כֵּנוּת

בחיים לא עסקתי באסטרולוגיה יותר באינטנסיביות מאשר השבוע.

מה לא עשיתי: תוכניות עסקיות לעתיד, כתיבת הורוסקופ שבועי לכל המזלות, הכנת ביקורת על ספרות טכנית בנושא, מפת שאלה אחת, יעוץ בזמן אמת לידידה במשבר פרידה ומעבר דירה.
בלאגן בלאגן, אבל איכשהו יש שם הרבה חיוביות.  

ירח מלא השבוע

מחול, ריקוד, תנועה.

אחרי מופע מחול שישי בחודשיים, אותם התחלתי לתקתק בקצב יותר מהיר מהתקופה שבה הייתי מכור לסרטים זרים ו'רזידנט' בקולנוע לב, נסגר מעגל והלכתי לשעור ניסיון בהיפ הופ. אבל לפני זה הלכתי כצופה לקטנים (אינדי, פרינג' סטייל - פסטיבל צוללן) ולגדולים (בת שבע וסוזאן דלל) והתחילו הטלפונים לסטודיוז לריקוד ומגה מכוני כושר שכוללים מורים לריקוד. אה מה מה בסופו של דבר, אני לא מספיק רוקד למרות הכל, סה"כ החודש פיזזתי בבית איזה פעם אחת והיום בשעור, לא רציני בכלל ובאופן מפתיע לא כולל מועדון או מסיבה ביתית. וכל הרקדנים והרקדניות האלה, מסובבים לך את הראש ואתה נשאר עם ראש בעננים ופאוצ' מלא תוכניות, פאקינג אנטיקלימקס אני אומר לכם.

רקדנים

עוד נושא אחד, על מה אכתוב ועל מה אספר
היפ הופ יאללה, נושא לא אישי כדי לסגור פה פינות.

למי שמכיר, Wiz Khalifa, שמזכיר לי את החבר הכי טוב שלי איתו אני לא מדבר כבר חודשיים וחצי ואלוהים יודע למה (אני לא יודע אבל בטח מישהו יודע...)
הבחור מעשן גאנג'ה, ריפה, ספליפ, ג'וינט, באנג והמריחואנה לארוחת בוקר, צהריים, ערב ובראנצ'. שני הבחורים האמת, אבל נראה לי שחבר שלי הפסיק.

Lil Wayne  ו- Tyler the Creator.
Lil Wayne שעושה יותר הטיות למילה pussy ממה ש-Wiz Khalifa עושה לג'וינט. וטָיִילֵר שחושב שהוא זאב ומאיים עוד פעם לחטוף את שרה, לזיין ולבתר אותה לחתיכות כמו שהוא עשה באלבום הראשון שלו.

מה לא בסדר עם הראפרים האלה? כזה לא בסדר שהמַרְצָה שלי בפסיכולוגיה חברתית לא מרשה לי לכתוב עליהם עבודה (בהצעת מחקר: "השפעת מוזיקת ראפ על גיבוש דעות בקרב חובבי הז'אנר").
כזה לא בסדר שהם מתוודעים שבא להם על vanilla chic יותר משבא להם על black bitch. וזה כזה משפט טוב שאני מרגיש מחוייב לצטט פה:
"My black bitch is mad, cause my main chic vanilla"

מצחיק, ראיתי ראיון איתו לפני שבועיים והבחורה השחורה ליד המראיין נרתעה ממנו במכוון, קראה לו בוגד איזה פעם אחת אם אני זוכר נכון.
אתה עושה אומנות ואז צולבים אותך על זה. אומנות ודת זה אותו דבר, אנשים מתעצבנים כשאתה get out of line, מעדיפים שכולם יהיו מיושרים, ישרים עלק. 

ו- Lil Wayne? אני אפילו לא אדבר על הממזר הזה שעושה שירים בשם: Rich as fuck, ו- Bitches love me.
אני לא אדבר עליו כי הקדשתי לו פאקינג חצי פוסט לפני שבועיים בערך.
אז אם הם קוראים לבנות שלהם bitches זה אומר שהם עצמם dogs?
נראה לי..!

Wiz and wifie

לא נראה ראפר טיפוסי? חבל..

מס' הימים שקדמו לזה הנוכחי התאפיינו בחוסר שקט מופגן מצדי מלווה ברגעי סטואים של קבלת הגורל. כמו מי שפיר – גם הגורל שפיר, ומה שעולה חייב לרדת – בסוף זה נופל.
מוצא את עצמי נאבק עם אמונות תפלות מחלחלות, חציים סיפורי סבתא, חציים השני מבוסס על מחקרים מפוקפקים של 'שכנוע בשפת גוף' ו'איך לרכוש חברים' והשארית חסרי מקור סביר שאני יכול להצביע עליו – אולי חלב אם. אבל זה לא העיקר, גם שבמקרה של הנושא הנוכחי העיקר הוא התפל והתפל הוא העיקר.  ובכל זאת אם לרדת מהמישור התיאורטי ללב הבעיה אולי אפילו יתמזל מזלי ויתגלו בפניכם הבנות חדשות בנוגע לחוויות ישנות, הסברים לדברים לא ברורים שנמצאים רק מעט מאחור.

אמונה תפלה ראשונה: (קשורה לאסטרולוגיה או סתם לחכמים סינים שחיו יותר מדי)
יש זמנים טובים לפעול ויש זמנים לא טובים לפעול. למשל לילה ללא ירח זה זמן מצוין בשביל לא לעשות כלום או אפשר גם לנצל אותו בשביל לשקר, או חלילה, לגנוב משהו (רובין הוד מישהו?). בליל ירח מלא לעומת זאת קורות יותר תאונות דרכים, מדווח על יותר תקריות אלימות, דברים באים לסיומם ההגיוני - הכל פתוח. ביום הכי ארוך בשנה כדאי לעשות תוכניות גדולות לעתיד בעוד שבהכי קצר כדאי להיות רחוק מהבית, אם עדיפות לטבע או מוקף חברים.
יותר פשוט מזה, יש ימים שאתם מרגישים בלתי-מנוצחים, ואולי זה מה שאתם באמת – לפחות עד סוף היום או עד שאתם מפסיקים להיות בלתי מנוצחים. ויש את ההפך, הכל הפוך ואתם הפוכים, שום דבר לא עובד ושום דבר לא עוזר לשנות את זה. You're jinxed  באנגלית צחה או מקוללים בעברית עתיקה. אבל גם זה חולף. 'הכל חולף' - בלשון הפתגם הישן, 'גם החיים' - מוסיף בצניעות עבדכם הנאמן.

