טוב, אני רוצה להקדיש את חודש אוגוסט בבלוג להכין את העיצוב החדש שאני מבטיח לכם כבר איזה שנה פה. חברים, מכרים, אקסיות וכאלה בפאנל משמאל, ושיר הייקו מיוחד שתפור עליכם לצד "התמונה". זה אומר שאני אעדכן פחות ואעבוד יותר בחדר האחורי ובתקווה בסוף החודש זה עובר לסטאטוס 'מוכן'.
אז מה בינתיים חשבתי היום (ואתמול, ושלשום, ושבוע שעבר, ובכלל) על איזה עניין, ודיברתי עם חברים טובים שזה ככה בגיל שאנחנו נמצאים בו. זה בעיקר מתאים לדייטים ולהתחיל עם בנות לכל מי שמתעסק בזה כרגע. גם בנות שרוצות שבנים מסויימים ישימו לב אליהן עכשיו כשאני חושב על זה. אז ככה, אם אתה בקטע של מישהי אתה לא יכול להיראות כאילו אתה יותר מדי בקטע שלה, למה יש בזה את הפוטנציאל להרתיע, לבוא לה מהר מדי, להיתפס כאובסיסיבי/ סטאלקר וכאלה, ובכלל לא מתאים למחזרים מנוסים. אהמהמה, זה ברור לכם שזה הדבר הכי מזויף בעולם. מה קרה למגזינים הישנים, הספרים, הסרטים, האופרות, באלט, תיאטרון שצרכנו ואנחנו צורכים, קולטים שם את כל הנארטיב הפאסה הזה של הוא מאוהב בה מעל הראש והוא מכריז על זה בראש חוצות ולכל זר בכל פינות הרחוב. ממש! זה ממש יעבוד בעולם שלנו, ישראל מאה 21 וכאלה... ואשכרה חבל. א' כל אולי גם היא בקטע, אחת מאותן אנשים נדירים שלא מפחדים להראות שזה הדדי או שיש עניין (זה עניין של סיכוי אם היא כן - שימו פתק לאל הסטאטיסטיקה). ב' כל ברמה פראקטית, טקסי החיזור האלה לוקחים הרבה זמן ואנרגיה, אתה יכול "למהר עם זה" ולסכן את זה על הדרך אבל אולי זה שווה את הסיכון. ג' כל יש מלא אנשים שמפספסים ובגדול שהם מעצבים את עצמם לאור האידיאלים של התרבות החצי-רקובה שלנו, יש מצב שהיא כן מסוקרנת או בקטע שלך אבל היא תפסול בגלל שלא עמדת בדרישת סף של not doing it right. זה העניין בסופו של דבר, רובן לא מחפשות אמת אלא מעבירות אותך מבחנים. יש דרישות סף שנקבעות על ידי שכבה מצומצמת של אנשים במדיה ובתרבות שלנו והיא אומרת: כדי לבוא לחתונה צריך לשים 400 ש"ח, כדי לבוא לראיון עבודה "עדיף" שלא יהיה עלייך שרוול מלא, כדי להתחיל לדבר עם בנאדם צריך להציג את עצמך מנומס כזה, להגיד שלום, מה העניינים? תדחפו את זה! אתם מחזיקים הרבה דברים יצירתיים בביצים בצורה הזאת, אולי זה טוב למען השפיות כביכול שלכם אבל בחיי שזה מוסר כפול ואזיקים לאמת, לפשטות ולכל האנשים הטובים שאני מכיר וסובלים מזה. ולכל מי שקוראים לבלוג שלו 'כנות', ואולי לעוד כמה.
מניפסט זה נועד למנוע סבל לטווח הארוך, גם באמצעים של יצירת סבל לטווח קצר
ליצור הרמוניה בין אנשים ולהביאם לעמק השווה,
גם באמצעים של לומר להם מה שהם לא רוצים לשמוע
לחתור מבעד לנימוס, לפוליטיקלי קורקט, לטאקט,
ל'מקובל', ל'נכון', למזויף בקיצור במטרה לגרום לאנשים להבין משהו בנוגע לטבע אנושי
פראי וגולמי, בנוגע לנסיעה בחיים ללא גלגלי עזר, בנוגע לקורות השקר שעליהם נבנים חיים
ש- חיפוש אחר אמת היא מטרתם
מניפסט זה הוא גלגל ההצלה של כל נפגעי 'הטובים לטייס והטובות לטייסים'
הוא שמיכת הפוך של כל נפגעי החורף הקר של הנימוס, כל חסרי האמצעים בתחום הלשון היפה,
חסרי קורת הגג בעיר היפים והאמיצים, לא פחות מזויפת מהסט המקורי בהוליווד
הוא ה'פַייֶרְווֹל' של הגיקים, המפלגה הפוליטית של הפועלים, התזונאית של השמנות והשמנים,
המקלט של כל נפגעות האונס והתקיפה, כובע מגבעת לגברים נמוכים, נשק חם עבור השחורים
שעדיין לא הצליחו להימלט מהחיים בגטו
סעיפים שנכתבו בדם:(קדושי המאבק)
א. לא תסננ/י.
לא בנייד, לא בצ'אט, לא בפייס, לא בס.מ.ס.
ולא כשאת 'לא רואה אותי ברחוב'.
ב. לא תשקר/י.
כששואלים מה את חושבת, מה את מרגישה, מה את אומרת.
