כֵּנוּת

חוויה ומסקנות

רוב הזמן השקט הוא הצליל הכי נורא

אלוהים של התנ"ך הוא כל כך איום  בגלל שתיקתו

ובכלל

ככל שאתה לומד יותר אתה חיי פחות

יותר מזה

אדישות לגורל שלך: המתכון לאושר

הגלגול הבא: כבר לא יכול לחכות

סוף

מס' הימים שקדמו לזה הנוכחי התאפיינו בחוסר שקט מופגן מצדי מלווה ברגעי סטואים של קבלת הגורל. כמו מי שפיר – גם הגורל שפיר, ומה שעולה חייב לרדת – בסוף זה נופל.
מוצא את עצמי נאבק עם אמונות תפלות מחלחלות, חציים סיפורי סבתא, חציים השני מבוסס על מחקרים מפוקפקים של 'שכנוע בשפת גוף' ו'איך לרכוש חברים' והשארית חסרי מקור סביר שאני יכול להצביע עליו – אולי חלב אם. אבל זה לא העיקר, גם שבמקרה של הנושא הנוכחי העיקר הוא התפל והתפל הוא העיקר.  ובכל זאת אם לרדת מהמישור התיאורטי ללב הבעיה אולי אפילו יתמזל מזלי ויתגלו בפניכם הבנות חדשות בנוגע לחוויות ישנות, הסברים לדברים לא ברורים שנמצאים רק מעט מאחור.

אמונה תפלה ראשונה: (קשורה לאסטרולוגיה או סתם לחכמים סינים שחיו יותר מדי)
יש זמנים טובים לפעול ויש זמנים לא טובים לפעול. למשל לילה ללא ירח זה זמן מצוין בשביל לא לעשות כלום או אפשר גם לנצל אותו בשביל לשקר, או חלילה, לגנוב משהו (רובין הוד מישהו?). בליל ירח מלא לעומת זאת קורות יותר תאונות דרכים, מדווח על יותר תקריות אלימות, דברים באים לסיומם ההגיוני - הכל פתוח. ביום הכי ארוך בשנה כדאי לעשות תוכניות גדולות לעתיד בעוד שבהכי קצר כדאי להיות רחוק מהבית, אם עדיפות לטבע או מוקף חברים.
יותר פשוט מזה, יש ימים שאתם מרגישים בלתי-מנוצחים, ואולי זה מה שאתם באמת – לפחות עד סוף היום או עד שאתם מפסיקים להיות בלתי מנוצחים. ויש את ההפך, הכל הפוך ואתם הפוכים, שום דבר לא עובד ושום דבר לא עוזר לשנות את זה. You're jinxed  באנגלית צחה או מקוללים בעברית עתיקה. אבל גם זה חולף. 'הכל חולף' - בלשון הפתגם הישן, 'גם החיים' - מוסיף בצניעות עבדכם הנאמן.

ועכשיו למשהו שרק חשבתי עליו, חדשנות בתחום האמונות התפלות : אמונה תפלה II
טלפונים, מיילים, הודעות סמס ותקשורת בין אנשים בכללי,אפילו לפגוש חברים במקרה. באותה מגמה של זמנים טובים וכאלו טובים פחות ניתן רק לעצור ולחשוב שכל אותם אינספור גורמים שאי אפשר באמת לכמת או לשים עליהם את היד מצטרפים יחדיו ורוקמים מזימות לאפשר ולסכל תקשורת בינינו לבין אנשים אחרים, בינינו לבין חברים. אני לא יכול להדגיש מספיק כמה פעמים הרמתי טלפון לחבר או לידידה בזה אחר זה וכל אחד היה עסוק בשלו: עובד, יושן,  בפגישה, או סתם מסנן, כבר יחזור אליי מתישהו... כולם, כולם בבת אחת. ואז חלפו להם שעתיים שלוש ופתאום על הנייד שלי שנמצא במצב שקט בתיק (הספקתי להתייאש) נרשמו 3 שיחות שלא נענו 2 סמסים והודעת what's up אחת. כולם בהפרש של רבע שעה אחד מהשני! איך לעזעזל אני אמור להסביר דבר כזה?
או, דוגמא אחרת, שמתכננים לצאת לבילוי ונראה שיש אלף ואחד גורמים שקמים יחד כדי לעצור את זה ואנשים מתחילים לוותר על הרעיון. טוב ויפה, רק מה? בערב של אותו יום אני מגלה שפתאום השתנו תוכניות לכמה אנשים בו זמנית! ועכשיו דילמה חדשה: איזה בילוי לבחור אחרי שעשית תוכניות לרבוץ בבית מול הטלוויזיה. אני לא צוחק, זה קורה לי על ימין ועל שמאל לאחרונה.
אבל זה רק אני? אם כן תגיבו לי שאני אדע. ואם לא אז יש לכם סיבה עוד יותר טובה להגיב. סופו של יום, 'צרת רבים חצי נחמה'.      
 