ועכשיו למשהו שרק חשבתי עליו, חדשנות בתחום האמונות התפלות : אמונה תפלה II
טלפונים, מיילים, הודעות סמס ותקשורת בין אנשים בכללי,אפילו לפגוש חברים במקרה. באותה מגמה של זמנים טובים וכאלו טובים פחות ניתן רק לעצור ולחשוב שכל אותם אינספור גורמים שאי אפשר באמת לכמת או לשים עליהם את היד מצטרפים יחדיו ורוקמים מזימות לאפשר ולסכל תקשורת בינינו לבין אנשים אחרים, בינינו לבין חברים. אני לא יכול להדגיש מספיק כמה פעמים הרמתי טלפון לחבר או לידידה בזה אחר זה וכל אחד היה עסוק בשלו: עובד, יושן,  בפגישה, או סתם מסנן, כבר יחזור אליי מתישהו... כולם, כולם בבת אחת. ואז חלפו להם שעתיים שלוש ופתאום על הנייד שלי שנמצא במצב שקט בתיק (הספקתי להתייאש) נרשמו 3 שיחות שלא נענו 2 סמסים והודעת what's up אחת. כולם בהפרש של רבע שעה אחד מהשני! איך לעזעזל אני אמור להסביר דבר כזה?
או, דוגמא אחרת, שמתכננים לצאת לבילוי ונראה שיש אלף ואחד גורמים שקמים יחד כדי לעצור את זה ואנשים מתחילים לוותר על הרעיון. טוב ויפה, רק מה? בערב של אותו יום אני מגלה שפתאום השתנו תוכניות לכמה אנשים בו זמנית! ועכשיו דילמה חדשה: איזה בילוי לבחור אחרי שעשית תוכניות לרבוץ בבית מול הטלוויזיה. אני לא צוחק, זה קורה לי על ימין ועל שמאל לאחרונה.
אבל זה רק אני? אם כן תגיבו לי שאני אדע. ואם לא אז יש לכם סיבה עוד יותר טובה להגיב. סופו של יום, 'צרת רבים חצי נחמה'.      
 

ולמשהו אחר. פגשתי השבוע את ידיד קרוב – חברה טובה. אצבעות ידיה היו מנומרות כאילו צולקו ביד אומן קעקוע מסורתי מאי כלשהו באוקיינוס השקט. היא טענה באופן לא מתחייב להיותה חפה מפשע וייחסה את הסימנים המוזרים לאילוצי חיים שונים שכביכול יצרו את המבנים הסימטריים לאורך פרקי אצבעותיה. עבודה זמנית כזו או אחרת בעלת שכר שאמור לפצות על אי הנעימות. אני רק חייכתי.





























'''
נאוקו, ילידת יפן ובוגרת בצלאל

עכשיו כבר שבת.
9 ימים עברו מאז הדרמה. דרמה שהשאירה אותי עם יותר שאלות מתשובות. שאלות שעוד כמה ימים ישתנו לשאלות אחרות. מישהו פעם אמר שהדרך הכי טובה להיפטר מהבעיות שלך זה כשבעיות חדשות מחליפות את הישנות.

יום חמישי האחרון, יום המעבר ממזל תאומים למזל סרטן. התאריך האסטרונומי הרשמי לתחילת הקיץ והיום הכי ארוך בשנה. מסיבה ביתית בליין הקבוע אליו אני מזמין את האנשים שאני הכי אוהב. אלה שמתאימים מבחינת הגיל, הטעם המוזיקלי, והיכולת שלהם לסבול דברים לא מיינסטרימים. זו הייתה אמורה להיות מסיבה מוצלחת במיוחד הפעם, על הפלייליסט של הארוע אני הייתי אחראי בעקיפין בצורה של רמיזה בהודעת פייסבוק שבוע לפני כן, הזמנתי כמה וכמה אנשים חשובים לי למסיבה - פי שתיים מהכמות שאני מזמין בדרך כלל וגם עידכנתי קליפים בעמוד הארוע שנמצא, איך לא, בפייס.
אבל מה העניינים התגלגלו באופן מחשיד כבר מההתחלה. מעט אנשים נרשמו בדף הרשמי של הארוע - דבר לא ודאי בפני עצמו אך מחשיד לכל הפחות, מס' הלייקים לשירים שלינקקתי אליהם הצביע על כמות קליקים נמוכה במיוחד ורוב המוזמנים שקיוויתי שיגיעו מצאו סיבה כזו או אחרת של למה הם לא יוכלו להגיע. אפילו המדדים האסטרולוגיים שנראו חיוביים מלכתחילה - עם ירח חדש שנחשב למבורך עבור התחלות חדשות איכשהו לא הצליח לספק את הסחורה. אומנם כוכב ונוס עדיין היה בנסיגה ובן זוגה מרס היה רחוק כמרחק של שבועיים ממזל מאזניים המסמל קשרים ואהבה אך דברים הרבה יותר טובים כבר קרו בזמנים הרבה פחות מבשרי טובה. קיצורו של עניין, באתי אופטימי. זאת הייתה הטעות הראשונה שלי באותו ערב.