כשאת עצובה, מסוגרת בעצמך, כועסת, מגלגלת עיניים, 'לא רוצה', מנסה לשכנע אותי, או סתם
משועממת.
ג. לא תשקר/י לעצמך.
ברגע של חולשה, של אגו טריפ או אגו שברירי, ברגע שכולו טוב או כזה שכולו רע. כשהוא
עוזב אותך או כשאת לוקחת 'סיגריה אחרונה', או עוד דרינק כי 'שתית ממש קצת הערב'.
ד. לא תחשבי פעמיים לפני שאת עונה.
בע"פ או בטלפון, לשאלה, למייל או להזמנה לצאת. גם כשאת עונה ב'לא', ב'לא יודעת',
ב'עכשיו זה לא מתאים' עלייך לפצות מאוחר יותר בתירוץ או סיבה רלוונטיים.
ה. לא תשיג/י דברים כטובות הנאה.
כשאני חלש או עייף, כשאת צריכה ממני משהו, כעסקת חליפין תמורת חיוך, שפתיים או בֵּינוֹת
ירכיים.
ו. לא תגנ/י על עצמך שלא בצדק.
באמצעים של להגיד מה שמתאים לסיטואציה, להחזיר את הכדור למגרש שלי, לעבור נושא כשאנחנו
מתווכחים, להעמיד פני חולה כשלא בא לך, או לעשות לי בייבי פייס במקום הסליחה שהייתה
במקום.
ז. לא תייפי דברים.
לא את האופי של החבר שלך, לא את ההתמכרות שלך לקפה, היסטוריה של אלימות במשפחה, חרם
שעברת בתיכון, או את הפוביה מג'וקים. זהו הדין לגבי כל דבר אחר בעל אופי חלש, מסכן,
דפוק, מכוער או חסר ביטחון שקיים בך.
ח. לא תעלי על נס.
את השחקנית המאופרת, הדוגמנית אחרי הפוטושופ, הסולנית ב-MTV, זאת שצעירה ממך בחמש שנים, או ההיא עם אלף חברים בפייסבוק.
וגם את עצמך תרחיקי מאותם שיגעונות גורמי סבל, דברים ש'יכולת להיות' וכנראה אף פעם לא תהיי.
ט. לא תציב/י עצמך מעל א/נשים אחרים או מתחתם.
לא תסתירי חסרונותייך, מגרעותייך, טעויותייך.
לא תעלי לשיחה, תדגישי בעיקר, ותתעכבי באופן בלעדי על מעלותייך, כיבושייך, מחזרייך.
לא תדברי סורה על אוֹפיָין או מעשיהן של אחרות או תתעכבי באופן לא פרופורציונאלי
על ההיסטוריה המשפחתית והטראומות שעברת.
י. לא תכחיש/י מחשבותייך.
גם כשהן מיניות, סוטות, לא יאות, לא הגיוניות, כביכול לא עוזרות. כשהן לא עוזרות לָך,
לכולם, לאדם אחד או לאף אחד.
ואותו הוא הדין לגבי רגשות, חלומות, מאווים ותשוקות.
ואותו הוא הדין לגבי חששות ופחדים.
יא. לא תנסי להיות עקבית, הגיונית, שקולה,
חכמה, או סלע להישען עליו.
כשזה מתנגש עם רגשות, מחשבות, תחושות או צרכים שממשיכים לעלות ולהוריד אותך ארצה מתוכניותייך
הנשגבות לגבי עצמך, עתידך או דמותך. כשזה לא מרגיש 'זה', כשאת בעצמך לא יודעת.
אני מתכוון לכתוב עכשיו על
נושא שכולכם שונאים ככה שכדי שתפנו את המבט עכשיו ולכו לגלוש במקום אחר.
"לגלוש" הם קוראים לזה. "לגלוש".
הצחקתם אותי לגלוש... אתם
רוצים לגלוש, לכו לים לגלוש, לכו לים בחורף לגלוש, לכו לים בחורף לטבוע-לגלוש.
מזדיינים שחושבים את עצמם.
שאלתם אותי 1000 פעם בחודשַיים האחרונים אם עשיתי את זה?
אם הלכתי לזונה.
וגם ציפיתם לקבל ממני תשובה
ברורה על זה, תשובה חד משמעית, כן?
שאלו אותי 1000 פעם שנה לפני כן
אלף פעם שאלו אותי אם אני
הומו, שאלו אותי אם אני gay, אם אני queer,
אם אני מתרומם, אם אני fag, אם אני bi?
to bi or not to bi that's the question
ולא עניתי להם פעם אחת, בטח לא פעמיים. עניתי להם 1000 פעם, כל פעם תשובה אחרת למזדיינים
כאילו שזה אומר משהו (אנא
קוראים יקרים תרדו לבלוג שלי, תרדו לתגובות למטה ותסבירו לי כאן ועכשיו מה לעזאזל זה אמור להביע) (מה
לעזאזל זה אומר שאני הומו, שאני הולך לזונות, שאני בקטע של קטינות, שלא עשיתי ביד
שלוש שנים, שאני מסיים כל משפט בסימן שאלה) מה לעזאזל כל זה אומר?
[נו, אתם כבר יודעים מה לענות לא או שעדיין לו] [תהפכו לו את ה-לא]
בואו נראה,
לה יש תיאוריה
ולה יש תיאוריה
וההיא בטוחה שהיא יודעת
וההוא בטוח שהוא מבין
fucking shit
[פוסט כזה בטח אומר שהגיע הזמן לברר איך פועלת אפשרות חסימת התגובות
ב'ישרא']
אתם חושבים שאני לא רציני?
