ראיתי את זה. עדיין יש שם אנשים נפלאים, שיקבלו אותך לא משנה מה תלבש או בחלק מהמקרים מה תאמר להם אבל הסיבה שלשמה אני הולך לשם (ללמוד) נאבדה איפשהו בין שאיפות קרייריסטיות, מרצים אטומים (שלא נאמר סתומים), וקורסים חסרי השראה. בכיף הייתי לומד תואר נוסף בספרות או פילוסופיה, מתחיל את הכל מחדש ולא מגיע לחצי מהקורסים אבל אין כסף ויש עוד פחות זמן. חוצמזה זה הכל מפריע. מפריע מפריע מפריע. למה שחשוב באמת.
תקראו בהמשך...


ובין עבודה (שעדיין לא התחלתי) ללימודים (ריקים מתוכן) איכשהו לא נשאר לי זמן לישון.
מה אני כבר עושה שמוביל אותי לשם?
לא יודע.
אולי כותב.
ולא מפרסם.
הקוראים כאן אינם רבים וממילא והמקום הזה כאן בשבילי בסופו של דבר.





אז מה חשוב באמת? מה חשוב לי באמת?
אולי זה רגע טוב לחזור לאנגלית...
The most important thing. The one I obsess about the most is non other than the L word. And it's so pointless. Like every other subject the more you think about it the harder it becomes. Now really I probably should adopt the view that girls are stupid, that all they're good for is sex, looking pretty and makeup: a sort of body accessory. It's wayyyyy easier to handle objects than 3-dimensional thinking entities. easier to treat objects than subjects. Not in the sense of them being my subjects, that's no different than being an object but in the sense of being a rational thinking subject, the philosophical sense of the word.

יצאתי עם [קרובת משפחה/ ידידה/ מישהי שהייתי דלוק עליה הרבה זמן] אתמול, אמריקאית הישר מטקסס (28). נשואה לבן דוד שלישי מצד אמא שלי, עורך דין (30). היא נמצאת כאן לבקר חברה שמתחתנת. אסטרולוגית אנחנו מתאימים והיא יחד עם בעלה לא, ותמיד תמיד עפים ניצוצות כשאנחנו נפגשים, אפילו שיכול להיות שהניצוצות כולן בראש שלי. הבחורה מה יפה, בלונדינית עם עיניים כחולות אבל מראה עייף כזה כאילו החיים זה יותר מדי בשבילה. אבל גם מאוד מעשית, משרה תחושת ביטחון שקטה. אין מה לומר שילוב מנצח בשביל משורר אבוד וחובב אומנות כמוני. האמריקאית למדה אומנות בתחילת דרכה אבל ויתרה עליה מאוחר יותר לטובת משהו פרקטי (מנהל עסקים - תואר II). לא יכול שלא להיתפס באופן סימבולי בעיניי, ויתרה עלי לטובת העורך דין, מכרה חלומות תמורת כסף. אני אסלח לה על הכל אם יום אחד היא תהפוך לסוחרת אומנות או מנהלת מכירות פומביות.
אז מה קרה?
יום שני: ארוחה משפחתית אצלנו, היין זרם כמו מים. האוירה טובה.
יום חמישי: נסיעה מתוכננת לחיפה (וכזאת שבאמת יצאה לפועל - thank god) התחיל הכי טוב בעולם, morning glory עם פלירטוטים בין חלקים שונים של הרגליים בקרון כמעט ריק ברכבת. היה גם דיבורים שוליים בהחלט על לק, תיקים, וגבריות אמריקאית אני חושב שגם הזכרנו אותו כמה פעמים. זה הכל צפייה מה שעושה את החוייה הזאת למה שהיא ולא לשכוח שתמיד הייתי טיפוס של בוקר. ושל תחבורה ציבורית.
 חצי שעה מאוחר יותר צילמנו תמונות בכלל לא רעות בחוף טרם בשל לשחייה בחוף הכרמל, ומצאנו בר-חוף מקומי עם דקלים בכניסה אוכל לא רע ובירה במחירים שווי נפש באזור ('החבית') ודיסקסנו על חי האהבה הלא קיימים שלי על לבנה, ממרח חצילים ופיתות. איחרנו לאחד מהמוזיאונים אחרי שאף אחד לא טרח לבדוק את שעות הכניסה ומצאנו את עצמינו הולכים עוד ועוד קצת רק כדי להתיישב במקום אחר. אם הייתי יודע שזה מה שהיינו עושים הייתי נשאר בת"א. גם שם יש קפה בכל פינה. לא באמת... הכל היה שווה את זה, גם אם סתם בשביל הרומנטיקה בגרוש של לנסוע עם בחורה יפה למקום רחוק. ובטח בשביל שיחות הנפש והמבטים המחוייכים/ בישניים/ שנהנו מחוסר הודאות שעברה שם בינינו. גם גיליתי שהיא מכורה כרגע ל- Mass Effect 3.
=), הייתי צריך את זה.

היום היה ארוך וחזרנו לת"א בשביל ארוחות נפרדות עם חברים שכל אחד מאיתנו היה צריך להגיע אליה. אני וחבר שלי מצאנו את עצמינו במסיבת גאייז בטעות איזה 3 שעות מאוחר יותר והספקתי לראות את האמריקאית פעם נוספת לפני שהיא נוסעת ב-1:30 בלילה עוד פעם. נחשו מה? עוד קפה. אבל מה מה? הזמן עשה את שלו והעברת לשעון קיץ שעה קדימה גרמה לרוח הדברים העייפה ממילא להיראות כאילו הכפילו את היום מ-24 ל-48 שעות. 






