כֵּנוּת

אם אתה רוצה להפיק משהו טוב באמת

אם אתה רוצה להפיק משהו אמיתי

אתה צריך לתת מעצמך

צריך לתת גם אותי

את ליטרת הבשר אתה צריך לתת

שדה הקרב לעבור,

המגדל למוטט,

להקים, להחיות, מחדש לשרטט

רק אם תקום על יוצרך

אם תשכח את עצמך

סטירת לחי לחברים

וקללה עסיסית להורים

רגל לעצמך לשים

רק כך

ניתן להפיק משהו טוב

להפיק משהו מרשים

משהו אמיתי ליצור

רק במחיר יציאה מעצמך

מילים אלה תנצור

אומנות תיקח אותי

אהבה תיקח אותך

רחוק

ליטרת הבשר

והפצע עמוק

ליטרת הבשר

מה זה?

שבחים ועור צעיר ומלא ברק למנחשים

אינסוף פגיעות

לא מתנגד לאמונה באלוהים, רק לכפייה דתית. או כפייה מכל מין וסוג.

מהקצה השני, תומך בבחירה רדיקאלית. גם בבחירות קשות כל עוד הם נעשות מתוך מניע אמיתי ומושכל תוך בחינת האלטרנטיבות. זה כולל את הבחירה להתאבד (לעשות מה שאתה רוצה עם מה ששלך בסופו של יום - החיים שלך).

ואם נחזור לראשון אז:
הדת של רוב האנשים היום זה המדינה (לאומיות), אנשים שיכורים מזה.
אצלנו זה אפילו עוד יותר ממכר למה הראשונה הולכת יד ביד עם השנייה.
מדינת היהודים,,,  

\-/

/-\

רק אתה יכול לפגוע בעצמך
בודהה ו- סוקראטס.                     - נאמר על ידי שתי הוגים שונים בערך באותה תקופה אבל אלפי קילומטרים אחד מהשני. 
הייתי צריך להזכיר את זה לעצמי אתמול כשהתחלתי להיות מודאג באמצע האימון מהיריב הקשה שמחכה לי בעוד 10 דקות כשנתחיל לעשות קרבות. "זה לא היריב זה הדאגות שלך" אמרתי. החיים נשארים כמו שהם, רצף של חוויות נעימות יותר ונעימות פחות.

Be strict with yourself and forgiving of other people
מייקל ונגר, מורה הזן שלי מהמנזר ובנאדם יקר בכללי.

\-/

/-\

נסעתי באוטובוס לפני חודש בערך, גשם ראשון כבר אז, יותר טפטוף מגשם. הסתכלתי מהחלון בעוד המראות עוברים על פני בנסיעה מהירה - windows vista כמעט, לא נוח באותה מידה. צלילים מימיני ומשמאלי ומבט מקובע בחלון קדימה, איפה ש-מאות מטרים משתנים כל שנייה, צמתים כל חמש דקות וערים קצת יותר מזה.


מה זה הנסיעה הזאת שאלתי לעצמי. והדבר הראשון שעלה לי בראש היה אותם שניות-רגעים, ימים-שבועות, שנים-עידנים של הרגע שאחרי המוות. מה זה החיים האלה כבר מוטב אם הייתי שואל...
רק ברגעים ספורים יורדת עליי ההבנה שכל מה שקורה כאן סביב זה לא יותר מאשלייה. מסע שהושלכתי אליו מתוך האינסוף, אינסוף שממשיך ומקיף אותך, במהירויות שונות ואיכויות שונות. אינסוף שמתפצל לאינספור חוויות, מחשבות, רגשות, תפיסות, חפצים, פנים, מעשים, שמות, מילים והגדרות שאנו נאחזים בהם כדי לתת מעט יציבות לאותו כאוס שסובב אותנו יומיום. שמסובב אותנו יומיום.
רק להסתכל מעבר לזה,    לזכור שיש מישהו שמסתכל.     לזכור את מי שיושב באוטובוס ולא את מה שמבעד לחלון.

המראות.
מסנוורים באור הלילה.

