כֵּנוּת

הנה אחד,
לא בדיוק...
אבל לפחות הוא אמיתי.

כי הם כאלה סופרסטארז,
כרטיסים לתמונה מאחורה.

ומתנות מוקדמות לחג המולד עבור כוולם...

    כשנסעתי איתך ב-405 לירוש. התיישבנו במושבים הכי אחוריים ליד איזה חבורה של teenagers וביקשתי ממך לעבור מקום אחד קדימה. את, שלא נוסעת הרבה באוטובוסים הסכמת וברגע שהתיישבנו פתחת רגליים כמו איזה נהג משאית בבית שלו. אני, לא יכול שלא לחייך הסתכלתי עלייך במבט תמוה מלא פליאה. שאלת אותי "מה?" ארוך כזה והמשכנו לנסוע. רצינו לשמוע משהו אז היה דיבור ארוך על מפצל אוזניות למכשירי מוזיקה ששכחתי בתיק אחר, בסוף סגרנו על טרייד נוסח "אני אקשיב ב-Iphone שלך ואת ב-mp3 שלי" מה שנסגר ב-snoop lion מצידך ו- PJ harvey מצידי. אמרתי לעצמי שאני מוריד אתPJ אחרי 2-3 שירים, החלטה שבסוף לא הצלחתי להביא את עצמי ליישם.
    ירדנו מהאוטובוס ודיברנו ארוכות על גלידה, טעמי גלידה, טעמי גלידה בירוש. ועל העיר הקדושה-מחלולת הזאת בכלל. רוסים מדברים על ירושלים, מצחיק. התלבטנו קצת לגבי כיוון ההליכה עוד עם הגלידה בידיים ופתאום אמרת לי שאת זוכרת איפה זה כך ששינינו כיוון פתאום. ההליכה לשם הייתה החלק המעניין של הטיול עם הדיבור על הקשרים קודמים, המיניות, והבעה של חוסר סיפוק עצמי. כל אחד בחוסר סיפוק שלו. שאלת אותי אם הייתי רציני לגבי הבחור ההוא ואמרתי לך שרציתי להתנסות, שבגיל הזה שאני עכשיו אני מרגיש בטוח יותר בעצמי, והיו גם כמה דברים שלא אמרתי. לא אמרתי שהקשר שאני נמצא בו עכשיו מסובך וקשה לי, שדורשים ממני במסגרתו דברים שאני לא יכול למלא, להרגיש או לרצות. בעצם בכלל לא סיפרתי שאני בעיצומו של קשר. זה היה דבר אחד שלא רציתי לספר מהסיבה הפשוטה שרציתי אותך החטובה להפליא ויפה למראה, צעירה שרירנית כמו שאף פעם לא הייתה לי. כל הדילמה המוסרית הזאת לא באמת הדאיגה אותי כי ידעתי שאם תראי בי עניין או, האל ישמור, תראי בי קצת יותר מעניין ותצהירי כוונות, אוכל בשקט להכריז על עצמי כמנצח ולסרב לך בנימוס ותוך כדי הסמקה בגומות הלחיים. הסיבות שאני אתן לך הן פחות חשובות, זה לא קשה, תמיד אפשר למצוא סיבה כלשהי. אם היית לוחצת על הכפתורים הנכונים ומסנגרת סביב הקרבה הזאת, הפתאומית, אולי אפילו לא היית משאירה לי ברירה אלא להגיד שאני נמצא עם מישהי כרגע. ניצחון משולש אם אפילו זה לא היה מרתיע אותך אבל אני כבר נסחף בחלומות פה.
     הגענו לז'ראר בכר, לקחנו את הכרטיסים השמורים לנו ופרשנו לעשן בצד. את פגשת כמה רקדנים שאת מכירה ואני משעמום והרגשת צעצוע ישן או ילד ראשון כשנולד הילד השני התחלתי לדבר עם הבחורה המתולתלת שעמדה בצד. ניחשתי את המזל שלה בניחוש השני וכל הזמן הגנבתי מבטים לצד לבדוק מה קורה עם הרקדנית שלי שעברה בינתיים ממכר אחד לאחר, כולם מגולחים עד זיפי הפנים, מחייכים כל הזמן. שני הרקדנים שהיא דיברה איתם ומאוחר יותר שלישי היו כולם לבושים בבגדי כותנה רכים, זורמים וחסרי צורה, או מקסימום צורה גיאומטרית מרובעת על הגוף הרזה שלהם, כאילו לבוש זה איזה נטל שהם צריכים לסבול אותו בעל כורכם, עוד דרישה חברתית לסמן עלייה V בבוקר. הבחורה המתולתלת התגלתה כמעניינת, היא סטודנטית לאדריכלות והמזל האהוב עליי כרגע.