אולי לב העניין זה שבאים לערבים האלה כדי לפגוש אנשים חדשים, כדי לצאת מהג'יפה האפורה של לימודים-עבודה-סידורים-מחשבות-דאגות אבל הכל קרה הפוך הפעם.
הערב דווקא התחיל טוב עם רוסיה-הצ'כית צעירה לגילה שהגיעה לומר שלום, להחליף חיוכים ובכללי להשרות אוירה טובה כחלק מהאיטינררי הלילי הרגיל שלה הנע בין מקומות בילוי בת"א. תמיד יש הרגשה של צפייה למשהו מיוחד שיקרה בינינו כשאני פוגש אותה, אם זה בגלל החלפת החיוכים או בגלל כמה תחומי עניין שרק אנחנו חולקים. אבל המציאות תמיד טופחת על הדלת כשאני נזכר בפערים הפיזיים המשתרעים בינינו, אם בסגנון חיים ואם במציאות פיזית, עבר-הווה-עתיד המתרחקים כמו מחלפים בכביש מהיר.
חצי שעה מאוחר יותר, נקודת אור נוספת כשסוף סוף יצא לי להשתמש בתקייה האסטרולוגית המעודכנת שהייתה לי בתיק. חבר טוב חדש כבר ביקש ממני בכמה הזדמנויות שאני יעשה לו מפה, בקשה שלא יכולתי לסרב לה בהתחשב בחוסר הזמן שלי לאחרונה לשווק את המקצוע האסטרולוגי שלי (תקראו לי אוטו-דידקט ביטצ'ס). זה והעובדה שהוא בן אדם שבסופו של יום אני לא יודע הרבה עליו מעבר לעובדות היבשות וקליקת החברים שלנו בת"א. אסטרולוגיה: הדרך המושלמת לשכנע אותך לדבר על מה שאתה לא מדבר עליו בד"כ.
היה הרבה צחוקים, מה שמראה שהניתוח האסטרולוגי שיחרר משהו והדיבורים זרמו כמו האלכוהול. בחיי שאסטרולוגיה זה אומנות, כל דבר שדרכו אתה יכול להיכנס למצב של טראנס ולשכוח את העולם שמסביבך זה לא פחות מאלוהי. יצא לי לאפיין אותו סימבולית בהתנהגות של דמות מבאטמן, ועוד מגירסת הקומיקס המקורית. לנסות לחזות את מס' הילדים העתידים להקיף אותו בשמחות ולערב בשיחה סקרנים בסביבת החצר הקדמית של הדירה שם התקיים הארוע. אני לא זוכר למה אבל נראה לי שמישהו זרק משהו גדול לפחי הזבל הירוקים שנמצאו למטה ונשמע רעש 'קלאק' רועם שאף אחד לא טרח להתייחס אליו בכלל.
גם פגשנו DJ בשם נרדף ל'גמירה נשית' מירושליים, באופן מפתיע הבנאדם רוסי ואוהב ראפ חוץ ממטאל, לא יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות לחלוק חדשות בדבר סצנת האנדרגראונג היפ-הופ שברוסיה ויום לאחר מכן אפלא ופלא הוא נמצא מנגן אלקטרו, פופ והיפ הופ בקסטה.


2 בלילה, רוב האנשים כבר התפזרו לאנשהו, בעוד אני מוחק את הזמן מתודעתי מרוב בילוי בנעימים יוצא חבר טוב מס' 1 מהבית לכיוון החצר, שהיא חצר בטון במקרה ולא ציינתי את זה עד עכשיו. הבנאדם מקבל ריספקט מכולם כולל אותי ומצליח להישאר צנוע (רוב הזמן). אחרי 2-3 בירות שלי ובטח כמות כפולה מצידו אני שואל, בצורה הכי משוחררת ומלאת כוונות טובות, איך הולך לו עם הצלמת, הבחורה מהצפון שהוא פגש אחרי שידוך שעשתה ידידה שלי. ואולי בדיוק באותה רוח כנה, טובה וישירה שאיפשרה לי להעלות את הנושא הזה אותו חבר מס' 1, DJ מס' 2 לצרכי הארוע, ענה לי בשאלה בדבר הכוונות שלי כשאני שואל אותו. אני, שבמקרה מיודע מצד מס' אנשים בדבר האופי הלא מחייב של הקשר שלהם דיברתי בכנות על הסימפטיה שלי לצלמת ומתוך הגינות ורצון לשבור את חומות השתיקה שגרמה לנו לעקוף את הנושא בשיחות קודמות. לומר לכם את האמת אפילו קיוותי לשמוע איזה 'בהצלחה' או אפילו איזה 'היא תאכל אותך בלי מלח' מבודח כזה.
כמה שיכולתי לטעות.
הוא התחיל את הצעד שלו ברגל שמאל כשהוא הוציא את קלף מס' 8 בטארוט ("Strength" למי שלא מכיר) ואמר לי שתיגע בה ואתה יודע מה יקרה לך! אני שהדבר האחרון שעניין אותי זה ללכת מכות באותו ערב או להתכסח בכללי עם בנאדם שאני אוהב ומעריך סירבתי בכלל לענות והסתכלתי עליו בשוק כנה אמיתי. מי ידע? היא יותר מאובייקט מיני בשבילו! יופי. טוב לדעת. בניגוד לכל הדיבורים שלו לפני זה באמת הגיעה הזמן שהוא היזכר לומר לי את זה. וזה עוד אחרי דיבורים על 'הולך לנו ככה ככה', 'היא כל הזמן עסוקה', ועוד ועוד... טוב, עכשיו כבר מאוחר מדי לכל זה.
סה"כ נשארו שתי אנשים במסיבה אבל אנחנו כבר הספקנו להתרחק מהם כדי 'לסדר עניינים בצד'. בשלב הזה אחרי שהתברר לי הפער בין מציאות לדיבורים יורדת עלי ההבנה שלבנאדם יש רגשות כנים וחזקים כלפי הצלמת. כל הדיבורים שלו, הדרכים בה ביטל אותה מהבחינה הזאת וההיא הייתה הדרך שלו לפצות על חוסר שיויון בקשר שלהם, על שאכפת לו ממנה ולא ידוע לגבי ההפך, כביש חד-סיטרי עם מבוי סתום. ומי יכול להאשים אותו, הצלמת היא אדם חופשי, פראי, טורפת גברים אפילו, בעלת סטאטוס פייסבוק גאה של: I'm single and you've got to be bloody awesome to change that. באותו רגע היום הארוך בשנה כבר נגמר, לפני שעתיים ועשרים דקות בדיוק ומעכשיו הימים הופכים ליותר ויותר קצרים.