ולמשהו אחר. פגשתי השבוע את ידיד קרוב – חברה טובה. אצבעות ידיה היו מנומרות כאילו צולקו ביד אומן קעקוע מסורתי מאי כלשהו באוקיינוס השקט. היא טענה באופן לא מתחייב להיותה חפה מפשע וייחסה את הסימנים המוזרים לאילוצי חיים שונים שכביכול יצרו את המבנים הסימטריים לאורך פרקי אצבעותיה. עבודה זמנית כזו או אחרת בעלת שכר שאמור לפצות על אי הנעימות. אני רק חייכתי.





























'''
נאוקו, ילידת יפן ובוגרת בצלאל

נתיחה 1.

מנסה לסלק אותך מהמערכת שלי

לנשום אויר נקי

נקי מזיכרונות, מריח השיער שלך, נקי מתקווה

כבר הגיע הזמן

כבר מאוחר

יום אתמול שהפך למחר

וחוזר חלילה

תחושה חלולה

מנסה להיאחז בדבר כלשהו

אפלה

וכל הרעיונות

כל המחשבות - התיכנונים - החלומות

הם הפכו למים שסוגרים עלי עכשיו

מי תהום

מי ביוב, מי שפכים, שכל כך התענגתי

לשתות ולהתרחץ בהם רק לפני שבוע

ואין בי משהו מיוחד, למרות שמנסה

ואין בך משהו מיוחד, למרות שרק זה אני רואה

ובו, אותו שלא מכיר

מסלול מהיר לקיר, בור מאפיר,

רוצה ממני, אישוש לעצמה

מחפשת, ברמה כלשהי, הבנה

מקומות אפלים, עליהם פנסים פתאום

מקומות חלולים, מתוכם לנשום

להתמוסס, לתוכם לזרום

אבנים, לסדר ערימות ערימות

וספרים לכלות לכלות

באש הרצונות להסתנוור

חלומות למגר

אם לא איתך, עם אחרת

אף פעם לא לותר

המחיר?

אני עצוב יותר

2.

ולמרות הבטחות שהבטחתי לעצמי

שזה לא ניסיון ראשון

לא שני

זה כואב אותו דבר

ועוד פעם יורד דוק ערפל

יום מחר

עוד פעם מחפש משמעות

עוד פעם טעות אחר טעות

בחילה.

רק נשימה

לי מוצא אחרון

לסובב את הספל ביד

להתעמק. בכל פרט

במן נכות שכלית

מדמיין עצמי אוטיסט

אובדנות של אגואיסט

ומבטיח לעצמי, לא להבטיח שום דבר

אף פעם.

יותר

אפור                  .

 
אני לא יודע את העתיד, אבל כשאני חושב על זה גם את העבר אני לא יודע

רציונאליות/ אתאזים/ מדע  הם לפעמים שריון ולפעמים כותונות שיער






להיות אדם מודרני זה מולטיטסקינג - לעשות מלא דברים ושום דבר בו זמנית
להיות אדם מודרני זה להיות זיקית - מניפולציות שמשום מה נקראות טאקט
                    להיות אדם מודרני זה חוסר כנות








תצטרכו לדמיין את המדבר עליו אני עומד עכשיו                                     [בדידות]                             [מלחמת עיראק III]

דריסה, דבר כל כך סתמי.

האישה עפה 2 מטר באוויר. קול תפיחה חלש כשהיא נחתה על הקרקע וקול חריקת גלגלים של האוטו הנוגח בעת שהוא עוצר, שנייה לאחר ההבנה ש"הרסתי למישהו את החיים".
לא היה הרבה אנשים ברחוב הזה ובאותה קלות זה יכול היה להיות אני במקום אותה אישה, אני עם רגל ימין הדפוקה, המניסקוס הקרוע, הרצועה הקדמית. ואם הייתי נוחת קצת אחרת אולי על הראש זה יכול היה להיגמר הרבה יותר פשוט. בשבילי לפחות, הרבה יותר מסובך בשביל כל מי שמכיר אותי. 10 מטר קדימה וזה באמת היה אני. מרחק של מעבר חצייה אני בתחילתו ואותה עוברת אורח לקראת הסוף שלו.
וכל כך סתמי. באמת, אין דרך אחרת לתאר את זה. ב-11:10 בצהריים בשכונה קטנה, שכונה יפה, שקטה בד"כ. שהבעיה היחידה שלה היא בני תשחורת שמחפשים צרות. השכונה והאנשים שגרים בה כאילו אמרו כולם: זהו סך כל הצרות שאנו צריכים להתמודד איתם.
זה היה ב-11 בצהריים, על מעבר חצייה, השמש במרכז הרקיע, והתלונה היחידה היא החום.