אבל המסתכל. זה שתמיד היה שם. שתמיד יהיה. קיים הוא רק מתוך המראות. אין מסתכל ואין מראות.
הם תמיד היו אחד. 

http://www.youtube.com/watch?v=3PrlzEtM824

אינסוף

הוספתי "התאהבות" תחת רשימת תחומי העניין שלי בפייסבוק.
את זה, ולילה, וגורל, ופורנוגרפיה. מצאו את המכנה המשותף.
הייתי יכול להוסיף לרשימת ה"פעילויות" אבל במקום זה הוספתי לרשימת תחומי העניין. אם כי גם זה מתחיל להשתנות.

ברקע: playlist של Keane. שאריות של תקופת ה- Indie שלי.




http://www.youtube.com/watch?v=ZG72J2ylUGE&ob=av2n
לא רוצה להישמע כינור חורק אבל אין לי ברירה אלא לכתוב על מה שאני מרגיש וזה בטח לא בעננים. יותר כמו מי תהום. ממש למטה. 
~
בלאגן בשבועיים האחרונים. זה התחיל מפרידה מידידה שהתנדנדנו הרבה זמן ביחד. או כמה שספרטקוסית אמרה "זה הרי אף פעם לא היה אפלטוני, זה למה אתה לא מדבר איתה". אולי היא צודקת ואני צריך לברר מה אני מרגיש כלפיה, למה זה היה חשוב, למה גררתי כמו מסטיק. אבל עכשיו עייף מדי 'לחשוב', מפורק מרוב 'לנתח', עובד עצות כתוצאה מחיפוש שלהם. כרגע העניין סגור. היא לא רוצה ואני לא מתכוון לכפות עליה שום דבר. אם כי כפייה כדרך להצהיר כוונות כבר הוכיחה את עצמה בעבר. ותנו קרדיט על נסיגה טקטית מזהירה בלי להגיד שלום, תוך כדי giving the cold shoulder, ואפילו  סחיטת מילות עדנה רכות על זה שאני נעלב על שום כלום.
לא רוצה, לא צריך.    




http://www.youtube.com/watch?v=y5l-GSDo72c
ולנושא אחר.
אולי אני פשוט אזרוק הכל. את הלימודים. "החלום" להיות פסיכולוג, המלגה המתוכננת ליפן, את כל אותם ידידות מסננות (רשימה שחורה משמאל), קריאות אסטרולוגיות לחברים של חברים עבור גרושים, הרצאות בודהיסטיות שכבר מזמן מרגיש כאילו אבד עליהם הקלח. או כל תפיסה אחרת של מי אני ומה מתאים לי ואמצע איזה עבודה מלוכלכת בת"א, אשכור דירת סטודיו או אשדל שותפים שאני מכיר לעבור אליהם ואתחיל מאפס. כמו שלא עשיתי אף פעם (פאקינג 6 שנים הבלוג המחורבן הזה - רק פעם אחת שינה את צבע עורו, צבע הטקסט שבו מצהוב לורוד). 
זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שאני אוכל להשקיע את האנרגיות שלי בדבר אחד בכל פעם. כמו הנזיר שאני באמת. כרגע להשקיע אותם בכתיבה. כתיבה, כתיבה, כתיבה. עד שיצא מכל החורים, 9 על פי תורות אזוטריות מהודו בגוף העלוב שלנו.
ולמה כל ההשכלה הזאת. כמעט 16 שנים של חינוך non stop, וכל זה בשביל לספר לכם כמה חורים יש לנו בגוף? עדיף כבר הנדסת חשמל. המשבר הקיומי מלפטור בעיות חדו"א או אינפי ממילא יבוא לכם מתישהו, בסוף התואר במדעי הרוח או בגיל 40 יחד עם משבר זהות ככה או ככה אתם לא נשארים חייבים. ככה לפחות יהיה לכם כסף, דירה, עצמאות, גלגלים, בן-בת-זוג או מאהב/ת. Just pick.
ולא משנה באמת במה אני אשקיע. העיקר שזה יהיה דבר אחד. זה יכול להיות לכתוב לכתוב לכתוב (לקרוא קצת). ולשלוח חצי לג'ורנלים סנוביסטים בארץ ובחול. לבקר אינפושופס בת"א ולהתחנן שהם ייקחו את חוברות השירה שהדפסתי בעצמי במדפסת החצי עובדת שלי שרק מלקנות את הדיו אליה הולכת לי חצי משכורת. ואז לשקול לעבור לכתיבת רומנים ולחזור לשירה ולפוצץ את האי-מייל של אנשים שאני מכיר במה שכבר כתבתי. כל זה. הכל. עד שימאס.
ואז אולי אני אחזור לחלום ה- backup ואבקר את אמא כדי לקחת את כל ספרי האסטרולוגיה, ארשם לקורסים בהתכתבות של astro faculty london, אקח כמה סדנאות על שיווק ודיבור מול קהל כדי לפרסם את עצמי ולתת הרצאות והתחיל להאמין באלוהים רק כדי שברכת העסק שתליתי במשרד החדש ל"ייעוצים פסיכו-אסטרונומים" תפעל.
או סוף סוף אמצע את הביצים שאני צריך כדי לשרוף 4 תלושי משכורת על כרטיס בכיוון אחד ליפן, אציק לאנשים עד אין קץ ב- couch surfing ואז אעלם להם באמצע הביקור בכדי לתפוס רכבת לפאתי קיוטו בחיפוש אחר המנזר הקרוב. השמועה אומרת שהם מקבלים מערביים שבאים למנזר להתחנן להתקבל לשורות מגולחי הראש (עדיף בלונדינים גבוהים ועיניים כחולות of course). כמו פעם כשנסיכים משוללי זכויות או כאלו שנסו על נפשם שינו זהות ע"י הצטרפות למנזר בודהיסטי, גילחו ת-ראש, שינו את שם וחיכו איזה 20 שנה כדי לכתוב על חויותיהם כנסיך במלחמת הגנג'י נגד ההאיקה.