אולי אתם חושבים שאני משקר?
בואו אני אראה לכם עד כמה אני רציני.
אז למה אני חושב שזה חשוב, שזה
לגיטימי, שזה נורמאלי, שזה בסדר, שזה מועיל, שזה מצוין, שזה הדבר הכי טוב שאני
יכול לעשות בתקופה הזאת של החיים שלי
ללכת לזונות
החברה המגעילה הזאת, המתנשאת
הזאת, היומרנית הזאת, הדו-פנים שהולך פה, הצביעות והפוליטיקלי קר-ריק זה מעבר אליי.
[כל בלוג שאני נכנס אליו אני
מגלה פוטנציאלים יותר אפלים של הנפש האנושית. מתי זה יגמר? אולי אני צריך לסגור את הרחם של כל הרוע הזה, את ה- port, אני צריך למחוק את חייל בדיל]
חזרה לנושא
בארץ הזאת, על האדמה הזאת אין
לך סיכוי להשיג מישהי אם אין לך כסף
Fucking America baby שתי טיפות מים ופני מלאך
אם אין לך אוטו או יותר טוב-
אופנוע, אם אתה לא גר לבד או לפחות עם שותפים, אם אתה לא מזמין מישהי לחו"ל
איתך- ככה ב'דרך אגב', אם אתה לא יודע לסחוט בחורה בעזרת ארוחה במסעדה דרוג חמש כוכבים במישלן או מתנות מרובות מסברובסקי
אז אתה לא משיג אף אחת.
אם זה לא לשקר, אם זה לא לשחק
משחקים, אם זה לא "להיות חכם" – במובן הכי מגעיל של המילה, אז אני
לא יודע מה זה! עם יצאנית/ זונה/ נערת ליווי/ חשפנית/ מה שבא לכם זה לפחות ברור. יש לקוח ויש
מספקת שירותים, יש מחיר ויש הגדרת תפקידים ברורה ומקום לכל אחד, איפה כל
אחד נמצא. בלי משחקים, בלי שטויות. אם היא רוצה להפגין חיבה קצת מעבר יש דרכים
מאוד פשוטות לעשות את זה, יש דרכים להראות.
ומה אם אהבת אמת? הצחקתם
אותי...
אהבת אמת זה עניין של גיל.
נגמר בערך אחרי גיל 17. עשרים ושתיים לאלה שמבשילים מאוחר. זה דו ספרתי כפול אז זה כבר ממש גבול עליון.
אהבת אמת...
אז על מה הסיפור פה בעצם, בסופו של דבר? זה די
פשוט. בסופו של דבר, בתמציתו של עניין, ב- bottom line מדובר פה על סקס, על לעשות את זה, על להזדיין, החלפת נוזלים או שימוש בחוש הכי גס
שיש לנו: חוש המישוש, שפתאום גם הופך לחוש הכי נשגב פשוט כתוצאה של כלכלת שוק, כמה זה נדיר להגיע למצב בו אתה משתמש בו לדברים של מעבר לאחיזה בחפצים והזזה שלהם ממקום למקום. כמה נדיר עבור חלק מהאנשים לגעת במישהי, במישהו, למשש, להרגיש, להעביר ידיים ולא רק.
ועוד פעם השאלה הזאת, על מה הסיפור פה בעצם?
ידידה שלי פעם אמרה לי שהיא הייתה מוכנה לשכב איתי כדי להוכיח לי שזה לא ביג דיל.
ה-catch, קל להגיד דבר כזה כשאת נמצאת בקשר עם מישהו. זה כמו לזרוק איזה
הערה של 'איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים'. הקשר בין המילים להווה-מציאות הוא תלוש
בהחלט.
ידידה אחרת (או אולי שתיים או שלוש, לא
זוכר) אמרו שאם הייתי מנסה משהו כבר הייתי גומר איתן במיטה. הם אמרו את זה בלשון
עבר. בלשון עבר בלי להשאיר אופציות ללשון עתיד. (בטח לא ללשון הווה).
כאילו זה היה
אמור לגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. אפקט ההפוך אולי.
עוד איזה שתיים שלוש ידידות
רמזו על נימפומניה, קצת יותר מרמזו על נימפומניה למען האמת. אם כי מילים, למדתי, יש לקחת בעירבון מוגבל.
הנהנתי להן בתגובה. מה עוד יכולתי לעשות?
האמת, זה בכלל לא מפריע לי. ליברטניזם או סתם דפוק בראש.