    אז דיברתי עם האדריכלית שעובדת היום בתור טבחית באיזה מטבח ירושלמי אורגני, מנסה כל הזמן הזה להדחיק את הרקדנית מהתודעה שלי. כעבור חמש דקות הייתי במצב רוח מספיק טוב לעשות לרקדנית עיניים ופצחנו בשיחה שלושתנו כשהיא סוף סוף חזרה. היה צריך להיכנס ומרוב התרגשות שדברים הולכים חלק פתאום בטח נפל לי הכרטיס למה כשהגענו לאולם אני נשארתי בחוץ, חיפוש בהול בתוך ומחוץ למסדרון הוביל אותי לאיזה שומר רוסי שאמר "זה בטח שלך", הודיתי לו ומיהרתי בחזרה לאולם לגלות ששתי הבנות כבר התיישבו ליד אנשים אחרים. זחלתי ליציע שלמעלה.
    המופע היה מאוד פושר, מחול מודרני שגובל בפרפורמנס ארט. היצירה הראשונה הועלתה ביד ידידה שלי מהאונ' שלא יכלה להדגים את המצוינות הרעיונית והפרובוקטיביות הדרמטית בפורמט מקוצר של 20 דקות במקום השעה שהייתה מיועדת לכך במופע קודם בת"א. המופע השני עסק בתשוקה ושאל מוזיקה ואביזרי במה מסרטי ספיידרמן, השלישי מן פרודיה על Glee או כוכב נולד. נגמר, יצאנו מהאולם לשולחן קבלה מלא כיבוד כולל זיתים שחורות, כוסות פלסטיק קטנות ובקבוקי יין אדום. מזגתי לעצמי שתיים וביקשתי מהסטודנטית לקחת אחת מהן איתי החוצה.
    בחוץ כולם הדליקו סיגריות ואני דיברתי עם הסטודנטית המתולתלת שלי בעוד הרקדנית וחברותיה ישבו לדסקס את המופע, הפעם לא עשיתי טעות, באמת לא היה אכפת לי. שתינו יין (בעיקר אני) ודיברנו על מה אהבנו בכל אחד מהמופעים, היה לי נחמד לדבר איתה למרות שרק הכרנו היום. חזרתי לרקדניות וצילמתי כמה תמונות מזווית לא זווית שלה ושל אנשים שאני לא מכיר, זה היה חלק מהרעיון ונדמה לי שיצאו שם כמה מוצלחת. עברה כבר שעה וחצי של דיבורים וסתם, השעה כבר מאוחרת מדי לקווים שהם לא קווי לילה. הרקדנית שכבר הספקתי להביע בפניה את המרמור שלי על זה שחצי מהזמן היא מסתובבת בלי האדם שהיא הגיעה איתו לכאן שמה לי את דובדבן בקצפת ואמרה שהיא חוזרת לת"א יחד עם חברות במכונית עם מושב אחרון פנוי. לא פחות ולא יותר. בלעתי את הרוק, הדבר האחרון שהיה לי לצפות לו בנסיעה הארוכה הביתה נלקח ממני באכזריות. קצת חברה אנושית, בת שיח, מה כבר ביקשתי? בלעתי את האגו, כמעט נחנק, והתחלתי לצעוד מהר לכיוון בנייני האומה מקווה לפצות על כאב עם מהירות, באמצע הדרך קיבלתי טלפון מהסטודנטית שהודתה וסיפרה שהיא כבר מזמן לא נהנתה כל כך. יצא שעשיתי חברה במקרה, נחמד, עכשיו נשאר לקוות שאיכשהו נשמור על קשר.