וכמו היה זה פשע של שנאה, כזה של גזענות, שיורק על דיבורים צדקניים במונחים של אפלייה, אי-שויון, וקידום הקבוצות החלשות בחברה. הדורס היה אדם בעל שיער אפור, כסוף כמעט למראית עין באותה שעה של היום לאור השמש הקופחת. הכל היה מאוד פשוט ומאוד מסובך בו זמנית. כי הכל השתנה באותם שניות. הטבע הפך את עורו, טבעי הוצא מהקשרו.
וכך היה, הוא יצא מהאוטו לאחר צעקות העדים למעשה: "דורס", "פושע", "תעצרו אותו". לא היה שם הרבה אנשים: אמא אחת שמאלה ממני בצד השני של הכביש וכמה נערות שנראה היה ע"פ הלבוש והתחנה מאחוריהם שהן  מחכות לאוטובוס שהולך לסינימה סיטי. האישה צעקה והנערות בו זמנית התנערו מעמידתם הזחוחה, כמו התנערו מהנעורים שלהם והחלו להתנועע סביב עצמם ולרוץ לכיוון מעבר החצייה והאוטו שמצא עצמו בלום באמצע הכביש. הן צעקו "הוא דרס אותה!, הוא דרס אותה!" ורצו אחת אחת לכיוון האישה, הראשונה מתוך אימפולס והאחרות בטח בגלל מנטליות העדר.
ואני שתיזמן את היציאה מהבית שלו וההגעה לתחנה בדיוק מופתי כמו תמיד, כמו שעון כמעט. אני קפאתי שם נעצר לדקה שנראתה כמו נצח. קפאתי מול אותו כבשן, מול אותו שדה מטווחים, מעבר חצייה שהתגלה כמגרש המשחקים של אלוהים, בית הימורים של העולם התחתון. וכמובן שכל אותם "דברים חשובים", דאגות וסידורים כאילו נשרו להם פתאום, וגם הגשת המועמדות שלי והראיון שהייתי צריך להספיק אליו בעוד שעה מעכשיו התגלה כמשהו קטן וחסר חשיבות, דבר שאנשים בעלי אופטימיים ובעלי ביטחון עצמי מייחסים לו ערך.
  ואולי שווה לומר את זה עוד פעם, להדגיש. כי עכשיו שאני כותב את זה אני מבין שגם אני נתקעתי שם בכניסה לאותו מעבר חצייה, נתקעתי כמעט פיזית, כאילו מישהו החזיק אותי בידיים בלתי נראות. גם אני נדרסתי באותם נרגעים, גם אני עפתי באוויר ונמחצתי. מרגיש את הזעזוע אותו אני לא מצליח לנער מעצמי ומבין שעד עכשיו עוד לא הצלחתי לנחות.
אני נמחצתי שם בין הרצון שלי לגשת לאישה המסכנה ההיא. גברת עם מטפחת על הראש וכמה שקיות חצי ריקות בכיוון הסופר בטח לקניות של הסופ"ש. היא הייתה שחורת עור בסביבות גיל ה-40 לחייה. נמחצתי בין כל האנשים שהסתכלו, כל אחד עם התגובה שלו, תגובה שלא הייתה יכולה לשקר, גם אם רצו להסתיר. באמת שלכולם שם היה הרבה יותר קל עם יכלו פתאום להתעלם באורח פלא ממה שקרה, באופן כלשהו, לא משנה איך. נמחצתי בין הפחד שלי להיאבד בסבל של אותה אישה מסכנה, זרה למראית עין, בסה"כ אדם שאני לא מכיר. לא רציתי לגלות שהפצעים שלה אינם ברי מרפא, שאחרי חבלה כזו אי אפשר לחזור לשגרה. שהיא אולי הפכה לנכה, תוך שנייה אחת בנאדם הופך לנכה, בלי סיבה וגם בלי הסברים. נמחצתי שם בין התירוצים והפחדים של הנהג, פנסיונר שאולי שתה הבוקר, ואולי סתם הגביר את הווליום ברדיו לשמע שיר שהוא אוהב, מישהו עם רקורד מושלם של נהיגה, ללא תאונה אחת במשך 30 שנה, מישהו שהיה בטוח שזה לא יכול לקרות לו. ובכל זאת הוא היה שם איתה, הוא יצא מהאוטו ושם אותה על הכתף שלו, הולך איתו בעוד היא בוכה, לא, בעוד היא זועקת ממש, בכי מצמרר, יותר גרוע מצפירה. האישה מסכנה מעבר לכל יכולת הערכה רציונאלית, עוד זזה איכשהו, אולי רק בגלל כמוות האדרנלין העצומה ששטפה את הגוף שלה באותם שניות, מכסה על כאבי התופת שיבואו פחות משעה לאחר מכן בדרכה לביה"ח. מי ייתן והאמבולנס יגיע מהר.