לא יודע. אבל הסדק עדיין נמצא שם מאחור. ואם מקלפים כל מה שרואים זה קורי עכביש. אפילו לא נר אחד.
היום.





טוב, כבר מרגיש טוב יותר. אבל יש לנו זמן לעוד סיפור. רק עוד אחד.

עכשיו שאני חושב על זה בכלל לא נגעתי במה שמטריד אותי כרגע. איזה מן כותב אני בכלל ?! או שאולי זה יותר טוב ככה. לתת לזה להתבשל. לתת למחשבות, למילים להבשיל. אבל לא יותר מדי, אז נהייה קר ורחוק, המחשבות נודדות למקום אחר איפה שהרגשות נחים. אתה ריק, בכלל לא שם.
זאת לא הסיבה. זה פשוט כי זה לא פוסט-לילה. מה שרואים ביום לא רואים בלילה. מה שכותבים ביום לא כותבים בלילה. ודווקא בלילה אתה צריך את משקפי שמש. איפה שרואים את מה שמנסים להסתיר. איפה שיש פינות חשופות שלא להתקרב אליהם. איפה שהחויות חותכות כמו סכין. איפה שתנועה אחת היא ההבדל בין חיים למוות. בלי זאב אדם ובלי ערפדים, כי גם לא צריך אותם.
[יאללה - לכתוב עד זוב דם, עד שיתפסו לי האצבעות מעל המקלדת].

