כֵּנוּת

    כשנסעתי איתך ב-405 לירוש. התיישבנו במושבים הכי אחוריים ליד איזה חבורה של teenagers וביקשתי ממך לעבור מקום אחד קדימה. את, שלא נוסעת הרבה באוטובוסים הסכמת וברגע שהתיישבנו פתחת רגליים כמו איזה נהג משאית בבית שלו. אני, לא יכול שלא לחייך הסתכלתי עלייך במבט תמוה מלא פליאה. שאלת אותי "מה?" ארוך כזה והמשכנו לנסוע. רצינו לשמוע משהו אז היה דיבור ארוך על מפצל אוזניות למכשירי מוזיקה ששכחתי בתיק אחר, בסוף סגרנו על טרייד נוסח "אני אקשיב ב-Iphone שלך ואת ב-mp3 שלי" מה שנסגר ב-snoop lion מצידך ו- PJ harvey מצידי. אמרתי לעצמי שאני מוריד אתPJ אחרי 2-3 שירים, החלטה שבסוף לא הצלחתי להביא את עצמי ליישם.
    ירדנו מהאוטובוס ודיברנו ארוכות על גלידה, טעמי גלידה, טעמי גלידה בירוש. ועל העיר הקדושה-מחלולת הזאת בכלל. רוסים מדברים על ירושלים, מצחיק. התלבטנו קצת לגבי כיוון ההליכה עוד עם הגלידה בידיים ופתאום אמרת לי שאת זוכרת איפה זה כך ששינינו כיוון פתאום. ההליכה לשם הייתה החלק המעניין של הטיול עם הדיבור על הקשרים קודמים, המיניות, והבעה של חוסר סיפוק עצמי. כל אחד בחוסר סיפוק שלו. שאלת אותי אם הייתי רציני לגבי הבחור ההוא ואמרתי לך שרציתי להתנסות, שבגיל הזה שאני עכשיו אני מרגיש בטוח יותר בעצמי, והיו גם כמה דברים שלא אמרתי. לא אמרתי שהקשר שאני נמצא בו עכשיו מסובך וקשה לי, שדורשים ממני במסגרתו דברים שאני לא יכול למלא, להרגיש או לרצות. בעצם בכלל לא סיפרתי שאני בעיצומו של קשר. זה היה דבר אחד שלא רציתי לספר מהסיבה הפשוטה שרציתי אותך החטובה להפליא ויפה למראה, צעירה שרירנית כמו שאף פעם לא הייתה לי. כל הדילמה המוסרית הזאת לא באמת הדאיגה אותי כי ידעתי שאם תראי בי עניין או, האל ישמור, תראי בי קצת יותר מעניין ותצהירי כוונות, אוכל בשקט להכריז על עצמי כמנצח ולסרב לך בנימוס ותוך כדי הסמקה בגומות הלחיים. הסיבות שאני אתן לך הן פחות חשובות, זה לא קשה, תמיד אפשר למצוא סיבה כלשהי. אם היית לוחצת על הכפתורים הנכונים ומסנגרת סביב הקרבה הזאת, הפתאומית, אולי אפילו לא היית משאירה לי ברירה אלא להגיד שאני נמצא עם מישהי כרגע. ניצחון משולש אם אפילו זה לא היה מרתיע אותך אבל אני כבר נסחף בחלומות פה.
     הגענו לז'ראר בכר, לקחנו את הכרטיסים השמורים לנו ופרשנו לעשן בצד. את פגשת כמה רקדנים שאת מכירה ואני משעמום והרגשת צעצוע ישן או ילד ראשון כשנולד הילד השני התחלתי לדבר עם הבחורה המתולתלת שעמדה בצד. ניחשתי את המזל שלה בניחוש השני וכל הזמן הגנבתי מבטים לצד לבדוק מה קורה עם הרקדנית שלי שעברה בינתיים ממכר אחד לאחר, כולם מגולחים עד זיפי הפנים, מחייכים כל הזמן. שני הרקדנים שהיא דיברה איתם ומאוחר יותר שלישי היו כולם לבושים בבגדי כותנה רכים, זורמים וחסרי צורה, או מקסימום צורה גיאומטרית מרובעת על הגוף הרזה שלהם, כאילו לבוש זה איזה נטל שהם צריכים לסבול אותו בעל כורכם, עוד דרישה חברתית לסמן עלייה V בבוקר. הבחורה המתולתלת התגלתה כמעניינת, היא סטודנטית לאדריכלות והמזל האהוב עליי כרגע.
    אז דיברתי עם האדריכלית שעובדת היום בתור טבחית באיזה מטבח ירושלמי אורגני, מנסה כל הזמן הזה להדחיק את הרקדנית מהתודעה שלי. כעבור חמש דקות הייתי במצב רוח מספיק טוב לעשות לרקדנית עיניים ופצחנו בשיחה שלושתנו כשהיא סוף סוף חזרה. היה צריך להיכנס ומרוב התרגשות שדברים הולכים חלק פתאום בטח נפל לי הכרטיס למה כשהגענו לאולם אני נשארתי בחוץ, חיפוש בהול בתוך ומחוץ למסדרון הוביל אותי לאיזה שומר רוסי שאמר "זה בטח שלך", הודיתי לו ומיהרתי בחזרה לאולם לגלות ששתי הבנות כבר התיישבו ליד אנשים אחרים. זחלתי ליציע שלמעלה.
    המופע היה מאוד פושר, מחול מודרני שגובל בפרפורמנס ארט. היצירה הראשונה הועלתה ביד ידידה שלי מהאונ' שלא יכלה להדגים את המצוינות הרעיונית והפרובוקטיביות הדרמטית בפורמט מקוצר של 20 דקות במקום השעה שהייתה מיועדת לכך במופע קודם בת"א. המופע השני עסק בתשוקה ושאל מוזיקה ואביזרי במה מסרטי ספיידרמן, השלישי מן פרודיה על Glee או כוכב נולד. נגמר, יצאנו מהאולם לשולחן קבלה מלא כיבוד כולל זיתים שחורות, כוסות פלסטיק קטנות ובקבוקי יין אדום. מזגתי לעצמי שתיים וביקשתי מהסטודנטית לקחת אחת מהן איתי החוצה.
    בחוץ כולם הדליקו סיגריות ואני דיברתי עם הסטודנטית המתולתלת שלי בעוד הרקדנית וחברותיה ישבו לדסקס את המופע, הפעם לא עשיתי טעות, באמת לא היה אכפת לי. שתינו יין (בעיקר אני) ודיברנו על מה אהבנו בכל אחד מהמופעים, היה לי נחמד לדבר איתה למרות שרק הכרנו היום. חזרתי לרקדניות וצילמתי כמה תמונות מזווית לא זווית שלה ושל אנשים שאני לא מכיר, זה היה חלק מהרעיון ונדמה לי שיצאו שם כמה מוצלחת. עברה כבר שעה וחצי של דיבורים וסתם, השעה כבר מאוחרת מדי לקווים שהם לא קווי לילה. הרקדנית שכבר הספקתי להביע בפניה את המרמור שלי על זה שחצי מהזמן היא מסתובבת בלי האדם שהיא הגיעה איתו לכאן שמה לי את דובדבן בקצפת ואמרה שהיא חוזרת לת"א יחד עם חברות במכונית עם מושב אחרון פנוי. לא פחות ולא יותר. בלעתי את הרוק, הדבר האחרון שהיה לי לצפות לו בנסיעה הארוכה הביתה נלקח ממני באכזריות. קצת חברה אנושית, בת שיח, מה כבר ביקשתי? בלעתי את האגו, כמעט נחנק, והתחלתי לצעוד מהר לכיוון בנייני האומה מקווה לפצות על כאב עם מהירות, באמצע הדרך קיבלתי טלפון מהסטודנטית שהודתה וסיפרה שהיא כבר מזמן לא נהנתה כל כך. יצא שעשיתי חברה במקרה, נחמד, עכשיו נשאר לקוות שאיכשהו נשמור על קשר.

     הנסיעה הביתה הייתה ארוכה במיוחד.       

                                                        way back schemata
                                                                        רואה שדים
                                          ולא מצליח להירדם בשום אוטובוס

בחיים לא עסקתי באסטרולוגיה יותר באינטנסיביות מאשר השבוע.

מה לא עשיתי: תוכניות עסקיות לעתיד, כתיבת הורוסקופ שבועי לכל המזלות, הכנת ביקורת על ספרות טכנית בנושא, מפת שאלה אחת, יעוץ בזמן אמת לידידה במשבר פרידה ומעבר דירה.
בלאגן בלאגן, אבל איכשהו יש שם הרבה חיוביות.  