הדקה שלי עברה בינתיים, דקה שנמשכת ונמשכת אפילו עד עכשיו. כזאת שהולכת איתי לאוטובוס ויושבת לצידי, מאיימת. נוכחות בלתי רצויה שמזכירה לי שאין צדק ואין היגיון, ש'החיים זה מתנה' וש'אם אין אני לי מי לי'. נותנים לך מתנה אבל איך שאתה מקרב את היד אתה שומע קול שאומר "בתנאי אחד...".
ולפני כמה רגעים אני מוצא את עצמי מתקרב לתחנת אוטובוס, עדיין עם משקפי השמש על העיניים, מרגיש את עצמי בורח מזירת פשע כלשהי בה לא הספיקו לאסוף עדויות ממשתתפים. אני מתקרב לתחנת האוטובוס איפה שעמדו הנערות רק לפני כמה רגעים ומפנה מבט, לימין שלי הפעם. הפעם כבר הייתה אסופה גדולה סביב האישה והפנסיונר, כולל עוברי אורח חדשים, פרצופים סקרנים. והאוטו עדיין בלום באמצע הכביש, עומד לפני כולם כמו תפאורה של סט בסדרת משטרה בטלוויזיה, הניצבים חסרי מנוחה מחכים כבר להצטלם.
האוטובוס שלי הגיעה בזמן, 11:15 ע"פ השעון ואפילו בתיאום עם לוח הזמנים באתר האינטרנט. חלק מהנערות שינו כיוון והחלו למהר לכיוון התחנה, נזכרות שהם עוד צריכות להגיע לקניון. עליתי על האוטובוס בעוד קריאות ה"תקראו לאמבולנס" שנשמעו קודם מהדהדות בראשי ועצרתי את המבט לרגע על הנהג שהפנה את ראשו שמאלה איפה שכל ההמולה. העברתי כרטיס וישבתי במקום הקבוע שלי בסוף האוטובוס, הגוף שלי רועד קלות. עברו חמש דקות. הוצאתי דף ועט והתחלתי לרשום.          
 





































טבע דומם

פס/טור/אלי

סרט טוב.

שנה: 1997
במאי: גאס ואן סנט



לקח לי עד החצי שלו כדי להתגבר על הסלידה שלי מסרטים אמריקאים. העלילה בקצרה:
נער גאון שמגיע מרקע קשה מתגלה במפתיע ע"י פרופסור מבריק למתמטיקה. הוא מוציא אותו ממאסר, משכנע אותו ללכת לפסיכולוג והחיים מקבלים תפנית שתשנה את גורל כל המשתתפים.

כמו שאמרתי העלילה היא מעל הממוצע במקרה הטוב אבל מה שמוציא אותו ממימי הביניניות הוא בטח השחקנים. מאט דיימון, רובין ויליאמס ומיני דריבר מפיחים חיים בדמויות. יותר חשוב מזה, הגאונות של ויל (מאט דימון) היא בעצם סיפור כיסוי לתסביכים האישיים שלו. בעיקר לחרדת הנטישה שאותה הוא מסווה בצורה חלקה בעזרת לשון ערסית וחזות קשוחה. רובין וילאמס בתפקיד הפסיכולוג מדבר עם ויל על מה שחשוב באמת שזה על צרכי השעה, בייסבול, בנות, ועל עצמו אם להיות יותר ספציפיים. או על שום דבר אם לומר את האמת.


למה אני מספר לכם אתזה? שאלה מצויינת.
הסרט הזה עשה לי משהו. הוא גרם לי לחשוב. דבר לא מיוחד בפני עצמו אבל הרגשות קדמו למחשבות, מה שגרם לאחרונות להיראות משמעותיות הרבה יותר.

ושכחתי לציין: בן אפלק גם כן מופיע בסרט. צעיר ויפה, לפני ג'נפיר לופז וטורי הרכילות. וזה עוד אחד מהנושאים שיש שם: נאמנות פשוטה, לאנשים בשר ודם. לחברים מהשכונה. הנה לכם סרט אמרקאי, לוקח את כל הדברים החשובים באמת (חברות, אהבה, יעוד, ואנשים מסובכים) זורק אותם לסיר ועושה מרק.
הדמות של ויל מרתקת במיוחד, וגם אם זה בגלל שמאט דימון הוא מזל מאזניים (שהפוך למזל שלי). היה לי כל מיני מחשבות מעניינות בנושא אבל עכשיו שאני יושב כאן שעה אחרי צפייה הם נראות לי סתם מחשבות. בטח היה לי overlap בין התרגשות למחשבות ממוצעות במקרה הטוב.
דבר אחד שאני כן אציין זה שויל כן העלה בי פלאשבקים של מזלות מאזניים שאני מכיר: למצוא את המרכז שלך באנשים אחרים, במערכות יחסים. לתת לתדמית הבחור/ה ממוצע/ת לשמש כנק' פתיחה ליצירת קשר. אולי הדבר הכי מסתורי בשבילי זה ה- חוש הומור, היכולת להיות מנותק מעצמך, קר אבל ביחד, להסתכל על עצמך מהצד. איך הם עושים את זה? שאלה טובה אבל בערך כמו לשאול: למה לציפורים יש כנפיים?


וגם היה שם את הדילמה הקלאסית של ללכת בעקבות הלב- להיפגע, עם סיכוי קטן ל- jackpot, לעומת להגן על עצמך ולא להיפגע אלא במבט של 10 שנים אחורה ובגדול. לעזעזל עם המזל מאזניים האלו. שקולים מדי.
אחלה פסיכולוג היה לו שם בשון (רובין וילאמס), הלוואי והיה לי ת-ביצים להפוך לאחד כזה בעצמי. לתת למטופל סורר לעשן במשרד יום אחד ולהחטיף לו סתירה יום אחר. לקחת אותו לטיול בפארק כשצריך ולשתוק כשצריך יום אחר. וכל זה כדי להתחבר למטופל שלי, לגרום לו להבין שאני עברתי את אותו חרא, שכל הפוזה של פסיכולוג זה רק מה שזה - פוזה. כמו כל מקצוע אחר.
גם לדמות של שון מתאים המזל של השחקן שלו - סרטן. גורם לי לחשוב ששחקנים בוחרים בסופו של דבר לשחק את עצמם. במודע או שלא במודע. לא בשונה מהבחירות שלנו בחיים.  