כל אלו נראה לי קוראות פה,
[פרצוף סמיילי {טקסט}]
מה אני אעשה, לא מוצא חן,
שיפסיקו לקרוא
עוד יותר לא מוצא חן, שיפסיקו
להתראות איתי
זה לא שזה ישנה משהו
זה לא משנה כלום
[מחזר אחר משברים כדי ליצור סדקים באגו שחושב שכל יום יומהולדת.] [מוליך את עצמי על פני תהום, כדי ליפול- לשבור את
מָסֶכַת החרסינה המכערת את הפנים, חונקת חיוכים, מתווה פני ג'וקר, עוד אכזבה-עוד צלקת, עוד כישלון-עוד פצע כיב]
___________________________________ושואל את עצמי אם המוות יותר טוב_________________________ __________________________________________________________________________________]
[ממשיך כאילו מברירת מחדל, עוד רובוט בין השבע. השבע מיליארד שמרכיבים את הנחיל הזה
שנקרא אנושות]
[ הרבה/] [ארבה]
זין בעין? מה כבר רציתי? קצת
אינטימיות
מישהי לחבק ולנשק מול טלויזיה
בשישי בערב
חה חה חה חה חה
[עיניים מתמלאות לחלוחית]
כל פוסט שאני כותב אני יותר
רוצה להיעלם,
אבל משום מה משאיר הכל
אולי הסוף יבוא מהר יותר ככה
כן,
בחזרה לנושא
אז בעצם ללכת לזונה היא הדרך
היחידה שאני יכול להשיג סקס בצורה הגונה במציאות הזאת. לא להגיע למצב של date rape או להשקות את הבחורה באלכוהול, להכהות את חושיה בעשן של בנגים או בולים פסיכודלים. לא להיות זקוק ל- mind games, לרדת על כישורי הנהיגה שלה, על תשומת הלב המיותרת שהיא משקיעה בגבות-שיער-תכשיטים, על חוסר הידע שלה במכוניות או בבורסה. לא צריך להפעיל מניפולציות כדי לרסק את האגו שלה, להוריד את ההגנות שלה בדרך להורדת המכנסיים.
This tug of war, this puppet
master shit is not for me
אם לא הבנתם אין דרך ישרה
להיכנס למיטה עם מישהי, כל הדרכים פתלתלות. לכן אור הישועה, וישוע עצמו התלוי לאורם המנצנץ של הכוכבים בחשכה, הוא הרובעים האנונימים של תל אביב, רחובות צדדים וסמטאות אפלות שנפתחות אלייך
כמו מתנות חג מולד לילד בן ארבע מתחת לעץ.
אולי הכי עצוב זה שאני לומד,
כל יום אני לומד. עד שאני כבר לא
רואה את המקום שאני עומד עליו הרגע. שאני עומד עליו כשאני כותב. שאני עיוור
בהתנהלות שלי ביום יום, שאני זקוק לרגעים של משבר, רגעים של הערה, של הארה, בדידות של יום שישי בערב כדי להבין מאיפה כל זה, מאיזה מקום זה מגיע. מאיזה מקום אני מגיע.
לפעמים אני אומר לעצמי,
(אחרי שחברים אמרו לי פעם אחר
פעם)
עזוב אותך שטויות, דבר איתן
דוגרי, אתה רוצה סקס, אל תסתיר, אל תייפה, אל תשקר
אבל אז נזכר שאין דירה,
שאין אוטו, שאין יותר מדי כסף. נזכר שאין כלום.
זה עדיין לא מספיק לכם?
אולי יש עוד משהו...
כמו רסקולניקוב בחטא
ועונשו. אני לא רוצח את
הזקנה כי היא עשתה לי משהו רע, או איזה נזק לאנושות, לא מנקמת דם ולא משנאה מוצדקת. אני רוצח משנאה סתם, משנאת חינם. רוצח כי זה משהו
שאני צריך לעשות, שאני צריך לעבור אותו, שהחיים הובילו אותי אליו בדרך לא דרך, דרך לא ברורה. אין לי ברירה אלא להתמודד עם זה, וזה הרעיון היחיד שנמצא שם לגבי איך.
[עכשיו כל הפמיניסטיות יצאו
עליי – כמו שהם עשו לי בדינמיקה קבוצתית באונ' לפני שנה, ביתרו את המילים שלי לגזרים ומשם את שאריות הכבוד
העצמי שלי]
בחברה שמעמידה כל כך גבוה את
עניין העמידה. מעמידה את עניין הזקפה. גבריות, אסרטביות, ויאגרה, פיק-אפ-ארטיסט, קצין
בצה"ל, "עם כמה בחורות היית?", "לאסייתים יש זין קטן",
"הוא ידע איך לתפעל אותי", אז באמת יש לי ברירה? באמת יש לי?
אתה רוכש ניסיון מיני בכל דרך
אפשרית, ואז משקר את דרכך לתוך קשר או לתוך נישואים. האלטרנטיבה: שזורקים אותך
לכלבים, כלבים בשם "בתול בן 40", כלבים בשם לוזר, בשם אפס, כלומניק, פרייר,
הומו. כלבים עם יותר שמות מהספינקס, עם יותר ראשים מסרברוס בשאול.
אז באמת יש לי ברירה?
[Let the feminist bitches out and tear the poor stupid fool to shreds]
כל פעם שבחורה מתגלה כעוד מסננת
סדרתית, כל פעם שעוד קשר פוטנציאלי יורד לטמיון, כל פעם שאת לא עונה לי לטלפון, כל
פעם שאת מתחמקת בעוד איזה תרוץ עלוב (והם כולם עלובים), כל פעם שעוד ידידה מרימה
דגל של friends zone, שעוד אהבת חיי טוענת שאני משתמש במילה הזאת סתם, שאני לא יודע מה זה.
כל פעם נשבר הלב
ונשארות רק המילים
(והכאב בפנים)
כל פעםשעוד פעםנשבר הלב
כל פעםשעוד פעם
כל פעםשעוד פעם
כל פעם שאין לב ונדמה כאילו הוא מעולם לא היה
אני חוזר ואומר: "שיזדיינו כולן, אני הולך לזונה"
מוציא את הפתק האפור המקופל מתוך התיק, ההוא שמסתתר בין פנקס
הרשימות לקונדומים בנרתיק המשקפיים ומסתכל על
המספרים הכתובים בעט כחול.