     הנסיעה הביתה הייתה ארוכה במיוחד.       

                                                        way back schemata
                                                                        רואה שדים
                                          ולא מצליח להירדם בשום אוטובוס

כל כך גולמי שזה אומנות
למה  לסבך  דברים

גילאי 20 And shit

להקשיב אחרי 2 בלילה
ושילכו להזדיין כולם, אם לא אמרתי את זה עדיין

נתחיל עם קצת ציז'

לנסוע לצפון עם מישהי בסופ"ש, "לשכוח את השק שינה שלך בבית"

החיים שלי היו הרבה יותר פשוטים אם הייתי מסורס מאיזו שהיא סיבה

אז היה לי אוכל והכל,

פתיחה של תערוכת אומנות מדוברת, אני שם ביום הראשון כשעמוס.

איזה תערוכה זו? לא רלוונטי,

שם כדי להתחכך בגופות שלך א/נשים בקהל (בעיקר השני)
שאני אלך בשביל התמונות... ממש

באקט צדקה פמיניסטי, אני מוכן לזיין שומרת.
אפילו קצת רוצה.

הכותרת של הפוסט הבא שלי:
Ten Good Reasons to Date Rape Her

בסוף הצלחתם,

והפסקתי לכתוב בחָרוּזִים

מחליף אותם בסמני פיסוק קָרִים

אתם יכולים להרגיש מרוצים

בעודי מדבר עם עצמי פה,

נגיעות של משורר מֶתוּסְכָּל

על פני שטח מלוטשים חדשים

אפקט 'גְרַיִנְד' בפוטושופ,

וכל כך אהבתי את החָרוּזִים האלה

גם כי אף אחד כבר לא רושם כָּכַה

וכל כך שונא אתכם

המבקרים הכי גרועים שלי

דווקא בגלל שהביקורת מוצדקת (המבקרים הכי טובים)

תנו לכתוב בשקט, תנו לחיות בשקט

להיכשל בשקט, למות זקן וערירי

גוררים אותי להצלחה בֵּכּוֹח במקום זאת

גָפַיִים בשלשלאות ופָּנִים על משטח אבנים

על אספלט

דַמָעוֹת כולם יַבּשוּ כבר,

תתחבו לתַּחַת את ההצלחה שֱלַכֵם

אנרי רוסו (1844-1910)

צייר שלא השתמש בחוקים הבסיסיים של ציור כמו פרספקטיבה. סגנונו נחשב נאיבי, פרימיטיבסטי או ילדותי.

רוסו החל לצייר בסביבות גיל ה-40 לחייו ואת כל מלאכתו למד לבד. ניסוי וטעייה, אוטודידקט וכאלה.

סבל מארס לשונם של ציירים נחשבים ולא נחשבים בצרפת של ימיו אך למרות זאת המשיך לצייר.

היום הוא מוכר כצייר פרוטו-סוריאליסטי וציוריו נמכרים במאות אלפי דולרים לגלריות בעולם.

לי נדמה כאילו ציוריו חזו את החשיבה הסימבוליסטית של זיגמונד פרויד וקארל יונג.

Selfportrait 1890

The Sleeping Gypsy 1897

     זה היה יום ראשון הכי איטי מזה שבועות. באתי למכון קעקועים שבדקתי אותו באינטרנט שבועיים-שלוש מראש. ואז בטלפון, בביקור, ובחבר שבמקרה עשה שם קעקוע גם כן. אחרי עוד כמה שבועות בפירסינג ובהרחבה באוזן. כולם במקום הזה רוסים, חוץ מבחורה אחת ובחור בקבלה, גם כן זר, Nguyen, שם משפחה תאילנדי.

     אז כמו שאמרתי יום ראשון איטי, איטי מאוד, בצורה מספקת אפילו וכמעט שאין אף אחד במכון. כבר קבעתי מראש שאני עושה אצל ג'ורג', הסגנון האומנותי שלו זה בדיוק מה שאני צריך בשביל הראשון שלי על השכמה מימין. עכשיו אה-מה-מה התברר? היומן של ג'ורג' עמוס ל-3 חודשים הקרובים!!! אז ניסו לדחוף אותי פנימה בין קעקוע של מישהו אחד למישהו אחר באיזה זמן לא קשור, אמצע השבוע, שעה לפני הסגירה, יום ראשון.

     אמרתי "כן", מה יכולתי להגיד? אתם מצפים ממני לחכות 3 חודשים עכשיו?