חיים כאן ועכשיו
משפטי חוכמה לאחר כך
שום דבר יוצא דופן
רק הקסם באותו האופן



















משקה: תה (סוכר חום, לימון)
ברקע: Noah and the Whale, youtube

בכיתה ד' צילמו את הכיתה שלנו לראיונות לערוץ הילדים, באו לבית הספר והמחנכת בחרה 'תלמידים מעניינים' שיצטלמו. התמקמנו לנו בחצר של בית ספר מאחורה ליד הברזייה והמראיין שאל אותי כל מיני שאלות בינהם 'מה אני ירצה להיות כשאני יהיה גדול?'. עניתי לו בלי לחשוב פעמיים 'שאני לא יודע, אולי אסטרונאוט'. כמה חודשים מאוחר יותר, ג'ניה - חבר מפתח תקווה, סיפר לי שהוא ראה אותי בערוץ הילדים. הוא אמר ששידרו רק את 'אני רוצה להיות אסטרונאוט'. בסה"כ הייתי בן 10 אז אבל כבר אז חשבתי לעצמי: "כמה טיפוסי, משדרים את החלק הכי קיטשי". למען האמת אמרתי את זה כי רציתי לומר משהו מקורי ודי הצלחתי מהבחינה הזאת. כבר אז הייתי ריאלי מדי מכדי להאמין שיש לי סיכוי לטוס לחלל. החלום האמיתי שלי באותה תקופה היה להיות חוקר דינוזאורים - 'פלנטאולוג' זה המונח המקצועי. לא יודע למה לא אמרתי את זה בראיון. עכשיו שאני חושב על זה כבר אז התעסקתי בדברים הגדולים, עם ההבדל הקטן שאז זה היה במונחים מאוד מוחשיים.

היום כששואלים אותי 'מה אני עושה/ רוצה לעשות בעתיד' נוצרת לי רשימה ארוכה בראש (גוש בגרון) ואני תמיד שוכח חלק מהאפשרויות. אולי זה למה אני רושם את הפוסט הזה עכשיו. פעם הבאה שמישהו ישאל, אני פשוט ישלח לו לינק.
אז מה התשובה, נכון לעכשיו:

1. אסטרולוג (חלום שלי)
2. פסיכולוג (חלום של אחרים בשבילי)
3. אקדמאי בתחום מדעי הרוח (תוכנית ב')

4. נזיר בודהיסטי במקום רחוק (חלום חירום)

5. ספרן (תוכנית חירום)

גורם לי לחשוב שאני יותר מדי מכוון למצבי הקיצון בחיים/ אין לי מגע עם הנורמאלי.
ויש גם כל מיני שאיפות שהיו לי פעם או שעדיין יש לי מדי פעם. פחות חשוב כי על אלה אני פחות חושב. אבל לצורכי המחשה:

5. מבקר תרבות (להיות כותב איפשהו)
6. משורר (הבעיה שהיא אפשר לעשות מזה קריירה)
7. מורה (מקצוע שאני בורח ממנו, אבל מי לא בישראל)
8. הומלס (the higher you climb the bigger the fall - למה לא הלכתי על מדעי המחשב תזכירו לי?)


האחרון זה לא בדיוק שאיפה קרייריסטית, יותר כמו תמונת נגטיב או רגע התפכחות מכל העשן ומראות. אלוהים יודע שלא חסר עשן ומראות.

אולי הכי חשוב, וגם אם מספרים 1-8 מהרשימה לא יבחרו בי בסופו של דבר אני איכשהו מרגיש שמס' 9 תפור עלי.

9. אומנות (ביטוי אומנתי אם לדייק, גם כן קריירה אבל כבר שברתי את התבנית, לא?)