ירח מלא השבוע

מחול, ריקוד, תנועה.

אחרי מופע מחול שישי בחודשיים, אותם התחלתי לתקתק בקצב יותר מהיר מהתקופה שבה הייתי מכור לסרטים זרים ו'רזידנט' בקולנוע לב, נסגר מעגל והלכתי לשעור ניסיון בהיפ הופ. אבל לפני זה הלכתי כצופה לקטנים (אינדי, פרינג' סטייל - פסטיבל צוללן) ולגדולים (בת שבע וסוזאן דלל) והתחילו הטלפונים לסטודיוז לריקוד ומגה מכוני כושר שכוללים מורים לריקוד. אה מה מה בסופו של דבר, אני לא מספיק רוקד למרות הכל, סה"כ החודש פיזזתי בבית איזה פעם אחת והיום בשעור, לא רציני בכלל ובאופן מפתיע לא כולל מועדון או מסיבה ביתית. וכל הרקדנים והרקדניות האלה, מסובבים לך את הראש ואתה נשאר עם ראש בעננים ופאוצ' מלא תוכניות, פאקינג אנטיקלימקס אני אומר לכם.

רקדנים

עוד נושא אחד, על מה אכתוב ועל מה אספר
היפ הופ יאללה, נושא לא אישי כדי לסגור פה פינות.

למי שמכיר, Wiz Khalifa, שמזכיר לי את החבר הכי טוב שלי איתו אני לא מדבר כבר חודשיים וחצי ואלוהים יודע למה (אני לא יודע אבל בטח מישהו יודע...)
הבחור מעשן גאנג'ה, ריפה, ספליפ, ג'וינט, באנג והמריחואנה לארוחת בוקר, צהריים, ערב ובראנצ'. שני הבחורים האמת, אבל נראה לי שחבר שלי הפסיק.

Lil Wayne  ו- Tyler the Creator.
Lil Wayne שעושה יותר הטיות למילה pussy ממה ש-Wiz Khalifa עושה לג'וינט. וטָיִילֵר שחושב שהוא זאב ומאיים עוד פעם לחטוף את שרה, לזיין ולבתר אותה לחתיכות כמו שהוא עשה באלבום הראשון שלו.

מה לא בסדר עם הראפרים האלה? כזה לא בסדר שהמַרְצָה שלי בפסיכולוגיה חברתית לא מרשה לי לכתוב עליהם עבודה (בהצעת מחקר: "השפעת מוזיקת ראפ על גיבוש דעות בקרב חובבי הז'אנר").
כזה לא בסדר שהם מתוודעים שבא להם על vanilla chic יותר משבא להם על black bitch. וזה כזה משפט טוב שאני מרגיש מחוייב לצטט פה:
"My black bitch is mad, cause my main chic vanilla"

מצחיק, ראיתי ראיון איתו לפני שבועיים והבחורה השחורה ליד המראיין נרתעה ממנו במכוון, קראה לו בוגד איזה פעם אחת אם אני זוכר נכון.
אתה עושה אומנות ואז צולבים אותך על זה. אומנות ודת זה אותו דבר, אנשים מתעצבנים כשאתה get out of line, מעדיפים שכולם יהיו מיושרים, ישרים עלק. 

ו- Lil Wayne? אני אפילו לא אדבר על הממזר הזה שעושה שירים בשם: Rich as fuck, ו- Bitches love me.
אני לא אדבר עליו כי הקדשתי לו פאקינג חצי פוסט לפני שבועיים בערך.
אז אם הם קוראים לבנות שלהם bitches זה אומר שהם עצמם dogs?
נראה לי..!

Wiz and wifie

לא נראה ראפר טיפוסי? חבל..

     זה היה יום ראשון הכי איטי מזה שבועות. באתי למכון קעקועים שבדקתי אותו באינטרנט שבועיים-שלוש מראש. ואז בטלפון, בביקור, ובחבר שבמקרה עשה שם קעקוע גם כן. אחרי עוד כמה שבועות בפירסינג ובהרחבה באוזן. כולם במקום הזה רוסים, חוץ מבחורה אחת ובחור בקבלה, גם כן זר, Nguyen, שם משפחה תאילנדי.

     אז כמו שאמרתי יום ראשון איטי, איטי מאוד, בצורה מספקת אפילו וכמעט שאין אף אחד במכון. כבר קבעתי מראש שאני עושה אצל ג'ורג', הסגנון האומנותי שלו זה בדיוק מה שאני צריך בשביל הראשון שלי על השכמה מימין. עכשיו אה-מה-מה התברר? היומן של ג'ורג' עמוס ל-3 חודשים הקרובים!!! אז ניסו לדחוף אותי פנימה בין קעקוע של מישהו אחד למישהו אחר באיזה זמן לא קשור, אמצע השבוע, שעה לפני הסגירה, יום ראשון.

     אמרתי "כן", מה יכולתי להגיד? אתם מצפים ממני לחכות 3 חודשים עכשיו?

     אני מגיע למכון שעה לפני, בתיאום איתם, אנחנו צריכים לעצב קצת לפני הקעקוע עצמו. יש את העיצוב שאני ציירתי [כבוד! בחיים לא חשבתי שיהיה לי אומץ לעצב בעצמי] אבל ממש במקרה אחרי איזה ביקור מתסכל במכון אחר שלא אהבתי, הוא שרבט לי משהו שתיארתי לו תוך חמש דקות והציע לי אותו כקעקוע. לא סתם אומרים שהחברה האלה אומנים. יצאתי מהמכון ההוא וחשבתי תוך כדי הליכה מה אני רוצה. התיישבתי לעצב על איזה זוג ספסלים שניצב באמצע הכביש מתחת לעץ גדול בנחמני - מונטיפיורי. איזה מקום! ואיזו בריזה הייתה שם ב-4 אחה"צ. ישבתי שם מצייר סקיצות וכנראה ששידרתי משהו טוב למה בחורה יפה שעברה התיישבה הפוך אליי בספסל שליד.

     ובחזרה להווה. אני יושב בקיפוד, מדבר עם ויטאלי פישלביץ' על המזל שלו ושל אשתו כששני תל אביבים נכנסים בדלת, אחד עשה קעקוע ורוצה שני, ועוד אחד, עם עור נקי, מלווה אותו. בר הפירסרית אוכלת סנדויץ' בחוץ, מחזירה חיוך כשאני אומר שלום.

     מתחילים לעצב מחדש את הסקיצה שלי, אני שולח הוראות וג'ורג' חוזר עם עיצוב זמני מודפס על דף A4, ועוד פעם, ועוד פעם אחת. ג'ורג' לא עובד מול לקוחות. תכלס לא מאשים אותו, יש לזה פוטנציאל לא קטן לשגע אותך, בטח עם איזה לקוח כמוני. פעם חמישית מגיע דף A4, כבר הורידו את החלק העליון של הקעקוע לכיוון מרכז הציור, עיגלו את הפינות בצדדים, ולמטה קיצרו את הקו האנכי. אנחנו, פחות או יותר, נסגרים על העיצוב ואני נכנס לחדר האחורי. החדר האחורי - חדר האמת; זה שמשול לחצר הפנימית בבית האצולה הסיני איפה ששמגורי הבנות, למרחב הירוק-אינסופי שמאחורי שערי גן עדן כסופים, Where the real stuff lies.

     אז כמו שאמרתי אני נכנס לחדר האחורי ומתגלה האמת לגבי המקום הזה. יש את ה-reception היפה בכניסה עם מוזיקת lounge וציורי תצוגה מושקעים של המקעקעים על הקירות, יש את הקטן לפירסינג, quick jobs ותיקונים כשצריך, ויש את האחורי איפה שעושים את הקעקוע עצמו. ואם לתאר אז חצי מזה זה המוזיקה. dark D&B, הרדקור משולב בהיפ הופ ונגיעות של מטאל, כל כך רועש שבזמן הקִעקוע אתה כאילו עובר לעולם אחר, teleporter למקום שחוש המגע שלך gives way לחוש שמיעה מוגבר, ככה שאתה שוקע בתוך בריכה של bass, מתמכר להפרעות אקוסטיות שהם בעצם חלק משלם, חלק משלד של track שאתה בכלל לא קולט שהוא גמור, מוזיקה יותר טובה מסמים, וגם ציורים חצי גמורים של המקעקעים יש בחדר הזה. והציורים, הם בכל מקום, על הקירות ועל הרצפה. ציורים של טוטמים אפריקאים וניתוחי אנטומיה הולנדים, של מזרקים לא מחוטאים שהופכים לסכין ושל דם כחול או ירוק. ואתה מבין די מהר שכל הציורים האלה הם בעצם שלדים. יצורים ויצירות בהתהוות, מתים חיים, חצי צבועים או עדיין בעיפרון, המצאות כושלות של מדען מטורף. דווקא במקום שאתה נסגר עם עצמך על ציור לכל חיים כל מה שמסביב מצוי במצב של בין לבין, חצי-חיי חצי-מת, בהתהוות מתמדת.