חילופי דברים לוהטים ומהירים עכשיו, שנינו יורים מהמותן, האחד מגן על הזכות שלו לאקסקלוסיביות, האחר על סיכוי להמשך קשר כלשהו בטענה שהצלמת יכולה לבחור בעצמה, שלה המילה האחרונה בנושא. שלב הטיעונים: הוא מספר לי על השבועה בשתיקה של חברים לפנות מקום, לא להפריע, להתרחק גם מאקסיות מחשש לפגיעה במוסד הקדוש של אחוות גברים. אני מביא אנקדותות הטענות לטוב הכללי שבשידוכים של בין חברים, שידוכים כאלו שגרמו לו להכיר אותה מלכתחילה, על חוסר הדדיות בקשר שלהם ועל לתת לה לדבר בעד עצמה. ברמה של המציאות כל השיחה שלנו היא אבסורד אחד גדול. אני פגשתי את הצלמת פעם אחת בחיים, הוא יותר מתריסר. הקשר שלנו מבוסס על חברים משותפים ומסרים אלקטרונים שלהם על פגישות, חוויות וביקורים הדדיים. ועדיין אני לא יכול להתכחש לאמת שקיימת שם, הקשר שלהם מרגיש כאילו לקראת סוף או לפחות לקראת הפסקה ארוכה ושלנו כמו תחביב חדש של ילדים, כמו צפייה לנסיעה לחו"ל.
ובחזרה לריב, היה שם רגע אחד בו הייתי מוכן לותר, לא לשכוח 4 שנים של חברות, של בילויים משותפים שלנו, של אחוות גברים שכרגע דיברתי נגדה אם הוא רק היה יוצא מהפוזה הזאת שלו של גבר גבר  ומדבר איתי בגובה העיניים, מבקש ממני כמו חבר, אומר משהו על הרגשות שלו אליה. הייתי מוכן לותר, נשבע לכם, לשכוח שזה קרה ולהתחיל לרכז את האנרגיות שלי באסטרולוגיה, לימודים, בחורות מהאוניברסיטה, לא משנה - לכל מקום אחר. אם לרגע אחד היה שם מעט כנות, הבזק של חולשה, של היגיון, אנושיות. 
אבל על מי אני עובד. זה לא קרה וזה לא היה קורה. לא ב-2:30 בלילה אחרי 6x0.5Л גולדסטאר וחוסר חוש הומור.
המצב נראה די אבוד עם לומר לכם את האמת. הויכוח הגיע למבוי סתום וראיתי שאני מעצבן אותו רק מעצם הניסיון לצאת משם עם פשרה. אמרתי שכבר מאוחר לחצתי לו את היד ויצאתי, ממהר, בלי להיפרד מסודר ממעט המשתתפים האחרים שהיו שם. אחד מהם חייך, בחור מבוגר יותר - אחד מהמארגנים, כאילו שמח שהסתכסכתי עם החבר המשותף. אף פעם לא הסתדרתי איתו ממילא אז לא באמת היה לי אכפת. take everything in your stride הם אומרים.
נסיעה מגעילה באוטובוס הביתה. ניסיון מסכן לכתוב שירה תוך כדי ושבוע מלא ספקות ומרירות עמד בפתח. שיחות טלפון עזרו לי, חברים אחרים עזרו, להסכים ולא להסכים, להתווכח לגבש דעה משלי, דיברנו על כבוד בין חברים על אחוות גברים. עד עכשיו, אתם רואים, נשאר בי מספיק מהקונפליקט הזה כדי להוציא ולהוציא עוד קצת כדי לכתוב.










דווקא היום נזכרתי בילדות. בסימנים הכחולים, בשנאה היוקדת והסירוב הלא מתפשר שלי לדבר עם חברים טובים כשהלכנו מכות, כשהתווכחנו על כל מני דברים, על זה ועל ההוא. זה היה רק לפני כמה שנים.
תוך כמה זמן והדברים הופכים לזיכרון.    



























 

הוספתי "התאהבות" תחת רשימת תחומי העניין שלי בפייסבוק.
את זה, ולילה, וגורל, ופורנוגרפיה. מצאו את המכנה המשותף.
הייתי יכול להוסיף לרשימת ה"פעילויות" אבל במקום זה הוספתי לרשימת תחומי העניין. אם כי גם זה מתחיל להשתנות.

ברקע: playlist של Keane. שאריות של תקופת ה- Indie שלי.




http://www.youtube.com/watch?v=ZG72J2ylUGE&ob=av2n
לא רוצה להישמע כינור חורק אבל אין לי ברירה אלא לכתוב על מה שאני מרגיש וזה בטח לא בעננים. יותר כמו מי תהום. ממש למטה. 
~
בלאגן בשבועיים האחרונים. זה התחיל מפרידה מידידה שהתנדנדנו הרבה זמן ביחד. או כמה שספרטקוסית אמרה "זה הרי אף פעם לא היה אפלטוני, זה למה אתה לא מדבר איתה". אולי היא צודקת ואני צריך לברר מה אני מרגיש כלפיה, למה זה היה חשוב, למה גררתי כמו מסטיק. אבל עכשיו עייף מדי 'לחשוב', מפורק מרוב 'לנתח', עובד עצות כתוצאה מחיפוש שלהם. כרגע העניין סגור. היא לא רוצה ואני לא מתכוון לכפות עליה שום דבר. אם כי כפייה כדרך להצהיר כוונות כבר הוכיחה את עצמה בעבר. ותנו קרדיט על נסיגה טקטית מזהירה בלי להגיד שלום, תוך כדי giving the cold shoulder, ואפילו  סחיטת מילות עדנה רכות על זה שאני נעלב על שום כלום.
לא רוצה, לא צריך.    