וגם שאני מסתכן בהשמצות, כינויי גנאי, והידרדרות צורת הכתיבה שלי לרשימות מכולת שטוחה אני רגע ממשיך עם המטאפורה. או: למה לעזאזל אני מתכוון פה?
אובכן, בגלל שאני רואה בחיים משהו יפה. חוויה אסתטית עם נראטיב, נשמה, ומשמעות לדברים אני לא יכול שלא להסתכל עליהם מהצד. ולצחוק בד"כ. או לבכות לעיתים. אבל בכל מקרה כל העסק הזה מספק לחיים דמות מראה. יש את החיים ויש את מה שאומרים על החיים. זה אותו דבר? כשאתה באמצע שיחה אז כן. אבל רק הפעולה הפיזית. הדיבור. לא המשמעות של המילים. זה האחרון הוא ריק, חסר משמעות, שולי. אבל אולי יש לו ערך? מה הערך שלו? הערך זה אותה דמות מראה/ השתקפות ריקה/ מה שלא אמיתי. זה משהו שאפשר לצחוק עליו, בטח לא לקחת אותו ברצינות.
פגשתי אתמול בחורה שהייתה בטוחה שאני gay. זה הצחיק אותי, באמת. למרות שרק חייכתי. זה גם שיחרר משהו בתקשורת שלי איתה, נתן צוהר לחופש תמרון. דברים הם כל כך משעממים כשאנשים חושבים שהם יודעים מי אתה, כשאתה יודע מה אתה אמור לעשות.
ואם לחזור לביטוי האומנותי. אני באמת מרגיש שהדברים החשובים שאני עושה בחיים האלו הם סוג של אומנות. זה אולי מסביר את הפרפקציוניזם הבלתי מנוצח שמלווה אותי. כשאתה דואג שדברים יהיו יפים, מעניינים ומקוריים. שחשוב לך החוויה, הסובייקט וכל מה שמסביב זה נהייה פתאום מסובך לתקוע מסמר בקיר, לעשות פעולות מסוג  א' -(מוביל ל)> ב'. ככה זה, עשן ומראות.


ומכיוון שאין מצב שאני מסיים פוסט בלי להזכיר את הנושא הטראגי של מערכות יחסים (רואים, עוד פעם אתם לוקחים את המילים שלי ברצינות רבה מדי) בדיוק הגעתי למסקנה כשראיתי היום דוקומנטרי מצויין על אותו נושא כאוב. הבנתי שאני מנסה להפוך את עצמי לאדם יותר רגיל/ נורמאלי/ סטנדרטי כי 'לאנשים מהסוג הזה הולך טוב יותר במערכות יחסים'. ומייד התלוותה לזה המחשבה של 'איזה מן בן אדם מצחיק חושב ככה'.
ואולי בכל זאת...





















מה אתם חושבים? רוצים להיות כשתהיו גדולים? 


Henri Matisse -
The Painter and his Model

 

לכל מי שהתחבר לסגנון החדש שלי בפוסט הקודם שלא תתרגלו לי. הבלוג הוא א' כל שלי ואני משתמש בו, און יותר נכון מנצל אותו, לצרכיי הרגע. צרכים שלפעמים נדמה שמבדילים בין חיים למוות.

הצמא שלי לאמת לא מרפה ממני לרגע. החיים שלי לא דרמטים מספיק, לא מעניינים מספיק, לא נועזים, לא מופרעים, הזויים, אבודים.
טוב, אבודים אולי הם כן. (עצב של שבת בערב).
לא לוקח מספיק סיכונים, לא מספיק. בבודהיזם השתמשתי כתרופה נגד מחשבות על העתיד (לחיות בהווה והכל), איזה דת תעזור לי להוציא מעצמי יותר, להוציא את המיץ. להוציא ולא להחזיר, הכל בחוץ. כי לשם הכל הולך בסוף ממילא. לתולעים באדמה או לציפורי טרף באויר. שפכים תעשייתיים בנהר, ערפיח מפעלים מעל. כמו דג ברשת מפרפר. פרפר קטן, יום שמש אחרי גשם.

הצעצוע החדש זה טאואיזם. כמו שקוראים לחתול שלי (טאו). דת מדהימה - טאואיזם. כמעט דת של חתולים. הם דוגלים בדברים-לא דברים, של:
"פשוט תהייה", "עשייה בלא עשייה",  ושאר תפיסות שמקדמות את הפשוט ע"פ המסובך. במילים אחרות בדיוק מה שאני צריך. לפשט, להפחית, להתפשט.
זה מדהים כי מה שמסובך הוא מלכתחילה מסובך כי זה הדעה שלנו לגביו. אפשר לעשות משהו "מסובך" ולהיכשל (שזו גם תפיסה) בכובד ראש. אפשר פשוט לעשות ואז קורה משהו ועושים משהו נוסף וכל השאר תפיסות. או פרשנות. כמו החיים. גם החיים זה פרשנות.
זו תפיסה לא אקונומית אבל קצת חבל לי על בודהיזם. כבר פיתחתי אליו תלות רגשית ברמה כלשהי. אני מנחם את עצמי בעובדה שאני תמיד יכול לחזור אליו. אבל חלק מהעניין זה לא ליצור הגדרות שרירותיות אלא 'לעשות בלא עשייה'. את מה שמרגיש נכון. לזרוק את כל ההסברים ל"למה זה מרגיש נכון" לפח.
ובאותה הודעה, וטון מאוד לא טיפוסי לי, אני מבטיח לעצמי... (ואוו זה באמת קשה!),
מבטיח:  לא להתכחש ללב שלי, למרות שכואב. ללכת עם תחושת בטן במקום עם המחשבות בראש כי אינטואציה יודעת יותר. ואחרון חביב להיות סבלני עם עצמי, יחד עם כל הטעויות והשטויות שאני עושה. (ואלוהים יודע שאני עושה מספיק - גם כאלה שאני לא שם לב אליהם).
Ayumi Hamasaki אומנית שאני ממש אוהב אמרה בראיון איתה שהיא חושבת שהיא הצליחה כל כך כי היא 'הייתה אמיתית (honest)' לאורך הקריירה שלה. הייתה אמיתית עם עצמה ועם האנשים שאיתם היא באה במגע. מאוד שמחתי לשמוע את זה.