     אז ככה. כמו מטבח מלוכלך במסעדה יוקרתית או פיגומים מאחורי הבמה במופע מעלה כותרות, פה נמצא מה שקובע. בהתחלה מציירים עליי בעט כחול ודפי הדבקה, stencil like. עוד פעם לא מרוצה ומוחקים אותו עם מטלית לחה רק כדי להדפיס דוגמית זהה עם השינויים שביקשתי. הפעם אני מרוצה, עייף מדי מכדי למחות כשאקט המחאה עצמו מתערער נוכח הרגשת האופוריה והאימה שמתאספות אצלי בראש.

     אני מתיישב על הכסא - שרפרף, זה בלי המשענת, ומבקש את הסטנד שניצב ליד כדי להשעין את כתף שמאל. האדרנלין כבר זורם בגוף, עוד מהרגע שג'ורג' התחיל לצייר עליי עם עט כחול בלי להגיד לי מה לעזאזל. לא בטוח אם בראש שלי או במציאות, הווליום מהמוזיקה עולה. מוצא את עצמי בלי נעליים, מנסה להרגיש בנוח כאן, משקפיים בכיס של השורטס ובר מחייכת אליי כאילו כלום [החדר האחורי]. לצליל הזמזום של המחט החשמלית ג'ורג' אומר לי להירגע ולהרפות כתפיים, פרק היד שלי נפרש על הסטנד משמאל. המוזיקה, הזמזומים בראש ואלה של המחט, ורק צליל הנשימה שלי נשאר. זה כל העולם. שאיפה – נשיפה – שאיפה – נשיפה. ואין יותר כלום.

     ובלי לשים לב המחט כבר על העור שלי. הרגשת חיתוך קלה או תפירה מתחת לעור, פעם תחושה חדה ופעם כהה. הרגשת גאווה מהולה ברגעיי כאב וסינון קללות חרישי בין מחשבה למחשבה. אם יש מוות בתוך החיים אז זו הפעם הראשונה שלי, סקס ממש לא עושה את זה בהשוואה למה שקורה כאן. ובהערת אגב, אין מצב שבנות לא נהנות יותר, איבוד שליטה טהור זה כל מה שיש פה.

     זהו המוות הראשון והשני, השלישי והרביעי - הרגשה מתמשכת. ועוד חיתוך ועוד תפירה ורק זמזום המחט ומוזיקת drum & bass כבדה ברקע, אלקטרוני אלטרנטיבי כמו ענן סמיך בחדר, ועדיין הכל כל כך בהיר, הכל צלול ברגעים האלה. ג'ורג' אומר משהו, אני לא שומע אותו, צועק "מה?", בטח עוד איזה תירגע או תשתחרר, אני נמרח לאורכו של הסטנד כמה ששטח הפנים מאפשר לי. אני חייב להשיג את הפלייליסט של החברה האלה. לתעד את רגעי המוות שלך אשכרה... המוזיקה שינגנו בלוויה שלך וכאלה, חחח...

     זה נמשך יותר זמן משחשבתי או שהזמן עושה לי מתיחות פנים כשאני מנסה להקפיא אותו, 'לדפוק חיוך למצלמה ושישאר לדורות'. אז ה-10 דקות האחרונות הן יותר כואבות וגם ראש-צוואר כבר תפוסים מחוסר תזוזה על הסטנד המרופט. מנסה להימתח או להזיז את הראש כל פעם שהמחט ניתקת מהגוף, צריך חוש קצב לדברים האלו. זה קצת עוזר.

     נגמר? אני שואל אם סיימנו ונענה בחיוב. קם, מסתכל במראה ומסתכל על הפרצופים המחייכים שמסביבי. דייב, בר ועוד בחורה שעשתה קעקוע. מן נכנסת למועדון חברים kind of thing. ג'ורג' לעומת האחרים לא מחייך, נראה עייף, כמו שהוא נראה מהרגע שפגשתי אותו לפני שעתיים. אני מדבר איתו קצת ומודה לו. מציע לו מפה אסטרולוגית כמחוות תודה אישית על השקעה וטרטורים. שואל אותו "איך זה שבתור טַלֶה הוא כזה 'צ'יל' כל הזמן?". הוא אומר לי: "בד"כ אני לא, אבל היום עישנתי..." אני מחייך בראש שלי, FML - joke's on me. לא משנה, העיקר שיצא טוב. אני לא אגיד לבנאדם איך לעשות את העבודה שלו.

     כן, והקעקוע? ברגעים האלה אני האדם הכי מרוצה בעולם.
     מקבל את הפלסטר השקוף, המשחה, ושאר הוראות הבטיחות. שם את הילקוט על כתף שמאל שלא כואבת ויוצא לכיוון הבית.
     העולם הסתיים וזה עולם חדש עכשיו.

עיצובים מ [א'] ועד [ת']

נייר ומספריים

הדבר האמיתי

מערכה  I

כשאת אומרת לי שזה הכל נוסחא באהבה, למה את מתכוונת?

כשאת אומרת לי שאני בוחן את הבנות שלי, למה את מתכוונת?

שאני בוחן אותן במודע ולא במודע, גם כשאני לא מנסה לבחון אותם?

כשאת חושבת שאני לא יודע, למרות שאני באמת לא יודע ואני יודע שאני לא יודע, את חושבת שמותר לך להניח את זה? שזה עושה לי טוב? שזה משפר אצלי משהו? אולי שאני יהיה יעיל יותר בפעם הבאה...

בחיי שאני לא יודע על מה את מדברת. עם ה'לשקף שלך', האימאגו הזה שאת דוחפת לכל שיחה, עם התוסף הזה לאופי שלך, הגידול הזה שהופך אותך ליועצת זוגית ומשפחתית, לא יותר טוב מאיזה פנס בעין או שומה על הפנים.
וזה שאת הבוסית שלי, זה, הכי עוזר. לא רק שאת מדברת שטויות, אני גם חייב להאמין להן, ללמוד לספוג אותן כמו שק אגרוף ישן, נפרמים לו החוטים כבר. פגישה בחדר 121 – כוננות ספיגה. כבר מזמן הפך ל"חדר האהוב עליי". מאיפה זה יבוא הפעם? אגרוף בבטן, ברכּיה לחזה, או אולי ברגיל - סתירה מצלצלת לחלל הגולגולת. 'את בוסית טובה מאוד', כל כך טובה שתמיד מרגישים רע בסוף.

אז כן. מתברר שיש נוסחא למערכות יחסים ויש נכון-לא נכון במערכות יחסים, ויש תורה ואמונה, ודרך ומצווה, וצדקה וכל השאר אליבא דעתך במערכות יחסים, כי זה מה ששנתיים עבודה בייעוץ זוגי הופך אותך אליו - לגורו האהבה, פאקינג מייק מאיירס במין נקבה, בכבודו ובעצמו.

ויש מה שנכון וכדאי אבל בעיקר יש מה שאסור, ו'אכלת אותה', ו'פספסת את הספינה'. כמו למשל להזכיר את המילה 'סקס' במכתב או בשיר, או אלוהים ישמור להזכיר אותה בשיחה יחד עם מישהי.

וחס וחלילה, יושיענו הגדול מכולם "להיות עצמך". פה כבר הגענו לשלב שאפילו לא טורחים לציין, איפה שזה ברור מאליו. יש לך דייט? אתה רוצה חיי מין? חס ושלום שלא תביא את עצמך לדייט! לבוא 'אתה' לדייט, הצחקת אותי, למה לדעתך אנשים הולכים ללמוד משחק?
מה שבאמת מרתיח בכל העניין הזה, זה שהשטן על עקבים הזאת לפעמים אשכרה צודקת.

וכל זה בולשיט.

וגם את, לכל השדים והרוחות שאת נמנית על צאן מרעיתם, גם את כולך בולשיט.

מה שחשוב באמת זה דברים שאני לא יכול לפתור כזה בקלות ורוב הזמן אני בכלל לא מצליח להתקרב ולהבין אותם, כאילו שהם לא מרשים לי, וכל הדיבורים שלך, החטיארים האלה מצטרפים והופכים לחלק ממני בסוף.