מסיבה מאוד פרועה בחמישי האחרון. גם היא הייתה שם. איזה כוח משיכה יש לה עלי. She has her own gravitational pull that girl. וכמעט שהתפתתי. מה שבסה"כ מוכיח שאני לא חזק מספיק או שהיא יותר חזקה ממה שהיא מחשיבה את עצמה.
היא לבד הסיבה מספר אחד שאני רוצה לזרוק את הכל ולנסוע. הסיבה שאפילו לא עולה לי השאלה של "לאן לנסוע?". למרות שהיא לא לבד, היא עם מישהו. 
שתמות, עולה לה מילה פתאום, בין הניסיון שלי לנסח ת-דברים, להכניס סדר לבלאגן.
ואם אני חוזר לתחילת הפוסט ומסתכל על מה שכתבתי כרגע אני מבין פתאום למה לידידה שלי היו ספקות. למה הביקורת, המילים הקשות, ההלוך ושוב. איך היא יכולה להשתוות לה? איך מישהי יכולה להשתוות אל 'האחרונה' (יהיה יותר נכון לומר ל-סופי-ת)?
היא לא ואף אחת לא. וגם אני עובד עצות. לא יודע איך לצאת מהתסבוכת הזאת, איך לעשות אחורה פנה מלהתאהב. to fall in love. לא. To rise from love.
muri desu (יפנית לבלתי אפשרי). איפה כרטיס הטיסה הקרוב?









לא יודע כמה זמן זה יחזיק אבל
מספיק!



















מסיבה

לכל מי שהתחבר לסגנון החדש שלי בפוסט הקודם שלא תתרגלו לי. הבלוג הוא א' כל שלי ואני משתמש בו, און יותר נכון מנצל אותו, לצרכיי הרגע. צרכים שלפעמים נדמה שמבדילים בין חיים למוות.

הצמא שלי לאמת לא מרפה ממני לרגע. החיים שלי לא דרמטים מספיק, לא מעניינים מספיק, לא נועזים, לא מופרעים, הזויים, אבודים.
טוב, אבודים אולי הם כן. (עצב של שבת בערב).
לא לוקח מספיק סיכונים, לא מספיק. בבודהיזם השתמשתי כתרופה נגד מחשבות על העתיד (לחיות בהווה והכל), איזה דת תעזור לי להוציא מעצמי יותר, להוציא את המיץ. להוציא ולא להחזיר, הכל בחוץ. כי לשם הכל הולך בסוף ממילא. לתולעים באדמה או לציפורי טרף באויר. שפכים תעשייתיים בנהר, ערפיח מפעלים מעל. כמו דג ברשת מפרפר. פרפר קטן, יום שמש אחרי גשם.

הצעצוע החדש זה טאואיזם. כמו שקוראים לחתול שלי (טאו). דת מדהימה - טאואיזם. כמעט דת של חתולים. הם דוגלים בדברים-לא דברים, של:
"פשוט תהייה", "עשייה בלא עשייה",  ושאר תפיסות שמקדמות את הפשוט ע"פ המסובך. במילים אחרות בדיוק מה שאני צריך. לפשט, להפחית, להתפשט.
זה מדהים כי מה שמסובך הוא מלכתחילה מסובך כי זה הדעה שלנו לגביו. אפשר לעשות משהו "מסובך" ולהיכשל (שזו גם תפיסה) בכובד ראש. אפשר פשוט לעשות ואז קורה משהו ועושים משהו נוסף וכל השאר תפיסות. או פרשנות. כמו החיים. גם החיים זה פרשנות.
זו תפיסה לא אקונומית אבל קצת חבל לי על בודהיזם. כבר פיתחתי אליו תלות רגשית ברמה כלשהי. אני מנחם את עצמי בעובדה שאני תמיד יכול לחזור אליו. אבל חלק מהעניין זה לא ליצור הגדרות שרירותיות אלא 'לעשות בלא עשייה'. את מה שמרגיש נכון. לזרוק את כל ההסברים ל"למה זה מרגיש נכון" לפח.
ובאותה הודעה, וטון מאוד לא טיפוסי לי, אני מבטיח לעצמי... (ואוו זה באמת קשה!),
מבטיח:  לא להתכחש ללב שלי, למרות שכואב. ללכת עם תחושת בטן במקום עם המחשבות בראש כי אינטואציה יודעת יותר. ואחרון חביב להיות סבלני עם עצמי, יחד עם כל הטעויות והשטויות שאני עושה. (ואלוהים יודע שאני עושה מספיק - גם כאלה שאני לא שם לב אליהם).
Ayumi Hamasaki אומנית שאני ממש אוהב אמרה בראיון איתה שהיא חושבת שהיא הצליחה כל כך כי היא 'הייתה אמיתית (honest)' לאורך הקריירה שלה. הייתה אמיתית עם עצמה ועם האנשים שאיתם היא באה במגע. מאוד שמחתי לשמוע את זה.