אבל אי אפשר לשקר,
עדיין חסר,
סקס, או סתם קירבה
הכאב שבדרך להגשמת חלומות (שמפורטים בפוסטים אחרים)
ואולי הכי חשוב, המחסום הזה
בין אידיאלים למעשים. בין היכולת שלי לעשות דברים וזה שאני לא עושה אותם. בין התקופה המדהימה הזאת שאני עובר (החיים - המתנה שניתנה לי) ל-אי היכולת לנצל אותה עד תום כל עוד המחשבה עליה נמצאת ברקע.
הכי הייתי רוצה זה (ועכשיו תתכוננו לדיבור New Age): לחיות על טייס אוטומטי, להיות מונחה ביד הרוח, לתת להחלטות שלי להעשות בעצמם, לבטל את האשליה הזאת של בחירה חופשית ולתת להזדמנויות שעולות בחיים להתאים כמו כפפה לידיים שלי ש"בוחרות" כל הזמן משהו.
כי מה זה גורל? משהו פטאליסטי שמוביל אותך לסוף כמו בטראגדיה יוונית?

לא.
גורל זה הידיעה שאת הזמן אי אפשר להחזיר אחורה ולכן לא משנה איזה בחירות עשינו בחיים ממילא נגיע ליעד הנכון.
הבחירות הן אותם בחירות, עם כל השיקולים, רק פחות הדרמה של "מה היה אם".
ואז החיים הם מה שהם אמורים להיות. החיים הם מסע. ואל תאמינו לכל מי שאומר לכם אחרת.

! VIVA LA VIDA

Cardigans - 3:45. No Sleep

אחד הטיעונים שמשתמשים נגדי הכי הרבה בניסיון להפריך / לסתור / לנגח אסטרולוגיה הוא הטיעון שזה עיסוק דטרמיניסטי.

ז"א שהכל ידוע מראש, אין שום מקום לבחירה חופשית ולכן נוצר מצב פסיבי, סתמי ואין סיבה לקום מהמיטה בבוקר.

עכשיו, באסטרולוגיה (כמו בדת) קיימים מס' גישות סותרות שנלחמות על התואר: "הגישה הנחשבת כעת".

אחת הפשוטות והפופולריות היא ש: "הכל ידוע אבל הרשות נתונה".ז"א: שלמרות שע"פ המפה האסטרולוגית יש לאדם פוטנציאל כזה וכזה זה הכל תלוי בבחירות שהוא יעשה בחיים שלו. איך הוא יפתח את הפוטנציאל, האם ילמד את המיומנויות הדרושות, ירשם למסגרות הנכונות, יתחבר לחברים הנכונים על מנת להגשים את אותו גורל חמקמק. ובכלל אסטרו זה לא הגורם היחיד. ברור שתאומים לא זהים בעלי מין שונה (אך אותה מפה) יהיו שונים אחד מהשני. אין מה לעשות מין משפיע על התנייה חברתית, חוויות ומטרות אישיות. או קחו למשל זרע של עץ תפוח. בגדול לזרע יש פוטנציאל להצמיח עץ וזה תמיד יהיה עץ תפוחים אך תלוי המקום בו שותלים, טיפוח הזרע, אסונות טבע וכאלו ניתן יהיה לקבוע אם יצא משהו מכל העניין. אבל הזרע (המפה) נשאר בסופו של דבר אותו זרע (פוטנציאל).

ועכשיו לנושא שלי: דטרמיניזם.

אפילו אם כן היה דטרמיניזם מוחלט, חסר סייג, שמוביל אותנו בשבילים שונים לאותו יעד סופי. אולי זה היה יותר טוב מבחירה חופשית.

וזאת משום שבחירה חופשית היא כמו כלא ברמה מסויימת. עצם העובדה שאתה יודע שאתה יכול להיות טייס, כבאי, רופא, מדען או אסטרונאוט מרחיק אותך מהמציאות. ממי שאתה באמת. או במילים אחרות מפוטנציאל ריאלי אותו כן תוכל להגשים. הדבר משול לכניסה לסופרמרקט ענקי עמוס בכל טוב כאשר בסה"כ אתה רוצה לחם. גם כשתגיע למדף של הלחם יהיו כל כך הרבה סוגי לחם, חברות, מחירים, בלאגן שיש יותר סיכוי שתגווע ברעב מאשר שתצא משם שבע. במילים אחרות עדיף שדברים ישארו פשוטים. באותה צורה חופש ההבחירה הישן והטוב, זה מערבי, הדמוקרטי, הנאור הוא אשלייה. הוא יפה כסלוגן, כאידיאולוגייה אך לעולם לא פרקטי. גרוע מכך הוא מייצר כמות בלתי מוגבלת של Anxiety, של מודעות לפער בין מה שאני רוצה להיות למה שאני כיום. הדבר מייצר חרטה, בושה וסבל. וגם אותם יחידי סגולה שרותמים את אותו החופש בהצלחה ומגיעים רחוק, אי אפשר לדעת עד כמה זה בגלל אותו חופש בחירה או אולי בגלל האישיות שלהם, ז"א: המפה האסטרולוגית שלהם. באלטרנטיבה לעומת זאת הטווח המצומצם והידוע מראש בו נתחם פוטנציאל האדם על פי האסטרולוגיה מאפשר שחרור מאותה חרדה קיומית והשוואה מתמדת ומאפשר להמתקד במה שכן ריאלי לנו באורך חיים זה. בצורה זו אנו מכירים במגבלות שלנו שואפים לפתח תחומים בהם אנו מרגישים (ובצדק) בנוח ולהכיר במגבלות האנושיות שלנו, ששונות מאדם לאדם. כאן נמצא החופש האמיתי. וחופש אנושי אמיתי אני חייב לומר, מרגיש בלי חטא. בלי הצורך להשוות עצמנו לכוכבים או לאלים. בלי צורך ב- Hybris.