You want a piece of me shithead? Come get some

מערכה  II

יצור נפשע שכמוך איך את מעיזה להרצות לי על החיים כאשר שלך הם כאלה מחוסרי תכלית,
זה שאת בעמדת מרות עלי לא אומר כלום. אולי שיצא לך במזל שנפלתי כמנת חלקך, מה שאת מחשיבה למנת חלקך. חלוק אבן לעצב אותו כראות עינייך. זרם מי ביוב שמעמיד פני מפל בשמורת טבע.

את חושבת שאני לא קולט את פליטות הפה המסריחות שלך, את הרעל והיוהרה? את מאירה את החשכה של החדר כמו זרקור ענקי בחצר של בית כלא, עיניים צהובות גדולות עוקבות אחרי כל תנועה מחשש שמשהו יברח לך.

'אוו יצור יפה, חכם, מתוחכם ומצוחצח עד כדי חלקות' את רוצה שאני אומר לך. 'מצוחצח עד כדי חלקלקות' אולי אני אומר לך. לא השארת לי שום דבר, שום דבר חיובי לומר עלייך, רק השמצות ושנאה יוקדת, איפה שהיה תקווה לבניית יחסים נשארה כמוסה מרה לבלוע, איפה שהיה תקווה לשינוי נשארו גחלים לוהטות מוכנות לבעור, איפה שהיה הערכה מקצועית נשאר זלזול מתחצף והומור שחור. לא נשאר כלום, את שומעת?! כלום לא נשאר! וגם היסודות נעקרו ממקומם ככה שלא נראה שיהיה אפשר להקים משהו מההריסות.

אני רוצה שתגידי לי מה חשבת לעצמך כשנפלט לך בטעות ש"אין לֵךָ מילה בחדר הזה" רק כדי לתקן את זה שנייה אח"כ, שנייה אחרי העיניים שלי שהספיקו להתרחב, ל"אין לֵךָ מילה ב-עניין הזה-". כן בטח. בא לך להוסיף פה עוד איזה שקר?

אני רוצה שתגידי לי, זה מצחיק אותך כשאת מביאה לי מחמאה בנוגע למה שעשיתי לפני חמש דקות כדי לאסור עליי לעשות את זה עשר דקות מאוחר יותר. או שאולי הספקת לשכוח? מה קרה, יש לך לחץ בעבודה? יותר מדי פגישות ביומן שדברים כמו התחשבות בבני אדם יעסיקו אותך? זונה חנפנית.

אני רוצה שתגידי לי מה חשבת לעצמך כשהמשכת להתווכח איתי על עוד נושא שידעת טוב מאוד מה הדעה שלי עליו בדיוק אחרי שסיימנו להתווכח על נושא אחר? קשה עבדתי לשכנע אותך להסכים איתי באותה פגישה עם הישגים ספורים בלבד ואת נותנת לי הפסקה של דקה לשתות מים ולדפוק לך חיוך מזויף ואז מבקשת ממני, כאילו בטוב, להפסיק לדבר איתך בטון מסוים, לעשות את מה שאת אומרת בלי שאלות, ועוד ועוד. את מקנחת את הפקודות עם ההבחנה שבטח יש לי ADHD! את בסדר תגידי לי? להתווכח זה פאקינג דרך חיים בשבילך? לא קיבלת ממני מספיק מבטים זועמים, מסרבים, נעלבים, פרצופים חמוצים ועיניים מלאות טינה בשעה האחרונה? את מאכילה אותי לימונים ומצפה שאני אחייך עם עיניים דומעות. לכי להזדיין. את היצור הכי מכוער שפגשתי עם פני הסוס האלה שלך והחיוך המדושן ענוג שאומר "תראו אותי"

וגם את חייבת להגיד לי מה לעזאזל נדמה לך שאת עושה כשאת אומרת לי לא לדבר עם המזכירות כי כל העבודה מתבצעת מולך? אז את גם הפסיכולוגית שלי, וגם המנהלת הישירה שלי, וגם עושה את כל הניירת במשרד? את רוצה שאני האמין לך אחרי זה? כבר עדיף לי להאמין שאת מועלת בכספי החברה מאשר להאמין במשהו מופרך כמו זה. יא דיקטטורית, פאשיסטית בלי כומתה, נאצית בלי מועל יד. הייתי לוקח את כל השנאה והכעס שמצטברים אצלי עלייך ומפנה אותם לאפיק חיובי. הייתי מתנפל לנשק אותך למשל או מחמיא לך על התחת והציצי אבל כבר הספקת לספר לי על החבר שלך שעובד בהיי טק ומנגן פלמנקו בגיטרה. את אוהבת אש, את אומרת לי.

כבר כמעט פיטרת אותי פעם אחת. הטעות שלך: זה ש-כמעט פיטרת. טעות גדולה חתיכת ניהול לקוי של חברה של איש אחד שאת חושבת שאת מנהלת. אפיק חיובי לרגשות השליליים שלי מס' 2: להתפרץ ולהגיד לך את כל מה שאני חושב עלייך עד שתקראי להבטחה אחרי עוד איזה שטות מפגרת שתאמרי לי או עוד פקודה שהשיניים שלך יסננו במסווה של בקשה יפה וחכמה. אם הייתי אדם פחות חכם אולי גם היה מצליח לך אבל כל פעם את מוציאה את עצמך יותר מניפולטיבית, שקרנית, חסרת עקביות, חסרת תוכנית על, חושבת את עצמה פאקינג גולדה לפני המלחמה, מרגרט טאצ'ר לפני תקופת כהונה שלישית, שיט. חכי שהכל יתמוטט אוו CEO צעירה ויפה של חדר אחד בבניין אפור ליד עזריאלי.

ולבסוף את גם יכולה להגיד לי, פשוט, למה את לא יכולת להיות בוסית נורמלית? בוסית סמכותית, ברורה, משעממת שאומרת לי מה לעשות ומה לא לעשות. שלא מנסה להיות חברה שלי, ולא מעמידה פני גוש בשר בשוק הזה שנקרא 'צעירים ויפים מהעיר הגדולה', 'מוכשרת וכל העתיד לפניה' וכל השיט הזה. נדמה לך שאני נהנה להתחרות איתך? אני לא, אז תפסיקי כבר. אין שום דבר דומה בינך לביני. יא אשכנזית מתה שנולדה בת"א ועושה סיפור מזה שהיא גרה ביפו עכשיו. עיר מסוכנת והכל, את תורמת לתהליך השלום, כן... בטח. אני רוסי עני ואני מתבוסס בכיף בביצת המסכנות שלי אז פעם הבאה שנדמה לך שאת יכולה לתת לי הרצאות על לעבור לת"א או לעזוב את בית ההורים אני מאחל לך שתבלעי את הלשון במסגרת התקף אפילפטי, יא מכשפה בסטייל.

ואני רוצה שתגידי לי משהו אחד לסיום. מי לכל השדים והרוחות שאת נמנית עם צאן מרעיתן הרשה לך להיות הפסיכולוגית שלי, אוו יועצת לענייני משפחה וזוגיות, ניסיון של שנתיים ועדיין לומדת, יופי לך. ברגע שתפסיקי לספר לי על מה שהולך בינך לבן החבר הפילוסוף שלך אולי אני גם באמת יאמין שאת מסוגלת לעזור לאחרים, חתיכת אגואיסטית שכמוך.

אז על תשאלי אותי, איך הולך לי בזוגיות, ועל תשאלי אותי על חשבון הבנק שלי ותבקשי ממני לעשות רשימה של חמש התכונות שהייתי רוצה לשפר בעצמי, או של יעדים לשנה הקרובה. מקום ראשון ברשימה יהיה לגרום לך לשתוק אין ספק, עדיף בליווי צעקות מהבוס שלך שיושב בחדר ליד. ואז להמציא איזה כמה מטרות לשנה ותכונות אופי בדיוניות רק כדי לגרום לך ולשיטות כיתה א' שלך לעבור לאיזה מסכן אחר.

אני צריך את העבודה המחורבנת להמלצה לתואר, וגם חבל לי על האנשים שאני עובד איתם, לא כולם שם חלאות אדם. אז נראה שזה יהיה zombie mode בשבועיים הקרובים, לפחות עד שעניינים התקררו קצת. והיא? שתהייה בריאה, זה כל מה שיש לי להגיד לה.

פה הולך השם שלך

ופה הראש

כשנסעתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ של 2011 עם חברה שלי בזמנו, כמעט בוגרת בצלאל תחת תירוצים שונים, לא ידעתי למה אני נכנס. אני רק יאמר פה שזה הרגיש לי כמו חוויה של פעם בחיים והנשימה שלי נעתקה יחד עם חוסר האמונה שיש דבר כזה. כל פרחי האומנות האלה שרק רוצים להצטלם בעירום, לגזור, להדביק, לבתר, לחתוך ושוב פעם Recycle. באמת נשמות מיוסרות או כאלה שחיפשו ייסורים כדי להשתלב. זה לא משנה, אותו אפקט.