http://www.youtube.com/watch?v=y5l-GSDo72c
ולנושא אחר.
אולי אני פשוט אזרוק הכל. את הלימודים. "החלום" להיות פסיכולוג, המלגה המתוכננת ליפן, את כל אותם ידידות מסננות (רשימה שחורה משמאל), קריאות אסטרולוגיות לחברים של חברים עבור גרושים, הרצאות בודהיסטיות שכבר מזמן מרגיש כאילו אבד עליהם הקלח. או כל תפיסה אחרת של מי אני ומה מתאים לי ואמצע איזה עבודה מלוכלכת בת"א, אשכור דירת סטודיו או אשדל שותפים שאני מכיר לעבור אליהם ואתחיל מאפס. כמו שלא עשיתי אף פעם (פאקינג 6 שנים הבלוג המחורבן הזה - רק פעם אחת שינה את צבע עורו, צבע הטקסט שבו מצהוב לורוד). 
זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שאני אוכל להשקיע את האנרגיות שלי בדבר אחד בכל פעם. כמו הנזיר שאני באמת. כרגע להשקיע אותם בכתיבה. כתיבה, כתיבה, כתיבה. עד שיצא מכל החורים, 9 על פי תורות אזוטריות מהודו בגוף העלוב שלנו.
ולמה כל ההשכלה הזאת. כמעט 16 שנים של חינוך non stop, וכל זה בשביל לספר לכם כמה חורים יש לנו בגוף? עדיף כבר הנדסת חשמל. המשבר הקיומי מלפטור בעיות חדו"א או אינפי ממילא יבוא לכם מתישהו, בסוף התואר במדעי הרוח או בגיל 40 יחד עם משבר זהות ככה או ככה אתם לא נשארים חייבים. ככה לפחות יהיה לכם כסף, דירה, עצמאות, גלגלים, בן-בת-זוג או מאהב/ת. Just pick.
ולא משנה באמת במה אני אשקיע. העיקר שזה יהיה דבר אחד. זה יכול להיות לכתוב לכתוב לכתוב (לקרוא קצת). ולשלוח חצי לג'ורנלים סנוביסטים בארץ ובחול. לבקר אינפושופס בת"א ולהתחנן שהם ייקחו את חוברות השירה שהדפסתי בעצמי במדפסת החצי עובדת שלי שרק מלקנות את הדיו אליה הולכת לי חצי משכורת. ואז לשקול לעבור לכתיבת רומנים ולחזור לשירה ולפוצץ את האי-מייל של אנשים שאני מכיר במה שכבר כתבתי. כל זה. הכל. עד שימאס.
ואז אולי אני אחזור לחלום ה- backup ואבקר את אמא כדי לקחת את כל ספרי האסטרולוגיה, ארשם לקורסים בהתכתבות של astro faculty london, אקח כמה סדנאות על שיווק ודיבור מול קהל כדי לפרסם את עצמי ולתת הרצאות והתחיל להאמין באלוהים רק כדי שברכת העסק שתליתי במשרד החדש ל"ייעוצים פסיכו-אסטרונומים" תפעל.
או סוף סוף אמצע את הביצים שאני צריך כדי לשרוף 4 תלושי משכורת על כרטיס בכיוון אחד ליפן, אציק לאנשים עד אין קץ ב- couch surfing ואז אעלם להם באמצע הביקור בכדי לתפוס רכבת לפאתי קיוטו בחיפוש אחר המנזר הקרוב. השמועה אומרת שהם מקבלים מערביים שבאים למנזר להתחנן להתקבל לשורות מגולחי הראש (עדיף בלונדינים גבוהים ועיניים כחולות of course). כמו פעם כשנסיכים משוללי זכויות או כאלו שנסו על נפשם שינו זהות ע"י הצטרפות למנזר בודהיסטי, גילחו ת-ראש, שינו את שם וחיכו איזה 20 שנה כדי לכתוב על חויותיהם כנסיך במלחמת הגנג'י נגד ההאיקה.

לא יודע. אבל הסדק עדיין נמצא שם מאחור. ואם מקלפים כל מה שרואים זה קורי עכביש. אפילו לא נר אחד.
היום.





טוב, כבר מרגיש טוב יותר. אבל יש לנו זמן לעוד סיפור. רק עוד אחד.

עכשיו שאני חושב על זה בכלל לא נגעתי במה שמטריד אותי כרגע. איזה מן כותב אני בכלל ?! או שאולי זה יותר טוב ככה. לתת לזה להתבשל. לתת למחשבות, למילים להבשיל. אבל לא יותר מדי, אז נהייה קר ורחוק, המחשבות נודדות למקום אחר איפה שהרגשות נחים. אתה ריק, בכלל לא שם.
זאת לא הסיבה. זה פשוט כי זה לא פוסט-לילה. מה שרואים ביום לא רואים בלילה. מה שכותבים ביום לא כותבים בלילה. ודווקא בלילה אתה צריך את משקפי שמש. איפה שרואים את מה שמנסים להסתיר. איפה שיש פינות חשופות שלא להתקרב אליהם. איפה שהחויות חותכות כמו סכין. איפה שתנועה אחת היא ההבדל בין חיים למוות. בלי זאב אדם ובלי ערפדים, כי גם לא צריך אותם.
[יאללה - לכתוב עד זוב דם, עד שיתפסו לי האצבעות מעל המקלדת].

מסיבה מאוד פרועה בחמישי האחרון. גם היא הייתה שם. איזה כוח משיכה יש לה עלי. She has her own gravitational pull that girl. וכמעט שהתפתתי. מה שבסה"כ מוכיח שאני לא חזק מספיק או שהיא יותר חזקה ממה שהיא מחשיבה את עצמה.
היא לבד הסיבה מספר אחד שאני רוצה לזרוק את הכל ולנסוע. הסיבה שאפילו לא עולה לי השאלה של "לאן לנסוע?". למרות שהיא לא לבד, היא עם מישהו. 
שתמות, עולה לה מילה פתאום, בין הניסיון שלי לנסח ת-דברים, להכניס סדר לבלאגן.
ואם אני חוזר לתחילת הפוסט ומסתכל על מה שכתבתי כרגע אני מבין פתאום למה לידידה שלי היו ספקות. למה הביקורת, המילים הקשות, ההלוך ושוב. איך היא יכולה להשתוות לה? איך מישהי יכולה להשתוות אל 'האחרונה' (יהיה יותר נכון לומר ל-סופי-ת)?
היא לא ואף אחת לא. וגם אני עובד עצות. לא יודע איך לצאת מהתסבוכת הזאת, איך לעשות אחורה פנה מלהתאהב. to fall in love. לא. To rise from love.
muri desu (יפנית לבלתי אפשרי). איפה כרטיס הטיסה הקרוב?









לא יודע כמה זמן זה יחזיק אבל
מספיק!



















מסיבה

סרט טוב.