אבל אי אפשר לשקר,
עדיין חסר,
סקס, או סתם קירבה
הכאב שבדרך להגשמת חלומות (שמפורטים בפוסטים אחרים)
ואולי הכי חשוב, המחסום הזה
בין אידיאלים למעשים. בין היכולת שלי לעשות דברים וזה שאני לא עושה אותם. בין התקופה המדהימה הזאת שאני עובר (החיים - המתנה שניתנה לי) ל-אי היכולת לנצל אותה עד תום כל עוד המחשבה עליה נמצאת ברקע.
הכי הייתי רוצה זה (ועכשיו תתכוננו לדיבור New Age): לחיות על טייס אוטומטי, להיות מונחה ביד הרוח, לתת להחלטות שלי להעשות בעצמם, לבטל את האשליה הזאת של בחירה חופשית ולתת להזדמנויות שעולות בחיים להתאים כמו כפפה לידיים שלי ש"בוחרות" כל הזמן משהו.
כי מה זה גורל? משהו פטאליסטי שמוביל אותך לסוף כמו בטראגדיה יוונית?

לא.
גורל זה הידיעה שאת הזמן אי אפשר להחזיר אחורה ולכן לא משנה איזה בחירות עשינו בחיים ממילא נגיע ליעד הנכון.
הבחירות הן אותם בחירות, עם כל השיקולים, רק פחות הדרמה של "מה היה אם".
ואז החיים הם מה שהם אמורים להיות. החיים הם מסע. ואל תאמינו לכל מי שאומר לכם אחרת.

! VIVA LA VIDA

Cardigans - 3:45. No Sleep

אמא זה אהבה; אנחנו רוצים אהבה בחיים - אמא תכופף את האמת כשצריך: אנחנו רוצים שקר/ אשליה בחיים.

בן אדם לא יכול לחיות בלי סמים. לא משנה איזה.
אוכל, משחקי מחשב, רומנים של נשים, אלכוהול, מריחואנה, עבודה, קשרים הרסניים, צומי, שוקולד, הימורים, פורנו, פייסבוק, טלויזיה, כושר...

בכל מקרה יש צורך להתמכר למשהו. זה ההרגלים הקטנים שעושים אותנו מה שאנחנו. לטוב להרע.

אנחנו רוצים שמחה בחיים; אנחנו שמחים כשאנחנו שיכורים או מסטולים - מחפשים שמחה בחיים אבל כל הזמן בורחים מהחיים שלנו, עוצמים עיניים למציאות.
למה אנחנו פה, מכתב פתוח, סימן שאלה.

חיים רגילים ממושכים הופכים הזויים לאורך זמן, חיים הזויים ממושכים הופכים רגילים לאורך זמן.

אלוהים נמצא בדברים הקטנים.
לפני חודש בערך נסעתי עם האופניים בלילה בעיר. עם dead by sunrise באוזניות (הלהקה החדשה של צ'סטר בנינגטון).
באמת מוזיקה עשר אבל מה? החוט של האוזניות לא ארוך מספיק ואם אני מזיז את הראש יותר מדי ימינה או שמאלה האוזניות נופלות.
פתאום קלטתי אחרי מעבר חצייה אחד שה-10 סנטימטר של מי שיצר את האוזניות זה ההבדל בין חיים ומוות ברגעים כאלו.
ויתרתי על להסתכל שמאלה 10 שניות לפני.

עכשיו שאני חושב על זה השם של הלהקה נורא סימבולי לנושא של הקטע.

בבודהיזם ה'אני' או האגו הוא קונסטרקט/ המצאה/ אין בו ממש.
וכל פעם ששואלים אותי אם אני בודהיסט ואני עייף מלהגיד 'כן' אני אומר:
"זה אני נגד בודהיזם וזה קרב אחד שאני רוצה להפסיד בו"

ואל תשכחו אנשים טובים, איפה שלא תהיו ש:
את האמת רואים רק כשעוצמים עיניים.