החברה דאז לא הייתה שונה בהרבה. כדורים נוגדי דיכאון, חמש בלוגים, מערכות יחסים כושלות, התאהבות סדרתית בגיטריסטים, ולב -כזה- גדול במקומות הכי לא נכונים, בעיקר עם חולי נפש וחפצים דוממים. כמעט בוגרת בצלאל, מה אתם רוצים?  

טיילנו בין המסדרונות הלבנים של הפקולטות לצילום, אומנות פלאסטית, ארכיטקטורה ועוד כל מני והיא פגשה לה חברים ירושלמים עם ראסטות או קרחת, כולל הבנות, ואני מתהלך חצי משועמם, חצי מקנא, לגמרי מרותק ממה שקורה סביבי. באמצע בירת ישראל הפטריוטית - חרדית - משעממת מתגלה גן עדן של ניכור, כאב ותימהונות. מזמן לא מצאתי את עצמי כזה שמח.

הערב הזה התפתח בצורה יפה עוד יותר כשהמשכנו לכיוון ת"א ב-480 האחרון באותו לילה, הבחורה שלי נרדמה לי על הכתף, או אני נרדם על שלה – לא זוכר, והמוזיקה באוזניות סוחפת למקום לא פחות טוב משהיינו בו מקודם.

אחד וחצי בלילה ואנחנו אצל החברים הרוסים הקבועים. בדירת קרקע שבין יפו לת"א ליד הקיוסק שמוכר אלכוהול גם אחרי 11 בלילה. זו הייתה התקופה הכי יפה של הקשר שלנו, קצת אחרי שלמדנו להכיר אחת את השני והרבה לפני שהתחלנו לריב על כל דבר. הייתה מין יציבות שברירית באוויר בה כל אחד נזהר שלא לעלות על קליפות הביצים של האחר, מכירים בטבע השברירי של החומר האנושי. בטח חומר אנושי עשוי אנשים זרים שנפגשו רק מלפני חודש.

וזה לא שלא היה אתגרים, לא שלא היה משוכות לדלג, מדרונות לטפס. הידיד הכי טוב שלה, כמעט חבר, אח שלה בפועל. הוא לא ידע מאיתנו, היא התעקשה שהוא לא ידע, פחדה שהוא כן. אני הסכמתי, נאלצתי להסכים גם שרציתי לחגוג את הקשר הזה בתופים ובמחולות, שרציתי לצעוק את השם שלה בגבעות ובעמקים.

אז כל המסיבה נשארנו במרחק נגיעה, מן צפייה נעימה כזאת כמו אצל הדתיים. והכל היה בהיר באותו לילה, הכל היה ברור. אנשים שתו וחייכו, מוזיקה לא מוכרת הדהדה מהמערכת הביתית, ריקודים הפכו לפוגו וחזרה לריקודים והבנות מעודדות ברקע.

עזבנו בסביבות השעה שלוש ומצאנו את עצמנו בקפה של גולים מצרפת על בוגרשוב. היא ציירה את ג'ון לנון בלבן אחרי שרוקנה את תוכן המלחייה שעל השולחן, יותר פיסלה אותו והצרפתים שמאחורי הדוכן מחאו כפיים. אני רק התענגתי על החיוך. "ילד פלאים שלי", נהגתי לקרוא לה ילד.

כבר היינו עייפים והרגליים שלנו מצאו עצמם בבן יהודה על יד הים שם חנינו מתחת לאיזה פאב ישן, רגעים אחרונים של כאב ואושר. ליוויתי אותה עד הבית. היה לנו חוק כזה שאסור לבקר, עם סיבות רבות שאני לא מבין עד היום. נשיקה ולהתראות. 6:00 בבוקר, אוטובוס ראשון לכיוון הפריפריה. בחזרה לאפור.      

                                                                                            לילות זהב

הכל חדש והכל ישן בכל זאת

רק מנסה להשלים עם הכל

עם העבודה החדשה

עם החבר שנעלם

עם החברה שחוזרת

אנשים מהעבר שנשארים

אנשים מהעתיד שלא מגיעים

עם עוד משבר כתיבה מהרגשה טובה

עם ערובות עיניים יבשות פתאום

וקעקוע שכבר לא נראה מפחיד

רק חשבון הבנק דולף

היה אמור להתמלא החודש אבל הברז היה קטן מדי

אולי בגלל הקורס הזה ברשת שקניתי בחופזה
עוד אלפייה ירדה לטמיון

ועדיין צריך להשלים עם

גיל חדש, כזה שמגרד את ה-30

מכשיר נייד חדש, כזה שיש לעשירים

תוכניות ישנות, כאלה שלא מצליח להגשים

חברים טובים, שאנחנו לא באמת דומים אבל שם נשארים

ואולי עם ההורים של ההורים שכבר בדרך החוצה מכל הבלגן הזה
מעבר להרים

ככה לסכם את המחשבות שלי כי תפסתם אותי ברגע רגוע

רק רגע

over exposure

כמו בחיים

מגופי
מלווה אותי
כמו מראה עכורה
משקפת לה עוד מחשבה

פוסט ערום

בלי תכנון מראש על נושא, בלי שכתבתי אותו מבעוד מועד, ובלי מוזיקה ברקע

פוסט זה גם דואר, אבל למי?

החלפתי את התמונה שהייתה תלויה מעל המיטה בחדר שלי מזה כמה שנים עכשיו. הקודמת צויירה ע"י החברה הראשונה וכללה אותה בתור דרואידית עם כמה חיות מסביב. אומנם היא מצויירת טוב, ממוסגרת וזו הייתה מתנה אבל עדיין, הרגיש לי לא נכון שהיא שם כל כך הרבה שנים מאז שנגמר. 

מיסגרתי תמונה חדשה במקומה, של בודהה בקרחת יער בלילה עם איזה טקסט מעל. לא 'ואוו' אבל  מייצרת את האפקט המרגיע.

אני לא יודע למה אני כותב את זה עכשיו כי גם יש לי מלא קטעים אחרים שאני יכול לשים כאן אבל כולם דורשים תיקונים, עריכה ובעיקר חזרה למשהו שלא נמצא איתי כרגע. כולם כוללים איזשהו סוג של שקר, גם שהשקר מצוי בקשר לאמת עדיין יש שתי אותיות לא במקום.

למשל, יכולתי לשכתב כאן כמה שירים או פרוזה על האהבה האחרונה שלי, השברון לב האחרון. אבל אני לא באמת רוצה לחזור לזה, להתעסק בּטֵמות שאבד עליהם הכלח, להטריד במנוחה את רוחות המתים, לא רוצה לחפור מחדש תילים של רגשות.

או שיכולתי לכתוב על "האקט הנועז", זה שהקדשתי לו כבר שני פוסטים, זה שבכלל אני אולי לא אגיע אליו בסוף. ילדותי משהו, שנועד להעלות את קרני בעינכם ולהסתיר חיים הפשוטים עד כדי הרמת גבה. אין שום דבר "נועז" באקט הזה אם לומר את האמת. סתם עוד דרך לצאת המתקיעות הזאת שנקראת שגרה, מהכלא הזה שנקרא אופי, טוב הוא רק כדי לערבל את החומרים במיקסר הזה שנקרא חיים וליצר משהו אכיל, שזה הרע במיעוטו כי נועד הוא באמת ליצור משהו שיהיה עַכִּיל- מלשון ניתן לעיכול.

"על מה הוא מדבר, הבנאדם הזה?"

לא הבנתם? לא חשוב תקפצו הלאה. אל לכם להתעכב על קטנות.

[תה מושלם - הנאות של חורף]: נכתב מחוץ לטקסט

"אבל היה עוד דברים שיכולת לכתוב עליהם. כן? מה עוד.. כן!"

יכולתי לכתוב "העיר האהובה עליי". על גבעת האירוסים, where you bring your date hoping to get lucky, תל אביב אם לא הבנתם. ואם כבר תל אביב, רוצים שאני אדבר על הפיגוע ואקשר את הפוסט שלי לנושא החם?     תשכחו מזה. כשאובמה יעשה מייקל ג'קסון (למי שזוכר) אני אכתוב פוסט על המצב הביטחוני.