שנה: 1997
במאי: גאס ואן סנט



לקח לי עד החצי שלו כדי להתגבר על הסלידה שלי מסרטים אמריקאים. העלילה בקצרה:
נער גאון שמגיע מרקע קשה מתגלה במפתיע ע"י פרופסור מבריק למתמטיקה. הוא מוציא אותו ממאסר, משכנע אותו ללכת לפסיכולוג והחיים מקבלים תפנית שתשנה את גורל כל המשתתפים.

כמו שאמרתי העלילה היא מעל הממוצע במקרה הטוב אבל מה שמוציא אותו ממימי הביניניות הוא בטח השחקנים. מאט דיימון, רובין ויליאמס ומיני דריבר מפיחים חיים בדמויות. יותר חשוב מזה, הגאונות של ויל (מאט דימון) היא בעצם סיפור כיסוי לתסביכים האישיים שלו. בעיקר לחרדת הנטישה שאותה הוא מסווה בצורה חלקה בעזרת לשון ערסית וחזות קשוחה. רובין וילאמס בתפקיד הפסיכולוג מדבר עם ויל על מה שחשוב באמת שזה על צרכי השעה, בייסבול, בנות, ועל עצמו אם להיות יותר ספציפיים. או על שום דבר אם לומר את האמת.


למה אני מספר לכם אתזה? שאלה מצויינת.
הסרט הזה עשה לי משהו. הוא גרם לי לחשוב. דבר לא מיוחד בפני עצמו אבל הרגשות קדמו למחשבות, מה שגרם לאחרונות להיראות משמעותיות הרבה יותר.

ושכחתי לציין: בן אפלק גם כן מופיע בסרט. צעיר ויפה, לפני ג'נפיר לופז וטורי הרכילות. וזה עוד אחד מהנושאים שיש שם: נאמנות פשוטה, לאנשים בשר ודם. לחברים מהשכונה. הנה לכם סרט אמרקאי, לוקח את כל הדברים החשובים באמת (חברות, אהבה, יעוד, ואנשים מסובכים) זורק אותם לסיר ועושה מרק.
הדמות של ויל מרתקת במיוחד, וגם אם זה בגלל שמאט דימון הוא מזל מאזניים (שהפוך למזל שלי). היה לי כל מיני מחשבות מעניינות בנושא אבל עכשיו שאני יושב כאן שעה אחרי צפייה הם נראות לי סתם מחשבות. בטח היה לי overlap בין התרגשות למחשבות ממוצעות במקרה הטוב.
דבר אחד שאני כן אציין זה שויל כן העלה בי פלאשבקים של מזלות מאזניים שאני מכיר: למצוא את המרכז שלך באנשים אחרים, במערכות יחסים. לתת לתדמית הבחור/ה ממוצע/ת לשמש כנק' פתיחה ליצירת קשר. אולי הדבר הכי מסתורי בשבילי זה ה- חוש הומור, היכולת להיות מנותק מעצמך, קר אבל ביחד, להסתכל על עצמך מהצד. איך הם עושים את זה? שאלה טובה אבל בערך כמו לשאול: למה לציפורים יש כנפיים?


וגם היה שם את הדילמה הקלאסית של ללכת בעקבות הלב- להיפגע, עם סיכוי קטן ל- jackpot, לעומת להגן על עצמך ולא להיפגע אלא במבט של 10 שנים אחורה ובגדול. לעזעזל עם המזל מאזניים האלו. שקולים מדי.
אחלה פסיכולוג היה לו שם בשון (רובין וילאמס), הלוואי והיה לי ת-ביצים להפוך לאחד כזה בעצמי. לתת למטופל סורר לעשן במשרד יום אחד ולהחטיף לו סתירה יום אחר. לקחת אותו לטיול בפארק כשצריך ולשתוק כשצריך יום אחר. וכל זה כדי להתחבר למטופל שלי, לגרום לו להבין שאני עברתי את אותו חרא, שכל הפוזה של פסיכולוג זה רק מה שזה - פוזה. כמו כל מקצוע אחר.
גם לדמות של שון מתאים המזל של השחקן שלו - סרטן. גורם לי לחשוב ששחקנים בוחרים בסופו של דבר לשחק את עצמם. במודע או שלא במודע. לא בשונה מהבחירות שלנו בחיים.  











חיים כאן ועכשיו
משפטי חוכמה לאחר כך
שום דבר יוצא דופן
רק הקסם באותו האופן



















משקה: תה (סוכר חום, לימון)
ברקע: Noah and the Whale, youtube

בכיתה ד' צילמו את הכיתה שלנו לראיונות לערוץ הילדים, באו לבית הספר והמחנכת בחרה 'תלמידים מעניינים' שיצטלמו. התמקמנו לנו בחצר של בית ספר מאחורה ליד הברזייה והמראיין שאל אותי כל מיני שאלות בינהם 'מה אני ירצה להיות כשאני יהיה גדול?'. עניתי לו בלי לחשוב פעמיים 'שאני לא יודע, אולי אסטרונאוט'. כמה חודשים מאוחר יותר, ג'ניה - חבר מפתח תקווה, סיפר לי שהוא ראה אותי בערוץ הילדים. הוא אמר ששידרו רק את 'אני רוצה להיות אסטרונאוט'. בסה"כ הייתי בן 10 אז אבל כבר אז חשבתי לעצמי: "כמה טיפוסי, משדרים את החלק הכי קיטשי". למען האמת אמרתי את זה כי רציתי לומר משהו מקורי ודי הצלחתי מהבחינה הזאת. כבר אז הייתי ריאלי מדי מכדי להאמין שיש לי סיכוי לטוס לחלל. החלום האמיתי שלי באותה תקופה היה להיות חוקר דינוזאורים - 'פלנטאולוג' זה המונח המקצועי. לא יודע למה לא אמרתי את זה בראיון. עכשיו שאני חושב על זה כבר אז התעסקתי בדברים הגדולים, עם ההבדל הקטן שאז זה היה במונחים מאוד מוחשיים.