זה לא מסובך בסה"כ, אני אמא שמאיימת
על הילדים שלה שיצטרכו לכרות להם את שיניים אם הם יאכלו ממתקים, אבא שמנופף
בחגורה שלו אל מול פני הילד המבועת 100 שנה לפני היום במחוז נורמאנדי שבצרפת,
אני מוציא קלף מיקוח, מנופף בו מול הפנים ומאיים.
[ומה היה קורה אם לא היה לך
אלטרנטיבה?]
[אבל אתה ממילא לא משתמש בה. אתה
אומר שזה שווה משהו בתור קלף מיקוח. קלפי רפאים יש לך שם]
עזבו אני אלך ובטח לא יעמוד לי
מרוב לחץ, אבל זה כבר פוסט אחר.
נו?
פוסט אחרון שאתם קוראים אצלי?
כן,
יופי,
בתכלס, אין לי סיבות להפיץ את
הארס הזה ברבים, את ההרס. ארס פואטי משהו, ארס פואטי. זה שהנשמה שלי מפלרטטת עם עזאזל בשנתיים האחרונות לא אומר שאתם צריכים להתבוסס באותה בריכה של דם.
לכו למקומות יותר טובים. איפה שהרקע של הבלוג
לבן והטקסט ירוק. תמונת הופכין כרומטית של מה שקורה פה, אולי זה יתברר כתמונת
הופכין גם מבחינת התוכן.
אז זהו, שאני מנסה פה להפיק
משהו אמיתי בניגוד לרוב השבוע שלי. בניגוד לרוב החיים שלי.
אבל הכי אמיתי זה:
*
*
*
שאם אני באמת אלך, זה יהיה אקט
הייאוש הכי גדול שאני מסוגל אליו.
להוריד 2000 ₪ מהעו"ש ולהפקיד בקופת חיסכון
נפרדת לזמנים קשים.
עכשיו זמנים קשים. כל השנה האחרונה זמנים קשים. כל ה-5 שנים האחרונות זמנים קשים.
בהתחלה מבּחִירַה ואח"כ זה די יצא מכלל שליטה. הבחירה להימנע מ-, לפתח כוח
רצון, להישאר נקי-טהור קמה עליי והפכה לכורח. לא יכולתי אחרת ותוך שנתיים שלוש
מצאתי את עצמי שוקע במערבולת של הבטחות עצמיות, תחומי עניין שחיפשתי בכוח והרבה קֵרִי
לילה.
החיים החדשים שנועדו להיות לי לא קמו ולא קרמו עור וגידים. אם כבר הם קמו על
יוצרם, כלאו אותי בבית כלא בשם 'העבר', פערו באר בתוך בית החזה שלי משם עלו
זיכרונות הנשייה, כמו רוחות בליל ירח מלא בבית קברות בצפון אירופה.
ובחזרה לדילמה המוסרית שלי, אותם 2000 שקלים לאט לאט התעוותו במחשבות שלי
והפכו לכסף קדוש. כזה שיכול לקנות מה שאי אפשר להשיג בד"כ, מה שלא חוקי
ומנוגד למוסר ומידה טובה. מה שיש בו משום אות קלון ומשאיר כתם לכל החיים, לפחות על
הדף של אנשים מסוימים.
כסף שיכול לקנות גאולה
אם עדיין לא הבנתם, אני מדבר פה על אותו מוצר צריכה מָעַרבי
אליו ניתנת גישה לאחר טקס ארוך ומפרך בו שני אנשים מתראים, מתקרבים, נפתחים ולבסוף
נותנים את המפתח לכל החללים, את המידע על כל הבליטות, הופכים לאחד בגוף ובנשמה. או
סקס, אם נהייה פחות רומנטיים ונשים רגע בצד את משחקי המילים שאני כל כך אוהב.
אבל אותו מוצר צריכה, יש דרך קיצור אליו, כזאת שחומקת
מתחת לרדאר של האמהות, למכ"ם של רעיות קנאיות ולטורי הרכילות של החברות הכי
טובות- BFF לנצח נצחים. מה שכסף יכול לקנות
וכך במן טוויסט כלכלי, בחינה של תעשיית הבידור או שוק הבשר הנמצא כמה ק"מ
הרחק מהבית בו גדלתם ניתנת גישה להיכנס, לבחון ולדעת את כל החללים, הקימורים והבליטות, לעבור על פני
טופוגרפיה רכה מסורגת ביערות בצבע לילה ומערות לחות בעלות שפתיים בשרניות כמו פרחי
מלכודת ונוס קטנים. גניחות חלושות ואורות מהומהמים, שקרים, איפור וחתיכות גומי
נמתחות. שלא נדבר על צדדים פחות מושכים כמו פריחות, פטריות, זיבות, הרפס, עגבת,
וכמובן ה-ג'אקפוט לברי המזל: תסמונת הכשל החיסוני הנרכש בכבודה ובעצמה. כשיש
לבחורה עובדת 10-14 כניסות ביום קשה שלא לפחד. גם בניגוד לכל מיני סרטים בכיכובה
של ג'וליה רוברטס או מחזמר צרפתי שנגמר ב-רוג' לחשוב שאפשר להתאהב או לכל הפחות
לפתח רגשות תחת תנאים כאלו נראה כמעט אבסורדי, אבסודרי בעליל. בקצב של כניסה אחת
בארבעים וחמש דקות מינימום שעה מקסימום, מתשע בבוקר עד חצות הכל כבר מזמן היה הופך ל- blur אחד גדול. נכון שכמו בכל תחום יש שוק לכל כיס, היצע רחב
ומס' שרותי יוקרה לאלה שיכולים להרשות לעצמם את זה אבל same same בכל אחד מהם את האתגרים והסכנות הייחודיות לו.