אבל בעיקר אני מחפש השראה (וזמן, זה תמיד בלי קשר) בימים האלו לכתוב על כל האנשים שאני מכיר, על אלו הקרובים לפחות. אני עושה את זה ממניעים מאוד אנוכיים, או אולי טכנים, מכניים אפשר לומר. בסך הכל אני צריך לחדש את הרשימות בפאנל משמאל. אומנם חלק מהאנשים שם השביחו כמו יין מתקתק (או חומץ חמצמץ אם תרצו), חלק אחר סרחו כמו גרביים בּטְרֶק באמזונס, נעלמו מהחיים שלי מסיבה כזאת או אחרת. שלא תהייה טעות, כבודם במקומם מונח רק מעצם העובדה שהם אנשים, אבל על מי אני עובד? כותבים "אדם לאדם זאב", לא "אדם לאדם זהב". אפילו אומרים את זה אחרת.

אני קורא את מה שכתבתי ומבין שכנראה היה לי שם חסך אינטלקטואלי השבוע. או לפחות חסך בציניות. אבל בטוח שהיה שם חסך כלשהו כי כזה 'אפור קרמטוריום' מזמן לא הייתי. יש סמיילי שמתבקש בסוף המשפט הזה אבל אני מתכוון להיצמד לעקרונות שכרגע יצרתי כמו מחלה מדבקת ולחסוך אותו ממכם. תוסיפו סמיילים בתגובות 'אם תרצו'. וכמובן שאין כאן שום כוונה להצביע להם או לדומיהם, כמו בשנים קודמות ההצבעה שלי תתחלק בין 'פועלים' ל-'חדשים' לכאלו ש-'עובדים במרץ', תלוי במצב רוחי באותו יום, או משהו בסגנון 'עובדים זרים שמדברים מהר וכרגע ירדו מהמטוס', "אם תרצו".

אני יודע שלפחות חבר אחד יהיה גאה, והפעם אני אפילו לא מדבר על קומוניסטים או על גייז.      

כתיבה שמבקרי תרבות אולי מהללים אבל ההרגשה היא... 'של הנורא באדם'

יאללה, הולכים לישון אז תולים את המוח ליבוש

כמעט מדיטציה בשדה קרב

כמעט

תקראו לפני שאני מוחק. עדיף כבר שתתחילו מהסוף.

להוריד 2000 ₪ מהעו"ש ולהפקיד בקופת חיסכון נפרדת לזמנים קשים.
עכשיו זמנים קשים. כל השנה האחרונה זמנים קשים. כל ה-5 שנים האחרונות זמנים קשים.
בהתחלה מבּחִירַה ואח"כ זה די יצא מכלל שליטה. הבחירה להימנע מ-, לפתח כוח רצון, להישאר נקי-טהור קמה עליי והפכה לכורח. לא יכולתי אחרת ותוך שנתיים שלוש מצאתי את עצמי שוקע במערבולת של הבטחות עצמיות, תחומי עניין שחיפשתי בכוח והרבה קֵרִי לילה.
החיים החדשים שנועדו להיות לי לא קמו ולא קרמו עור וגידים. אם כבר הם קמו על יוצרם, כלאו אותי בבית כלא בשם 'העבר', פערו באר בתוך בית החזה שלי משם עלו זיכרונות הנשייה, כמו רוחות בליל ירח מלא בבית קברות בצפון אירופה.
ובחזרה לדילמה המוסרית שלי, אותם 2000 שקלים לאט לאט התעוותו במחשבות שלי והפכו לכסף קדוש. כזה שיכול לקנות מה שאי אפשר להשיג בד"כ, מה שלא חוקי ומנוגד למוסר ומידה טובה. מה שיש בו משום אות קלון ומשאיר כתם לכל החיים, לפחות על הדף של אנשים מסוימים.

כסף שיכול לקנות גאולה

אם עדיין לא הבנתם, אני מדבר פה על אותו מוצר צריכה מָעַרבי אליו ניתנת גישה לאחר טקס ארוך ומפרך בו שני אנשים מתראים, מתקרבים, נפתחים ולבסוף נותנים את המפתח לכל החללים, את המידע על כל הבליטות, הופכים לאחד בגוף ובנשמה. או סקס, אם נהייה פחות רומנטיים ונשים רגע בצד את משחקי המילים שאני כל כך אוהב.

אבל אותו מוצר צריכה, יש דרך קיצור אליו, כזאת שחומקת מתחת לרדאר של האמהות, למכ"ם של רעיות קנאיות ולטורי הרכילות של החברות הכי טובות- BFF לנצח נצחים.
מה שכסף יכול לקנות
וכך במן טוויסט כלכלי, בחינה של תעשיית הבידור או שוק הבשר הנמצא כמה ק"מ הרחק מהבית בו גדלתם ניתנת גישה להיכנס, לבחון ולדעת את כל החללים, הקימורים והבליטות, לעבור על פני טופוגרפיה רכה מסורגת ביערות בצבע לילה ומערות לחות בעלות שפתיים בשרניות כמו פרחי מלכודת ונוס קטנים. גניחות חלושות ואורות מהומהמים, שקרים, איפור וחתיכות גומי נמתחות. שלא נדבר על צדדים פחות מושכים כמו פריחות, פטריות, זיבות, הרפס, עגבת, וכמובן ה-ג'אקפוט לברי המזל: תסמונת הכשל החיסוני הנרכש בכבודה ובעצמה. כשיש לבחורה עובדת 10-14 כניסות ביום קשה שלא לפחד. גם בניגוד לכל מיני סרטים בכיכובה של ג'וליה רוברטס או מחזמר צרפתי שנגמר ב-רוג' לחשוב שאפשר להתאהב או לכל הפחות לפתח רגשות תחת תנאים כאלו נראה כמעט אבסורדי, אבסודרי בעליל. בקצב של כניסה אחת בארבעים וחמש דקות מינימום שעה מקסימום, מתשע בבוקר עד חצות הכל כבר מזמן היה הופך ל- blur אחד גדול. נכון שכמו בכל תחום יש שוק לכל כיס, היצע רחב ומס' שרותי יוקרה לאלה שיכולים להרשות לעצמם את זה אבל same same בכל אחד מהם את האתגרים והסכנות הייחודיות לו.    

אבל זה לא עיקר הבעיה. למען האמת זה אפילו לא מתקרב לעיקר הבעיה. אם נחזור לרגע לכותב התפרן שלכם, זה שחושב על קופת החיסכון בסך 2000 מרשרשים חדשים, עיקר הבעיה לא נמצא בחילופי הנוזלים וגם לא בכיסים מרופטים עד לבלי הכר אלא במשהו הרבה יותר פשוט. עיקר הבעיה נמצא בתקשורת או אם לדייק בחוסרה. חילופי הדברים שהולכים במקומות האלה, המילים שנאמרות שם ויותר חשוב המחשבות שמאחוריהם גורמות לשקרים להיראות טוב באופן יחסי, גורמות לצביעות להרגיש כמו מחמאות מתוקות או שיחה זורמת בארוחת ערב לאור נרות. תקשורת לא קיימת שם. בין אם זה בגלל התחרות בין הבנות או בגלל הצורך באסטרטגיות של שיפור - שימור, תקשורת נעשית דרך פסים מאוד מוגבלים של כדאי שזה יאמר ולא כדאי שזה יאמר. שיפור מדבר על שיפור היכולת שלי לרצות, ללטף אגו, לקבל כבוד מחברות-יריבות לדירת אירוח. ושימור? שימור מדבר על שימור לקוחות בעיקר. כשלקוח חוזר אלייך את יודעת למה לצפות ויש שם כסף קל עם מינימום אלמנט הפתעה.

טוב, מספיק להסתתר. אני יוצא פה לא פחות צבוע מהזונות.

אמרתי לעצמי
"תלך, תבקש ממנה שיעורים בחינוך מיני", כמו שאף פעם לא קיבלת בבה"ס, כמו שמשרד החינוך לא ממן לבני ובנות ישראל.

כן... אם היא לא תצחק קודם,

היא בטח לא תבין מה לעזעזל אתה רוצה ממנה, תחשוב לעצמה: "לקוח הזוי, תחמן – משחק איתי משחקים, אחד ש-mind games עושה לו את זה", "אני מוכנה לשכב איתו אבל בלי שטויות". ותכלס אם אני אחשוב רגע על הצד שלה אז לא יהיה לי מה לומר. זה פס יצור שם אחרי הכל ואני משלם רק 300, טוב 400 לקצת יותר פאנסי, ממש לא מספיק כדי שהיא תהפוך את עורה בשבילי ככה למשך 45 דקות. שתצא ממצב אוטומט שלקח לה הרבה שבועות בעבודה להגיע אליו. ואיזה 45 דקות? 45 דקות שכוללות מקלחת, הורדת ולבוש בגדים, העמדת התורן, פימפום והחלפת cash money בסופו של דבר. הדברים הכי חשובים מתחלפים בפגישות האלה - בלילה או ביום. כל מה שמאצ'ו אמיתי צריך, בין אם אתה איש צבא, יש לך הַרְלי, קעקוע מעל הפופיק או סתם אישה כוּנפַה. כסף עובר שם ונוזלי גוף, נוזלי גוף מהסוג הנכון תסלחו לי.