היום כששואלים אותי 'מה אני עושה/ רוצה לעשות בעתיד' נוצרת לי רשימה ארוכה בראש (גוש בגרון) ואני תמיד שוכח חלק מהאפשרויות. אולי זה למה אני רושם את הפוסט הזה עכשיו. פעם הבאה שמישהו ישאל, אני פשוט ישלח לו לינק.
אז מה התשובה, נכון לעכשיו:

1. אסטרולוג (חלום שלי)
2. פסיכולוג (חלום של אחרים בשבילי)
3. אקדמאי בתחום מדעי הרוח (תוכנית ב')

4. נזיר בודהיסטי במקום רחוק (חלום חירום)

5. ספרן (תוכנית חירום)

גורם לי לחשוב שאני יותר מדי מכוון למצבי הקיצון בחיים/ אין לי מגע עם הנורמאלי.
ויש גם כל מיני שאיפות שהיו לי פעם או שעדיין יש לי מדי פעם. פחות חשוב כי על אלה אני פחות חושב. אבל לצורכי המחשה:

5. מבקר תרבות (להיות כותב איפשהו)
6. משורר (הבעיה שהיא אפשר לעשות מזה קריירה)
7. מורה (מקצוע שאני בורח ממנו, אבל מי לא בישראל)
8. הומלס (the higher you climb the bigger the fall - למה לא הלכתי על מדעי המחשב תזכירו לי?)


האחרון זה לא בדיוק שאיפה קרייריסטית, יותר כמו תמונת נגטיב או רגע התפכחות מכל העשן ומראות. אלוהים יודע שלא חסר עשן ומראות.

אולי הכי חשוב, וגם אם מספרים 1-8 מהרשימה לא יבחרו בי בסופו של דבר אני איכשהו מרגיש שמס' 9 תפור עלי.

9. אומנות (ביטוי אומנתי אם לדייק, גם כן קריירה אבל כבר שברתי את התבנית, לא?)


וגם שאני מסתכן בהשמצות, כינויי גנאי, והידרדרות צורת הכתיבה שלי לרשימות מכולת שטוחה אני רגע ממשיך עם המטאפורה. או: למה לעזאזל אני מתכוון פה?
אובכן, בגלל שאני רואה בחיים משהו יפה. חוויה אסתטית עם נראטיב, נשמה, ומשמעות לדברים אני לא יכול שלא להסתכל עליהם מהצד. ולצחוק בד"כ. או לבכות לעיתים. אבל בכל מקרה כל העסק הזה מספק לחיים דמות מראה. יש את החיים ויש את מה שאומרים על החיים. זה אותו דבר? כשאתה באמצע שיחה אז כן. אבל רק הפעולה הפיזית. הדיבור. לא המשמעות של המילים. זה האחרון הוא ריק, חסר משמעות, שולי. אבל אולי יש לו ערך? מה הערך שלו? הערך זה אותה דמות מראה/ השתקפות ריקה/ מה שלא אמיתי. זה משהו שאפשר לצחוק עליו, בטח לא לקחת אותו ברצינות.
פגשתי אתמול בחורה שהייתה בטוחה שאני gay. זה הצחיק אותי, באמת. למרות שרק חייכתי. זה גם שיחרר משהו בתקשורת שלי איתה, נתן צוהר לחופש תמרון. דברים הם כל כך משעממים כשאנשים חושבים שהם יודעים מי אתה, כשאתה יודע מה אתה אמור לעשות.
ואם לחזור לביטוי האומנותי. אני באמת מרגיש שהדברים החשובים שאני עושה בחיים האלו הם סוג של אומנות. זה אולי מסביר את הפרפקציוניזם הבלתי מנוצח שמלווה אותי. כשאתה דואג שדברים יהיו יפים, מעניינים ומקוריים. שחשוב לך החוויה, הסובייקט וכל מה שמסביב זה נהייה פתאום מסובך לתקוע מסמר בקיר, לעשות פעולות מסוג  א' -(מוביל ל)> ב'. ככה זה, עשן ומראות.


ומכיוון שאין מצב שאני מסיים פוסט בלי להזכיר את הנושא הטראגי של מערכות יחסים (רואים, עוד פעם אתם לוקחים את המילים שלי ברצינות רבה מדי) בדיוק הגעתי למסקנה כשראיתי היום דוקומנטרי מצויין על אותו נושא כאוב. הבנתי שאני מנסה להפוך את עצמי לאדם יותר רגיל/ נורמאלי/ סטנדרטי כי 'לאנשים מהסוג הזה הולך טוב יותר במערכות יחסים'. ומייד התלוותה לזה המחשבה של 'איזה מן בן אדם מצחיק חושב ככה'.
ואולי בכל זאת...





















מה אתם חושבים? רוצים להיות כשתהיו גדולים? 


Henri Matisse -
The Painter and his Model

 

ואני לא מדבר על סופרמרקט עדן.

אין לי כוח לכתוב פוסט פילוסופי, או שיש לי קצת יותר שכל ממה שחשבתי כדי לא לכתוב עוד אחד.

מה עושה בימים האחרונים?

- כרגע חוזר מסרט ישראלי טוב (לשם שינוי), "השוטר" כשחצי מהסרט זה על 'האוייבים' של השוטר. שמאלנים טרוריסטים מת"א. כן קראתם נכון :)

- כותב מיילים, פייסבוק, רשימות פילוסופיות חסרות תוכלת ועורך עורך עורך את "הממלכה האבודה": מקטלג תחת קטגוריות כמו: סקס, מוות ויומהולדת.

- מסיים חובות אקדמאיות, מה שכולל קריאת הרבה סאטירות רומיות. לא נשמע ככה אבל זה כיף. לא סתם אני גורר את זה.

- מלמד את אמא שלי אנגלית ועל עצמי כופה בכוח לחזור אל היפנית הלא קיימת שלי לקראת שנה 2 בקורס.

- מתעייף מלרדוף אחרי בנות (שירדפו אחרי אם בא להם) ומפסיק עד שזה נהייה משעמם וחוזר חלילה з:
- קורא מדריכי אסטרולוגיה וזומם למפות כל דבר שזז בדרך למקצוע המובטח-חמקמק מזה שנים רבות שכבר זממתי.

- מוזיקה, מוסיקה, מוזיקה. היפ-הופ רוסי ופולני בחזית המזרח אירופאית,  מטבל עם פאנק-רוק ישראלי ואיזה לידי גאגא לקינוח.