נזיר עירוני, חילוני
שמאמין באלוהים.

בפסיכולוגיה האני (אגו) זה הדבר הכי חשוב. על ידי בניית תחושת אני חזק האדם נחשב לבריא.

במערב אני זה כמו לשחק באש. חוגגים את האינדיבידואליות, החופש, היחודי אבל עם זאת מחפשים באופן נואש אהבה.

כאילו האני (הנפרד) אינו מספיק. צניעות זו מעלה אך יותר מדי ממנה הופך לתחליף של חוסר ביטחון עצמי.

וגם ההפך שלו, ביטחון עצמי, במנה גדולה מדי זה אגואיזם. אפילו שבפועל זו 'מחלה' נדירה.

והכי קרוב ללב שלי, בבודהיזם האני הוא אשלייה. רצף של חויות, זיכרונות ורשמי חושים שמשלים אותנו לחשוב שיש אני קיים, ממשי, מתמשך.

הרעיון די קשה להבנה ובטח לא ידידותי למשתמש אך כל היופי בו זה שאם הוא נכון אז זה פותר לנו כל כך הרבה בעיות.

אגואיזם או חוסר ביטחון עצמי, תסביכי אישיות, פחדים (כי אני יפגע), תשוקות והמקור לכל הנ"ל: פחד מהמוות.

בסופו של דבר אם אתה לא באמת קיים אז יותר קל לך לעזוב דברים שאתה "חייב" לעשות או התנהגויות לא מועילות תחת התירוץ שזה

חלק ממך. זה קצת כמו מקל קסם המאפשר לך גמישות על אנושית, להיות מה שאתה רוצה להיות כי אתה לא קבוע ולא ממשי מלכתחילה.

והערה מעודדת לסיום:

אחד הדברים הכי חשובים בחיים שלנו: השם שלנו אין לנו יד בעניין.

יער זה העיר של הטבע

היום יש internet בעתיד תצפו גם ל- outernet

תת המודע הקולקטיבי של קארל יונג הוא בעצם תת מודע המורכב מתודעה חברתית בסגנון של עשה ואל תעשה

בעתיד אפריקה תהייה היבשת הכי נוצרית ואירופה תהייה חילונית - בודהיסטית (מותר לי לקוות נכון?)

אני חושב שאני רושם את זה בכדי לסכם עד כמה השתניתי (ולא בהכרח לטובה) מאז שנה ויותר.

מאז שעזבתי ת-קארטה, נסיעה למנזר, מפגשים עם סבא-סבתא ופרידה אחת.

עם כל הנ"ל מפתיע רק שהשיער שלי לא האפיר עדיין.

והרשימות האמתיות, הן כולן תפוסות אז נצטרך להשתמש בגוף הבלוג.

אוהב:

1. לנסוע על אופניים, מהר, על כביש, עם מוסיקה.

2. לבשל או לחמם אוכל. אולי גם לאפות ברגע שאני אלמד.

3. להתענג על העובדה שאני מדבר לאט יותר.

4. זה היה גם לפני אבל בהחלט להקשיב ל - podcast.

5. להפגיש חברים עם החתול (שלי)טאו.

6. להרגיש את הרוסית שלי משתפרת לאט לאט ולדבר עם אמא.

7. 12-15 דקות מדיטציה בבוקר.

8.להשוות מקורות לויקיפדיה.

9. לשחות.

10. לקרוא על משחקי מחשב.

11.אסטרולוגיה הוררית.

שונא:

1. לפחד.

2.לשנוא.

3. עצות.

4. בזבוז זמן.

5. יתר מודעות עצמית.

6. לחשוב יותר מדי על משהו.

7. שמן קנולה.

8. מזל אריה.

9. שטחיות.

10.לשחק במשחקי מחשב

11. טורי אסטרולוגיה בעיתון.

הרשימה היא מקרית לחלוטין ומורכבת בעיקר מדברים בהם הצלחתי להיזכר ברגע זה.

בהמשך אולי הכין את אותה רשימה מספרים 12-23.

אם יהיה מה לכתוב.