טוב ירד הרעיון של חינוך מיני, אפשר לפגוש אותה ולדבר, בלי סקס, לפתח אמון. בערך כמו שהולכים לפסיכולוג. זה אותו מחיר ואותו פרק זמן אז לא בערך, בדיוק כמו שהולכים לפסיכולוג. לפסיכולוגית, רק שהפסיכולוגית נראית טוב ולא לובשת כלום.

מה רע? האמת היא שגם זה רעיון לא טוב, אותו סיפור כמו מקודם. "מי זה הפריק הזה שנפל עלי פתאום?", "הוא ישלם לי בכלל?". אולי היא בכלל תקרא לאבטחה ויסלקו אותי בלי תקווה ובלי כסף, פחות זמן האיכות שהייתי אמור להעביר בפריקת ליבי, נפשי ומטעני הגנטי. "הגעת למקום הלא נכון" יגיד לי הגורילה של בנאדם, השומר הרוסי מטר תשעים של כיעור וריח סיגריות. אם זה באמת יקרה, בתכלס אני לא יכול להאשים אותה.

אז מה זה משאיר לנו? לקוח רגיל כנראה. bang bang thank you m'am  בהיעדר תיאור ממצה יותר.
מה שאני מעוניין בו? לא.     ריאליסטי? אולי.      אף פעם לא היה לי עניין רב מדי במציאות...
 

וכבר הזכרתי את העובדה שאני רומנטיקן? אני..? אני הכי רומנטיקן בעולם. וזה למה לפעמים נדמה לי שאני הכי צריך את זה. מן חוויה מתקנת שכזו, מתקנת כמו חינוך מחדש באיזה ארץ עולם שלישי קומוניסטית, תיקון כללי בדת או תו תקן. פלס, להתיישר עם כולם, להיות גבר רגיל רק לכמה שעות, עם חולשות, עם צרכים, כמו כולם. שום דבר מיוחד. כי מה שעובר לי בראש רוב הזמן זה הדבר הכי רחוק מזה. אני..? כמו כולם? no way i'm special. כֵּה, מחשבות שממש עוזרות. כל יום הם עוזרות...

אם לא הבנתם עדיין, אני מבקש לעבור שוֹק

בעדיפות שוק חשמלי, שיקשרו לכסא ויריצו בי זרמים. BDSM סטייל, איך אפשר להתיישר אחרת? איך אפשר לחזור למוטב? לנורמליות? "לגבר יש צרכים", "תשתחרר גבר", "לילה בלתי נשכח" בגרסת וויאגרה או שאר סיסמאות ריקות שטובות רק באוטובוסים מלאי אנשים ופיח.
רק קטע רע באמת יכול לרפא מאותה רומנטיות חסרת פשר וחסרת תקנה. חד וחלק, cut the bullshit and all the pretty talk. ביקור לילה בתחנה המרכזית בת"א, אחת מהם, לא משנה איזה. זונות נרקומניות אנורקטיות מפחידות שיותר בא לך לזרוק עליהם מעיל מאשר לעשות בהם משהו. חלק מאותם אנשים- לא-אנשים. נשים מפחידות שעוברות באזורים שכוחי אל ושכוחי מערכת ניקוז בדרום העיר הגדולה. רזות עד כדי שהעור עוטה קטמים, עם קמטים שממלאים את החלל במקום בשר ורקמות, משהו דק או קרום לכיסוי עצמות, לשים על שלד.

אבל העצמות זזות, כן כן. הן כולן שלדים מרשרשים. כאילו מאיזה כוח דֶמוֹני, שלא תגידו שלאלוהים אין חוש הומור. 

ללכת או לא ללכת? זו השאלה

אבל במקום לענות עליה כבר שנה שאני שואל את עצמי אותו דבר ועדיין אין לי מושג. כמה פעמים כבר הגעתי לסף של לענות כן. ומה לא? מה לא עשיתי? לדון עם חברים, עם ידידות, להשוות חוויות, לתחקר מי שהיה, לשגע קבוצות דיון פמיניסטית באוניברסיטה, להעלות את הנושא בתמים, כאילו. קראתי כל ספר אפשרי בתחום, המעט שיש, בשלוש שפות שונות. לחפש אתרים, כרטיסי ביקור, טלפונים, לוחות מודעות, ועוד אינטרנט. הספקתי להיגעל מקריאת חוויות של לקוחות בפורומים ואז להתחרט על הכניסה החפוזה. לקוחות עלק, גורילות אגואיסטים שעסוקים בהשוואת זיונים ושואלים לאן נעלמה אנסטסיה מפלורנטין. גורילות זה גם מחמאה בשבילם, עושה עוול לגורילות. ומצד שני להתפעל מהפרופילים של הבנות באתרים, לבדוק את התמונות עם הפנים המטושטשות, את תאריך הלידה ולחלום. הרבה לחלום. לגלח-לטפח-לעצב, לא בצורת לב אבל כן במקומות שונים, מוצא את עצמי חולם על גוף חלק פתאום. לחכות שיגדל ואז עוד פעם, טקסי, להשתפר כל פעם, להיפצע יותר מפעם אחת. לקרוא על מחלות מין, לשקול כל פרט-OCD סטייל, לחשוש.

אבל אולי הכי הרבה להתעייף, הרבה להתעייף. ובסוף: ללכת או לא ללכת? שאלה.

וקופת חיסכון זוכרים, מה איתה?

2000 ₪ זה לא הרבה אבל בינתיים הם הספיקו להתבזבז. התנדפו על דברים אחרים, כבר לא זוכר איזה. כנראה חשובים פחות, בטח קלים יותר. ואני אפילו לא יודע אם אני מצטער על זה.

שפת הפסיכולוג

ותזכרו בנות,

יפה שעה אחת קודם

דיבורים דיבורים  אבל איך לא?
מקווה למצוא אותך

מס' הימים שקדמו לזה הנוכחי התאפיינו בחוסר שקט מופגן מצדי מלווה ברגעי סטואים של קבלת הגורל. כמו מי שפיר – גם הגורל שפיר, ומה שעולה חייב לרדת – בסוף זה נופל.
מוצא את עצמי נאבק עם אמונות תפלות מחלחלות, חציים סיפורי סבתא, חציים השני מבוסס על מחקרים מפוקפקים של 'שכנוע בשפת גוף' ו'איך לרכוש חברים' והשארית חסרי מקור סביר שאני יכול להצביע עליו – אולי חלב אם. אבל זה לא העיקר, גם שבמקרה של הנושא הנוכחי העיקר הוא התפל והתפל הוא העיקר.  ובכל זאת אם לרדת מהמישור התיאורטי ללב הבעיה אולי אפילו יתמזל מזלי ויתגלו בפניכם הבנות חדשות בנוגע לחוויות ישנות, הסברים לדברים לא ברורים שנמצאים רק מעט מאחור.

אמונה תפלה ראשונה: (קשורה לאסטרולוגיה או סתם לחכמים סינים שחיו יותר מדי)
יש זמנים טובים לפעול ויש זמנים לא טובים לפעול. למשל לילה ללא ירח זה זמן מצוין בשביל לא לעשות כלום או אפשר גם לנצל אותו בשביל לשקר, או חלילה, לגנוב משהו (רובין הוד מישהו?). בליל ירח מלא לעומת זאת קורות יותר תאונות דרכים, מדווח על יותר תקריות אלימות, דברים באים לסיומם ההגיוני - הכל פתוח. ביום הכי ארוך בשנה כדאי לעשות תוכניות גדולות לעתיד בעוד שבהכי קצר כדאי להיות רחוק מהבית, אם עדיפות לטבע או מוקף חברים.
יותר פשוט מזה, יש ימים שאתם מרגישים בלתי-מנוצחים, ואולי זה מה שאתם באמת – לפחות עד סוף היום או עד שאתם מפסיקים להיות בלתי מנוצחים. ויש את ההפך, הכל הפוך ואתם הפוכים, שום דבר לא עובד ושום דבר לא עוזר לשנות את זה. You're jinxed  באנגלית צחה או מקוללים בעברית עתיקה. אבל גם זה חולף. 'הכל חולף' - בלשון הפתגם הישן, 'גם החיים' - מוסיף בצניעות עבדכם הנאמן.