אבל זה לא
עיקר הבעיה. למען האמת זה אפילו לא מתקרב לעיקר הבעיה. אם נחזור לרגע לכותב התפרן
שלכם, זה שחושב על קופת החיסכון בסך 2000 מרשרשים חדשים, עיקר הבעיה לא נמצא
בחילופי הנוזלים וגם לא בכיסים מרופטים עד לבלי הכר אלא במשהו הרבה יותר פשוט.
עיקר הבעיה נמצא בתקשורת או אם לדייק בחוסרה. חילופי הדברים שהולכים במקומות האלה,
המילים שנאמרות שם ויותר חשוב המחשבות שמאחוריהם גורמות לשקרים להיראות טוב באופן יחסי,
גורמות לצביעות להרגיש כמו מחמאות מתוקות או שיחה זורמת בארוחת ערב לאור נרות.
תקשורת לא קיימת שם. בין אם זה בגלל התחרות בין הבנות או בגלל הצורך
באסטרטגיות של שיפור - שימור, תקשורת נעשית דרך פסים מאוד מוגבלים של כדאי שזה
יאמר ולא כדאי שזה יאמר. שיפור מדבר על שיפור היכולת שלי לרצות, ללטף אגו, לקבל
כבוד מחברות-יריבות לדירת אירוח. ושימור? שימור מדבר על שימור לקוחות בעיקר.
כשלקוח חוזר אלייך את יודעת למה לצפות ויש שם כסף קל עם מינימום אלמנט הפתעה.
טוב, מספיק להסתתר. אני יוצא פה לא פחות צבוע
מהזונות.
אמרתי לעצמי
"תלך, תבקש ממנה שיעורים בחינוך מיני", כמו שאף פעם לא קיבלת
בבה"ס, כמו שמשרד החינוך לא ממן לבני ובנות ישראל.
כן... אם היא לא תצחק קודם,
היא בטח לא תבין מה לעזעזל אתה רוצה ממנה, תחשוב
לעצמה: "לקוח הזוי, תחמן – משחק איתי משחקים, אחד ש-mind games עושה לו את זה", "אני מוכנה לשכב איתו אבל
בלי שטויות". ותכלס אם אני אחשוב רגע על הצד שלה אז לא יהיה לי מה לומר. זה
פס יצור שם אחרי הכל ואני משלם רק 300, טוב 400 לקצת יותר פאנסי, ממש לא מספיק כדי
שהיא תהפוך את עורה בשבילי ככה למשך 45 דקות. שתצא ממצב אוטומט שלקח לה הרבה
שבועות בעבודה להגיע אליו. ואיזה 45 דקות? 45 דקות שכוללות מקלחת, הורדת ולבוש
בגדים, העמדת התורן, פימפום והחלפת cash money
בסופו של דבר. הדברים הכי חשובים מתחלפים בפגישות האלה - בלילה או ביום. כל מה
שמאצ'ו אמיתי צריך, בין אם אתה איש
צבא, יש לך הַרְלי, קעקוע מעל הפופיק או סתם אישה כוּנפַה. כסף עובר שם ונוזלי
גוף, נוזלי גוף מהסוג הנכון תסלחו לי.
טוב ירד הרעיון של חינוך מיני, אפשר לפגוש אותה ולדבר,
בלי סקס, לפתח אמון. בערך כמו שהולכים לפסיכולוג. זה אותו מחיר ואותו פרק זמן אז
לא בערך, בדיוק כמו שהולכים לפסיכולוג. לפסיכולוגית, רק שהפסיכולוגית נראית טוב
ולא לובשת כלום.
מה רע? האמת היא שגם זה רעיון לא טוב, אותו סיפור כמו
מקודם. "מי זה הפריק הזה שנפל עלי פתאום?", "הוא ישלם לי
בכלל?". אולי היא בכלל תקרא לאבטחה ויסלקו אותי בלי תקווה ובלי כסף, פחות זמן
האיכות שהייתי אמור להעביר בפריקת ליבי, נפשי ומטעני הגנטי. "הגעת למקום הלא
נכון" יגיד לי הגורילה של בנאדם, השומר הרוסי מטר תשעים של כיעור וריח
סיגריות. אם זה באמת יקרה, בתכלס אני לא יכול להאשים אותה.
אז מה זה משאיר לנו? לקוח רגיל כנראה. bang bang thank
you m'am בהיעדר תיאור ממצה יותר. מה שאני מעוניין
בו? לא. ריאליסטי? אולי. אף פעם לא היה לי עניין רב מדי במציאות...
וכבר הזכרתי את העובדה שאני רומנטיקן? אני..? אני הכי
רומנטיקן בעולם. וזה למה לפעמים נדמה לי שאני הכי צריך את זה. מן חוויה מתקנת
שכזו, מתקנת כמו חינוך מחדש באיזה ארץ עולם שלישי קומוניסטית, תיקון כללי בדת או
תו תקן. פלס, להתיישר עם כולם, להיות גבר רגיל רק לכמה שעות, עם חולשות, עם צרכים, כמו
כולם. שום דבר מיוחד. כי מה שעובר לי בראש רוב הזמן זה הדבר הכי רחוק מזה. אני..?