 
                          







ומוצא עצמי חוזר לתובנה בהתחלה.
אני פשוט צריך לישון קצת. לעזוב הכל, לסגור תריסים, לכבות שעון מעורר בנייד ולשקוע לתהומות הנשייה.
























ובהערה צדדית
כותב על הכל חוץ מהדבר היחיד שאני חושב עליו.
אבל זה כבר לא לכאן.







DEEP CUTS



DREAMS

כי חסר יופי בחיים.

על פי הרפואה ללב ארבעה חדרים

על פי חייל בדיל בכל חדר מסתתר סוד

איזה סודות מסתתרים שם?איזה רגשות? איזה כאב? 

אולי יש יותר מארבע, אולי כבר אין שם מקום, מחיצות מפרידות בין החדרים

ואין פתח להציץ

החיים קצרים כשנוסעים על הכביש

בני אדם ממהרים, רודפים אחרי תשוקות

מפחדים לא להספיק, ובדרך נמחצים למוות

כוכבים בשמיים

השמיים בוכים

דמעות מנצנצות

כשמסתכלים למעלה

אבל רק בחושך

בטבע הפראי

כשאף אחד לא רואה

חוץ מהאוהבים בחורשה

משחק בארגז חול

של ילדות שנגמרה

כבר יודע את הכל

אם נגמר אז לא נורא

כמו ציפור בכלוב

לא מוצא מקום להיות

כמו גבעול בודד

אדמות לא פוריות

גם נותן ידו בתבן

גם פחם כורה

לא באש אולי במים

חרס מברא

לא רואה ולא שומע

עם אוזניים מלאות

לא חושב ולא יודע

נפש שבי במצולות

מציאות בגדה בי שוב

לך התחלתי להאמין

רק ביקשתי לי מרגוע

רגע אחד מזמין

בחזרה לארגז החול

לארון הבובות

בחזרה למציאות

את החיים לחיות

היא שאלה אותי מה אני יודע?

ולא ידעתי מה לענות

היא צעקה עליי, כאילו שאני לא שומע

לאוזניי ערלים, ערלות

אז ירדתי על ברכיי

מרגלות של תללים של כאב

והרמתי עיניי

אל האור, מסנוור וכואב

אילו ידעה כמה עלים

כמה עלים ברוח

אילו יכלה לראות את השירים

את הלב הפתוח

היא ביקשה שהוריד בגדים ואשכב

היא ביקשה חשיפה

היא ביקשה להוגיר טיפות של כאב

רק היו הם טיפות של שמחה

בחרצובות מתכת וכפפות של משי

היא נגעה בנשמתי

בקריאת סירנה, בקול בכי

היא הפשיטה אותי

וראינו ביחד את האופק הנע 

את אותם הצללים, את אותה נשמה

נשמות אבודים מרקדות

נשמות אבודות

ועוד רגע, עוד רגע

עובר לו הזמן

ועוד רגע החושך

ועוד רגע לאן?

ועוד רגע עוד רגע

שם האור מנצנץ

ועוד רגע אחד

עוד תלוי על העץ

כך קיבלה נשמתי

על מגש של זהב

כך ידעה היא אותי

לקראת אמצע סוף סתיו

אילו ידעה כמה עלים

כמה עלים ברוח

אילו יכלה לראות את השירים

את הלב הפתוח

וברגע של אושר

מגואל תאווה

תתגלה לי דמותך

עצובה ונוגה

באותו הוא הרגע

אז אוכל להבין

שלא את המקור

אלא רק התסמין

של אותה מחלה

של כאב ישן

של אותה התחינה

לדבר שאינו קיים

אילו ידעה כמה עלים

כמה עלים ברוח

אילו יכלה לראות את השירים

את הלב הפתוח

מוקדש לכל אותם אנשים שאף אחד לא יכול לראות את השירים שלהם

ימים טובים של עבודה.

ימים טובים של לימודים.

ימים טובים של זוגיות.

איפה היא אותה שפיות?

עייף.

עייף.

עייף.

נראה כאילו זה מיותר לכתוב על הכל. הכל בהכל ולא כלום בכל זה.

"אני תמיד אומרת משהו"

"אף פעם לא התכוונתי לפגוע בך"

"לא משנה מה אני יעשה"

קטע משיר.

ואם אני ירצה לראות שחור? ירצה שהכל יגמר. שהכל יפסיק כבר להיות. יפסיק לעשות את אותם סיבובים סביב המנורה הזאת שאף פעם לא נגמר לה החשמל.

ואם אני לא רוצה שהלילה יגמר?

ורק אמא שלי נמצאת שם. כל הזמן ולא משנה מה עוצמת האור והחושך. ומה אומרים עלייה. הדבר הכי קדוש בעולם הזה. ואחר כך הבת שלי.

ואבא. אותו אבא שאני מחפש עכשיו. במפות אסטרולוגיות ובדמיון יוצר שלי. אותו אבא שלא היה שם בשבילי ואני לא הייתי שם בשבילו. אותו אבא שאני לא מכיר.

מתחת לאדמה עושה צחוק מעצמי. ואף פעם לא שם. מפחד ממנו. שונא אותו. ולא חושב עליו. וכבר החיים נגמרים ואבא בכלל לא חשוב.

תמים. הלילה כה נוגה הוא.

ואת את שזו לא את בכלל. מי את? ומה אני רוצה ממך? ולמה את צריכה להיות שם ואני לא יכול להיות לבד לגמרי לשחות בדמעות של עצמי. להישרף מאותה המרירות שלי. את. את. את. את. יפהההה שלי.

ביחד לחוד למות לצום להתפשט להחרש בגשם מתפוררים ביחד כמו פסולת פטרוכימית במערכות ניקוז. זה מי שאנחנו ליקום.