ועכשיו למשהו שרק חשבתי עליו, חדשנות בתחום האמונות התפלות : אמונה תפלה II
טלפונים, מיילים, הודעות סמס ותקשורת בין אנשים בכללי,אפילו לפגוש חברים במקרה. באותה מגמה של זמנים טובים וכאלו טובים פחות ניתן רק לעצור ולחשוב שכל אותם אינספור גורמים שאי אפשר באמת לכמת או לשים עליהם את היד מצטרפים יחדיו ורוקמים מזימות לאפשר ולסכל תקשורת בינינו לבין אנשים אחרים, בינינו לבין חברים. אני לא יכול להדגיש מספיק כמה פעמים הרמתי טלפון לחבר או לידידה בזה אחר זה וכל אחד היה עסוק בשלו: עובד, יושן,  בפגישה, או סתם מסנן, כבר יחזור אליי מתישהו... כולם, כולם בבת אחת. ואז חלפו להם שעתיים שלוש ופתאום על הנייד שלי שנמצא במצב שקט בתיק (הספקתי להתייאש) נרשמו 3 שיחות שלא נענו 2 סמסים והודעת what's up אחת. כולם בהפרש של רבע שעה אחד מהשני! איך לעזעזל אני אמור להסביר דבר כזה?
או, דוגמא אחרת, שמתכננים לצאת לבילוי ונראה שיש אלף ואחד גורמים שקמים יחד כדי לעצור את זה ואנשים מתחילים לוותר על הרעיון. טוב ויפה, רק מה? בערב של אותו יום אני מגלה שפתאום השתנו תוכניות לכמה אנשים בו זמנית! ועכשיו דילמה חדשה: איזה בילוי לבחור אחרי שעשית תוכניות לרבוץ בבית מול הטלוויזיה. אני לא צוחק, זה קורה לי על ימין ועל שמאל לאחרונה.
אבל זה רק אני? אם כן תגיבו לי שאני אדע. ואם לא אז יש לכם סיבה עוד יותר טובה להגיב. סופו של יום, 'צרת רבים חצי נחמה'.      
 

ולמשהו אחר. פגשתי השבוע את ידיד קרוב – חברה טובה. אצבעות ידיה היו מנומרות כאילו צולקו ביד אומן קעקוע מסורתי מאי כלשהו באוקיינוס השקט. היא טענה באופן לא מתחייב להיותה חפה מפשע וייחסה את הסימנים המוזרים לאילוצי חיים שונים שכביכול יצרו את המבנים הסימטריים לאורך פרקי אצבעותיה. עבודה זמנית כזו או אחרת בעלת שכר שאמור לפצות על אי הנעימות. אני רק חייכתי.





























'''
נאוקו, ילידת יפן ובוגרת בצלאל

סוף יוני.
אני וחבר (טוב) נפגשים אחרי שלא התראינו כמה שבועות. לא לעשות תוכניות, לא לבוא עם אג'נדה, עוד פגישת עידכון, עוד לילה בו נישן קצת פחות. ברגיל.
נפגשים בדרום תל אביב, מחפשים מקום סימפטי פחות או יותר לדבר, על הדרך אני מגלה שהוא הביא איתו את מה שביקשתי לפני כמה שבועות. הספקתי לשכוח מזה עד עכשיו. ביוזמתי אנחנו לוקחים את הפניה לנווה צדק מוצאים ספסל באיזה פארק קטן ומתיישבים תוך כדי דיבור על אנדרגראונג היפ-הופ מברה"מ לשעבר.

22:00. שקט בנווה צדק, שכונה יפה.

הוא מעדכן אותי לגבי הבחורה שהוא מאוהב בה. כבר שנתיים הסיפור הזה נמשך. הוא מושך את זה כמו מסטיק ואני תמיד מרגיש רע בשבילו אבל שותק כי זה משהו שהוא צריך לעבור וכי אנחנו אנשים שונים. מדברים, מדברים, צוחקים על מר גורלינו, כל אחד צף במי ניאגרה של התסביכים שלו. גם אני נראה לי הזכרתי שם כמה בנות, אני לפחות יכול לחלק את האנרגיות שלי בין כמה מוקדי אש. אצלי כשהלב נשבר מס' החתיכות שווה למס' הבנות שאני מעוניין בהם באותו רגע.

no joke it's fucking algebra.   

הגוש החום עולה בשיחה, אני משום מה הייתי בטוח שזה יהיה עלה ירוק.

הוא האדם הטכני מבינינו אז הוא מפורר ומגלגל אותו בנייר גלגול לטבק. אני אומר לו שאני רוצה רק קצת לא לפני שאני מתחקר בנוגע לטיב החומר. חומר טוב הוא אומר לי, מהסודאנים בתקווה, טוב להיות שמאלני בתל אביב - יש יותר חברים ככה. הוא מסיים לגלגל ולוקח 2 פאפס מהג'וינט שיצא שמן מדי, הוא עוצר ומדלל אותו קצת תוך כדי החזרת הפירורים לשקית עם המוצק. הוא מעביר לי ואומר לי לנסות. אני לוקח פאפ אחד ומנסה לשאוף כמה שיותר עמוק, כמו המאלבורו שניסיתי פעם ראשונה השנה, אני משתעל פעמיים שלוש - עדיין משהו נכנס. 

אנחנו נכנסים לרוטינה ומעבירים מאחד לשני אני לוקח נשיפה אחת על כל 3-4 שלו. נשבע לכם שאם הוא לא היה חבר טוב והייתי יודע כמה הוא עושה הייתי חושב "הבחור נרקומן", רק מהכבדים הוא מתרחק. שתי אותיות אנשים: ת"א.

בינתיים אני מספיק להוריד חולצה, לבדוק כל דקה בערך עם 'השטח פנוי' והכי חשוב נרגע וכאילו שוקע למקום טוב יותר.

כל כך עדין. מזמן לא הרגשתי כל כך עדין. המילה באנגלית עושה לזה צדק, אני מרגיש mellow.

לא עובר הרבה זמן ואני מרגיש שאני מסוגל לצחוק על עצמי, כאילו להסתכל על עצמי מהצד אבל בקטע טוב, כמו שאנשים אחרים אולי רואים אותי, בלי עדשה של מודעות עצמית ביקורתית ופומפוזית. גם יש מלא השראה, רעיונות שנראים ממש טובים, רק מה אין כוח לרשום. 

נהייה לנו מאנצ'יז ואנחנו פונים לבודהה בורגר, עוצרים בדרך באיזה מקום, עוד פעם מדברים על מוזיקה. אין מה לומר, בניגוד לסיגריות רגילות העישון בהחלט מעורר תיאבון. הולכים רגועים בדרום ת"א, אם מישהו היה מנסה לשדוד אותי עכשיו פשוט הייתי נותן לו את הארנק.

עובר יום. מתעורר מוקדם, לוקח אוטובוס לאונ', שיעור בפילוסופיה. בד"כ זה מעניין אבל היום אני רק רוצה לפרוש לאיזה אי בודד, או להתפרס על איזה כרית, מצדי גם הייתי יושן באחת הכיתות, רק שתהייה ריקה ונקייה.

אני קולט שאני עדיין בכיתה, השעור באמת משעמם, מה שלא מפסיק להפתיע אותי משום מה. כל מה שאני רוצה זה ללכת לישון, או בחורה יפה לשכב איתה, יש לי hard on כבר מהבוקר. אם הייתי יודע לא הייתי לובש בוקסר.

בחוסר יכולת להתרכז בשעור המחשבה שלי נודדת לשאלות שנראות חשובות יותר: משמעות החיים, תוכניות לעתיד קרוב ועד כמה שאני לא זוכר. יש לי ידיעה כזאת אופטימית לגבי העתיד שאני כבר אסתדר איכשהו, העיקר לא לחשוב על זה יותר מדי.
[לכל אורך הזמן הזה אני מופתע ש{א} אני מסוגל לקחת לריאות אחרי הכל ו{ב} עברו כבר יותר מ-12 שעות והסטלה עדיין שם]

אחרי השעור עוד הספקתי לקפוץ לקניון רמת אביב לקנות כמה דברים. ואז היה קטע הזוי. איזה איש מכירות של סלקום ניסה לדחוף לי איזה תוכנית ליד, הרמתי עליו ת-קול בניסיון להבהיר לו שאני לא מעוניין והתחלתי ללכת ממנו הלאה בעוד הוא התחיל לצעוק: "תגיד לי אתה בסדר אתה? מה אתה מסטול!?..." ממש בעצבים ככה. אני לא אשקר די נבהלתי, יצאתי מהקניון והסתכלתי במראה שהייתה לי בתיק לבדוק אם העיניים שלי אדומות או משהו, לא ראיתי כלום. הלכתי לאיזה ספסל באזור והרמתי טלפון לחבר מאתמול.     

טוב.