כמו כולם? no way i'm special. כֵּה, מחשבות שממש
עוזרות. כל יום הם עוזרות...
אם לא הבנתם עדיין, אני מבקש לעבור שוֹק
בעדיפות שוק חשמלי, שיקשרו לכסא ויריצו בי זרמים. BDSM סטייל, איך אפשר להתיישר
אחרת? איך אפשר לחזור למוטב? לנורמליות? "לגבר יש צרכים", "תשתחרר
גבר", "לילה בלתי נשכח" בגרסת וויאגרה או שאר סיסמאות ריקות שטובות רק באוטובוסים מלאי אנשים ופיח.
רק קטע רע באמת יכול לרפא מאותה רומנטיות חסרת פשר וחסרת תקנה. חד וחלק, cut the
bullshit and all the pretty talk.
ביקור לילה בתחנה המרכזית בת"א, אחת מהם, לא משנה איזה. זונות
נרקומניות אנורקטיות מפחידות שיותר בא לך לזרוק עליהם מעיל מאשר לעשות בהם משהו.
חלק מאותם אנשים- לא-אנשים. נשים מפחידות שעוברות באזורים שכוחי אל
ושכוחי מערכת ניקוז בדרום העיר הגדולה. רזות עד כדי שהעור עוטה קטמים, עם קמטים
שממלאים את החלל במקום בשר ורקמות, משהו דק או קרום לכיסוי עצמות, לשים על שלד.
אבל העצמות זזות, כן כן. הן כולן שלדים מרשרשים. כאילו מאיזה כוח דֶמוֹני, שלא תגידו שלאלוהים אין חוש הומור.
ללכת או לא ללכת? זו השאלה
אבל במקום לענות עליה כבר
שנה שאני שואל את עצמי אותו דבר ועדיין אין לי מושג. כמה פעמים כבר הגעתי לסף
של לענות כן. ומה לא? מה לא עשיתי? לדון עם חברים, עם ידידות, להשוות חוויות, לתחקר מי
שהיה, לשגע קבוצות דיון פמיניסטית באוניברסיטה, להעלות את הנושא בתמים,
כאילו. קראתי כל ספר אפשרי בתחום, המעט שיש, בשלוש שפות שונות. לחפש אתרים, כרטיסי ביקור, טלפונים, לוחות מודעות, ועוד אינטרנט. הספקתי להיגעל מקריאת חוויות של לקוחות בפורומים ואז
להתחרט על הכניסה החפוזה. לקוחות עלק, גורילות אגואיסטים שעסוקים בהשוואת זיונים ושואלים לאן נעלמה אנסטסיה מפלורנטין. גורילות זה גם מחמאה בשבילם, עושה עוול לגורילות. ומצד שני להתפעל מהפרופילים של הבנות באתרים, לבדוק את התמונות עם הפנים המטושטשות, את תאריך הלידה ולחלום. הרבה לחלום. לגלח-לטפח-לעצב, לא בצורת לב אבל כן במקומות שונים, מוצא את עצמי חולם על גוף חלק פתאום. לחכות שיגדל
ואז עוד פעם, טקסי, להשתפר כל פעם, להיפצע יותר מפעם אחת. לקרוא על מחלות מין, לשקול כל
פרט-OCD סטייל, לחשוש.
אבל אולי הכי הרבה להתעייף, הרבה להתעייף. ובסוף: ללכת או לא ללכת? שאלה.
וקופת חיסכון זוכרים, מה איתה?
2000 ₪ זה לא הרבה אבל בינתיים הם הספיקו להתבזבז. התנדפו על
דברים אחרים, כבר לא זוכר איזה. כנראה חשובים פחות, בטח קלים יותר. ואני אפילו לא יודע אם אני מצטער
על זה.
היסטורית, בחברות קדומות או תרבויות זרות לקחו בנים מתבגרים לבית בושת למטרות
חניכה מינית, איבוד בתולין ומציאת גבריות על הדרך. ידע נרכש מספר שהדבר היה נוהג
מקובל, ובטח אחרי מעשה בשיחה על שש-בש או קלפים. למרות מחסור בתיעוד היסטורי
ומסמכים הרבה אנשים מסתובבים עם אותה תמונה של העבר בראש: גברים גסים וקשוחים,
בנות כנועות ומתעסקות בזוטות. אם יש בינכם כאלו שצופים בסרטים יפנים, כשחצי מהם
בערך זה על סמוראים ורונינים נושאי חרב, הסצנה בו מובילים חניך צעיר ויפה לבית
בושות בטח לא זרה לכם. במקרה היותר 'גרוע' החניכה תהייה עם גברים אחרים אבל אז
מדובר על ג'אנר קולנוע שונה במקצת. עם נלך איתכם down memory lane לזמנים מיתולוגיים, פרה-היסטוריים אז החניכה
המינית מקבלת ציווין דתי בו טקס המשכב עם הכוהנת הוא הריטואל שמחזיק את העולם, או
מגן על הארץ מכובשים זרים. אם אלוהים שלנו צריך את המאמינים שלו / התפילות שלנו אז
בזמנים קדומים אלות היו זקוקות לגברים שלהם. מה דעתכם על זה היום? ההיפים בטוח היו
מסכימים: make love not war,
literally.