הפוסט כבר עולה על גדותיו ומחר יש לי יום ארוך אז ניאלץ לחתום עוד רשומת פרוזה מקרית ולומר לילה טוב. לילה מלא כוכבים לכולם.

לפני כחצי שנה נסעתי עם חבר טוב באוטו והשיחה התגלגלה לנושא של מטרות בחיים.

הוא שאל אותי על שלי. ומכיוון שהרגשתי קרוב אליו באותו רגע ובכלל אמרתי את מה שהיה על הלב. את האמת.
אמרתי:

"אני רוצה להיות מפורסם, בזכות האסטרולוגיה, רוחניות, אומנות או כל דבר אחר. להיות הכי טוב במשהו, או בין הטובים"

על התשובה הזאת קיבלתי מבט עקום ושתי שאלות נוספות הפעם על מידת הרצינות שלי.

אבל זה בדיוק העניין. שהייתי רציני. רציני עד מוות.

אולי זו הזדמנות טובה להסביר.

הכל מתחיל ונגמר בידע. ידע בדבר המוות. החיים של כולנו הוא דבר חולף. קיומינו עלי אדמות הוא דבר מקרי, שולי ובטח לא ברור מאליו.

ואפשר להגיע מידיעה זו לשתי מסקנות.
הראשונה ברצון לעשות או להשיג משהו משמעותי בפרק הזמן הקצר בה אנחנו נמצאים כאן. פרסום. או מה שמתאור למעלה.

השנייה היא לירוק על הכל, להתמסר לאותה מקריות שולית, פריט חסר משמעות ובטח  פיקנטי בדבר העובדה שנולדנו בזמן X במקום Y ולעשות מה שהחיים מובילים אותנו אליו. לחיות טבעי. בין אנשים, בין חיות או פעם פעם. לא להתחשבן יותר מדי ולתת להנאה למשוך אותנו כמו ציקדה אל האור.

לירוק על הכל זה בטח גם דרך מצויינת להשיג את המטרה הראשונה, בלא יודעין כמובן. זה לא שונה בהרבה מחיפוש פרסום שמוביל אותך להיות כמו כולם בסופו של יום, מרוץ חסר שחר אחר סיפוק תשוקות. מטרה ראשונה שמובילה לשנייה.

ככה או ככה, "או או" כמו שהפילוסוף הדני קירקגור אמר, בסוף יוצא אותה דבר. חביתה, מקושקשת או אפילו ביצה קשה לכולם אותו ערך תזונתי. פחות או יותר.

זו גם הסיבה שזה לא משנה איזה בחירה מודעת אתם עושים. רק שתדאגו להביא את אותה הבחירה לסיומה ההגיוני. שתחייו אותה. מא' ועד ת'. בכל הלשד והעצמות.

להשיג את שתי המטרות גם יחד.

וכשאני חוזר לעצמי אני לא יכול שלא לפרש את הכמיהה שלי לחיי נזיר כבחירה השנייה. להתנתק, לעזוב את הבלאגן, הרעש, החלומות, התשוקות, הבגדים שאחרים שמים עלי ואני על עצמי ולחתור למשהו פשוט יותר, גם עם החופש הוא תוצר מלאכותי של ריחוק. ריחוק כי המנזר נמצא בארץ אחרת וכי הדת הזאת היא זרה לכל הסובבים אותי. עדיין מחפש לי בית, מקלט. עדיין חושב שיסודות יציבים יבנו על קרקע בתולה.

ועם כל ההיגיון הזה אני לא מצליח להשתחרר מההרגשה העצובה שעוטפת.

מהכמיהה לשמוע שירי זיכרון בעברית. לכתוב בעברית. לשמוע מוסיקה ישראלית. לראות סרטים אמריקאים.

לעשות בחירות פשוטות, אהובות. לנשק, לחבק.

לבקש אהבה.

רק לא לשחק משחקים.

לבכות.

"גם אם אשתה את כל הים הוא לא ירווה את צימאוני, לעוד יום קרוב אליך, לעוד יום בזרועותייך"

הפרוייקט של עידן רייכל - מי נהר