אבל זבו-תכם רשימות. מה שאני באמת צריך זה להתנתק מהכל לכמה ימים ולשקוע במדיטציה, כתיבה, חיפוש עבודה, בניית עסק אסטרולוגי, או כל דבר אחר בעל פוטנציאל להוציא אותי מכביש מהיר לסכיזופרניה או ADHD במקרה הטוב.

חברים, צריך לשקוע במשהו. better yet. לטבוע במשהו.
טוב בינתיים זה פוסט ארס-בלוגטי. נשים בבגט עם איזה חסה, מלפפון וקוביות טופו ואנחנו מוכנים לדרך.

וברגעים של יאוש, שפעמים תכופות מדי באים ביחד עם אלו של התקווה, חושב לעצמי: איך לעזעזל אנשים מוצאים זמן? בלי לאבד את השפיות הנפשית שלהם. בלי לאבד חברים. או את החיוך על הפנים. או בלי להשתנות יותר מדי. אם אתה כבר מרוצה ממי שאתה היום אז למה לך לגרד את העור, לחטט בחצ'קון, לקרוע את הקליפה שעל הפצע. למה אי אפשר לנוח על זרי השלווה? אתה ודפנה באותה מיטה? לפחות לקצת זמן... כמה, חודש זה הרבה? חודשיים?

ליתושים אולי.

החיים כמערבולת ניאגרה. רוצה להיות הצפרדע שיושבת על המבשם. האבן בארוגת הפרחים. אגל הטל על החלון בחורף. בבוקר. כש-קר ורוצים להישאר במיטה.

אינסוף סופו לחלוף / נצחי כמו צליל/ שבריר שנייה/ על עור התוף

אחד הטיעונים שמשתמשים נגדי הכי הרבה בניסיון להפריך / לסתור / לנגח אסטרולוגיה הוא הטיעון שזה עיסוק דטרמיניסטי.

ז"א שהכל ידוע מראש, אין שום מקום לבחירה חופשית ולכן נוצר מצב פסיבי, סתמי ואין סיבה לקום מהמיטה בבוקר.

עכשיו, באסטרולוגיה (כמו בדת) קיימים מס' גישות סותרות שנלחמות על התואר: "הגישה הנחשבת כעת".

אחת הפשוטות והפופולריות היא ש: "הכל ידוע אבל הרשות נתונה".ז"א: שלמרות שע"פ המפה האסטרולוגית יש לאדם פוטנציאל כזה וכזה זה הכל תלוי בבחירות שהוא יעשה בחיים שלו. איך הוא יפתח את הפוטנציאל, האם ילמד את המיומנויות הדרושות, ירשם למסגרות הנכונות, יתחבר לחברים הנכונים על מנת להגשים את אותו גורל חמקמק. ובכלל אסטרו זה לא הגורם היחיד. ברור שתאומים לא זהים בעלי מין שונה (אך אותה מפה) יהיו שונים אחד מהשני. אין מה לעשות מין משפיע על התנייה חברתית, חוויות ומטרות אישיות. או קחו למשל זרע של עץ תפוח. בגדול לזרע יש פוטנציאל להצמיח עץ וזה תמיד יהיה עץ תפוחים אך תלוי המקום בו שותלים, טיפוח הזרע, אסונות טבע וכאלו ניתן יהיה לקבוע אם יצא משהו מכל העניין. אבל הזרע (המפה) נשאר בסופו של דבר אותו זרע (פוטנציאל).

ועכשיו לנושא שלי: דטרמיניזם.

אפילו אם כן היה דטרמיניזם מוחלט, חסר סייג, שמוביל אותנו בשבילים שונים לאותו יעד סופי. אולי זה היה יותר טוב מבחירה חופשית.

וזאת משום שבחירה חופשית היא כמו כלא ברמה מסויימת. עצם העובדה שאתה יודע שאתה יכול להיות טייס, כבאי, רופא, מדען או אסטרונאוט מרחיק אותך מהמציאות. ממי שאתה באמת. או במילים אחרות מפוטנציאל ריאלי אותו כן תוכל להגשים. הדבר משול לכניסה לסופרמרקט ענקי עמוס בכל טוב כאשר בסה"כ אתה רוצה לחם. גם כשתגיע למדף של הלחם יהיו כל כך הרבה סוגי לחם, חברות, מחירים, בלאגן שיש יותר סיכוי שתגווע ברעב מאשר שתצא משם שבע. במילים אחרות עדיף שדברים ישארו פשוטים. באותה צורה חופש ההבחירה הישן והטוב, זה מערבי, הדמוקרטי, הנאור הוא אשלייה. הוא יפה כסלוגן, כאידיאולוגייה אך לעולם לא פרקטי. גרוע מכך הוא מייצר כמות בלתי מוגבלת של Anxiety, של מודעות לפער בין מה שאני רוצה להיות למה שאני כיום. הדבר מייצר חרטה, בושה וסבל. וגם אותם יחידי סגולה שרותמים את אותו החופש בהצלחה ומגיעים רחוק, אי אפשר לדעת עד כמה זה בגלל אותו חופש בחירה או אולי בגלל האישיות שלהם, ז"א: המפה האסטרולוגית שלהם. באלטרנטיבה לעומת זאת הטווח המצומצם והידוע מראש בו נתחם פוטנציאל האדם על פי האסטרולוגיה מאפשר שחרור מאותה חרדה קיומית והשוואה מתמדת ומאפשר להמתקד במה שכן ריאלי לנו באורך חיים זה. בצורה זו אנו מכירים במגבלות שלנו שואפים לפתח תחומים בהם אנו מרגישים (ובצדק) בנוח ולהכיר במגבלות האנושיות שלנו, ששונות מאדם לאדם. כאן נמצא החופש האמיתי. וחופש אנושי אמיתי אני חייב לומר, מרגיש בלי חטא. בלי הצורך להשוות עצמנו לכוכבים או לאלים. בלי צורך ב- Hybris.

הפוסט כבר עולה על גדותיו ומחר יש לי יום ארוך אז ניאלץ לחתום עוד רשומת פרוזה מקרית ולומר לילה טוב. לילה מלא כוכבים לכולם.