אבל מה? דברים משתנים והיום הדבר מחוץ לחוק ורבים מזעיפים פנים ומכווצים גבות לשמע
הצהרות בסגנון, ואולי אפילו בצדק. עם הסחר בנשים, הפלייה גורפת במשכורות בין
המינים ותרבות הסמים שהולכת יד ביד עם הזנות באמת עדיף שלא לעודד שום פסיק ופיפס
במערך הגורמים המורכב הזה.
השאלה היא האם בחירה אישית של פלוני אלמוני משכונת מעלה ירוקים באמת משנה משהו
בחצר האחורית שלנו?
הוא אולי כמו עם הקוטב הצפוני השוודים הגיעו לשם הרבה לפנינו. בעזרת חקיקה חכמה,
הפלייה מתקנת ומסורת חזקה של סוציאל דמוקרטיה הם הצליחו להגן על הבוחרות לעסוק
בזנות בזכות ובחסד. בגדול החידוש שלהם הוא שמי שבוחרת לעסוק במקצוע העתיק בעולם
מוגנת אוטומאטית ביד החוק. תחילה יש לה זכויות סוציאליות, ביטוח בריאות ופנסיה,
אח"כ במקרה והיא סובלת איזה שהוא סוג של mal-treatment מצד לקוחות או סרסור
יש לה זכות לייצוג משפטי בו באופן אוטומאטי היא נחשבת כפגועה ובעלת זכות לפיצוי או
יכולת לתבוע את הצד השני. בקיצור מי שבוחר ללכת לזונה לוקח את האחריות לבחירה שלו
או באופן כללי יש פה ניסיון להגן על מי שבאמת חלש במסגרת הזאת בעוד אלת הצדק
העיוורת למציאות יכולה למצוץ.
טוב נחזור למציאות. ישראל is
far south.
וקצת זווית ראיה אישית שלא תגידו לי שאני מסתתר מאחורי פילוסופיה וספרים. בתור אחד
שחולם להתפרנס מכתיבת משהו ואפילו לא משנה מה – שירה, עיתונות או מודעות בירחון
'בננה' אני לא יכול שלא להזכיר כאן כמה קטעים מכוננים, בדיוניים שקראתי והשפיעו על
התפיסות שלי. טוב בגדול יש את 'זיכרונות מהזונות העצובות שלי' של גרסיה מארקס
המוערך אותו שווה לקטוף גם אם רק בגלל השם. אבל איזה ביצים יש לסופר ששם את זה
בכותרת של הספר שלו, אה?
יש את '11 דקות' של פאולו קואלו, האיש שכתב את האלכימאי. הספר ריאליסטי וכתוב
בעידון, בעוד ה-title מתייחס לזמן הממוצע שלוקח לגמור. לדעתי הספר קצת
פיספס כשקואלו נתן לו טויסט בנאלי למדי של מיניות קדושה. עצם העיסוק בנושא יש בו
משהו קדוש וניתן להעביר את זה באופן פחות מילולי מלהכניס לשם מושגים מטנטרה ותורות
מהמזרח.
ו-יש את קטע היצאנית בתפסן בשדה השיפון. ע"פ כמות הפעמים שהזכרתי את סאלינג'ר
בחודש האחרון כנראה שהוא ממש השפיע עלי. למי שלא מכיר הולדן מזמין יצאנית במלון
שבו הוא שוכן במנהטן ובחורה צעירה (17) בשם בדוי, סאני, מגיעה ובעיקר רוצה לגמור
עניין כמה שיותר מהר. הולדן שלא היה סגור על עצמו מתחילת הספר ונראה כאילו הוא
שרוי במין טריפ אקזיסטנציאליסטי מתמשך לאורך הספר מחליט שהוא מדוכא מדי מכדי לשכב
איתה ומבקש לדבר איתה במקום, דבר שסאני מתחמקת ממנו ובצדק(?). ככה או ככה נוצר שם
איזה מצב אבסורדי בו סאני לא מבינה מה נסגר עם הלקוח הדפוק הזה ואחרי 5 דקות אפילו
נדלקת מהמשחק הזה שהוא משחק איתה, היא מתיישבת עליו רק כדי לגלות שהבחור הוא dead serious. ככה או ככה הולדן
הוא בחור הגון ובסוף הוא משלם לה למרות ניסיון סחיטה קטן מצד הבחורה עכשיו וניסיון
סחיטה גדול מצד הסרסור שלה מאוחר יותר. סוף טוב. באמצע הולדן חוזר לפעילות המועדפת
עליו: עישון סיגריות זולות ומחשבות על אח שלו שנפטר.
אמרתי זווית ראייה אישית אבל מה אני מספר פה בעצם? על מה הפוסט הזה? אם לומר את
האמת זה די צנוע, או אולי מביש זו המילה. בסה"כ מחפש תירוצים למחשבות שרודפות
אותי לאחרונה. חברים סיפרו לי שהם הלכו ואני שכרגע מחפש חוויות חדשות, טרי אחרי
הרחבה 2.4 מ"מ באוזן ומצלמת פלאפון שאני מבזיק מול כל מראה בסביבה כאילו על catwalk, מרגיש שזה now or never. המחשבה שמנחה אותי
פה היא: מה עוד אני יכול לעשות כדי להסתכל אחורה קצת קדימה בזמן מעכשיו ולהיות
מסוגל לומר 'שיש תקופות בחיים שלי שאני לא יכול להתגאות בהם'. אבל אם לחזור
למציאות לרגע השאלה עכשיו היא מה יגמור אותי קודם הדילמות המוסריות או חשבון הבנק
או שאולי יהיה לי חומרים לעוד פוסט...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