     אני מגיע למכון שעה לפני, בתיאום איתם, אנחנו צריכים לעצב קצת לפני הקעקוע עצמו. יש את העיצוב שאני ציירתי [כבוד! בחיים לא חשבתי שיהיה לי אומץ לעצב בעצמי] אבל ממש במקרה אחרי איזה ביקור מתסכל במכון אחר שלא אהבתי, הוא שרבט לי משהו שתיארתי לו תוך חמש דקות והציע לי אותו כקעקוע. לא סתם אומרים שהחברה האלה אומנים. יצאתי מהמכון ההוא וחשבתי תוך כדי הליכה מה אני רוצה. התיישבתי לעצב על איזה זוג ספסלים שניצב באמצע הכביש מתחת לעץ גדול בנחמני - מונטיפיורי. איזה מקום! ואיזו בריזה הייתה שם ב-4 אחה"צ. ישבתי שם מצייר סקיצות וכנראה ששידרתי משהו טוב למה בחורה יפה שעברה התיישבה הפוך אליי בספסל שליד.

     ובחזרה להווה. אני יושב בקיפוד, מדבר עם ויטאלי פישלביץ' על המזל שלו ושל אשתו כששני תל אביבים נכנסים בדלת, אחד עשה קעקוע ורוצה שני, ועוד אחד, עם עור נקי, מלווה אותו. בר הפירסרית אוכלת סנדויץ' בחוץ, מחזירה חיוך כשאני אומר שלום.

     מתחילים לעצב מחדש את הסקיצה שלי, אני שולח הוראות וג'ורג' חוזר עם עיצוב זמני מודפס על דף A4, ועוד פעם, ועוד פעם אחת. ג'ורג' לא עובד מול לקוחות. תכלס לא מאשים אותו, יש לזה פוטנציאל לא קטן לשגע אותך, בטח עם איזה לקוח כמוני. פעם חמישית מגיע דף A4, כבר הורידו את החלק העליון של הקעקוע לכיוון מרכז הציור, עיגלו את הפינות בצדדים, ולמטה קיצרו את הקו האנכי. אנחנו, פחות או יותר, נסגרים על העיצוב ואני נכנס לחדר האחורי. החדר האחורי - חדר האמת; זה שמשול לחצר הפנימית בבית האצולה הסיני איפה ששמגורי הבנות, למרחב הירוק-אינסופי שמאחורי שערי גן עדן כסופים, Where the real stuff lies.

     אז כמו שאמרתי אני נכנס לחדר האחורי ומתגלה האמת לגבי המקום הזה. יש את ה-reception היפה בכניסה עם מוזיקת lounge וציורי תצוגה מושקעים של המקעקעים על הקירות, יש את הקטן לפירסינג, quick jobs ותיקונים כשצריך, ויש את האחורי איפה שעושים את הקעקוע עצמו. ואם לתאר אז חצי מזה זה המוזיקה. dark D&B, הרדקור משולב בהיפ הופ ונגיעות של מטאל, כל כך רועש שבזמן הקִעקוע אתה כאילו עובר לעולם אחר, teleporter למקום שחוש המגע שלך gives way לחוש שמיעה מוגבר, ככה שאתה שוקע בתוך בריכה של bass, מתמכר להפרעות אקוסטיות שהם בעצם חלק משלם, חלק משלד של track שאתה בכלל לא קולט שהוא גמור, מוזיקה יותר טובה מסמים, וגם ציורים חצי גמורים של המקעקעים יש בחדר הזה. והציורים, הם בכל מקום, על הקירות ועל הרצפה. ציורים של טוטמים אפריקאים וניתוחי אנטומיה הולנדים, של מזרקים לא מחוטאים שהופכים לסכין ושל דם כחול או ירוק. ואתה מבין די מהר שכל הציורים האלה הם בעצם שלדים. יצורים ויצירות בהתהוות, מתים חיים, חצי צבועים או עדיין בעיפרון, המצאות כושלות של מדען מטורף. דווקא במקום שאתה נסגר עם עצמך על ציור לכל חיים כל מה שמסביב מצוי במצב של בין לבין, חצי-חיי חצי-מת, בהתהוות מתמדת.

     אז ככה. כמו מטבח מלוכלך במסעדה יוקרתית או פיגומים מאחורי הבמה במופע מעלה כותרות, פה נמצא מה שקובע. בהתחלה מציירים עליי בעט כחול ודפי הדבקה, stencil like. עוד פעם לא מרוצה ומוחקים אותו עם מטלית לחה רק כדי להדפיס דוגמית זהה עם השינויים שביקשתי. הפעם אני מרוצה, עייף מדי מכדי למחות כשאקט המחאה עצמו מתערער נוכח הרגשת האופוריה והאימה שמתאספות אצלי בראש.

     אני מתיישב על הכסא - שרפרף, זה בלי המשענת, ומבקש את הסטנד שניצב ליד כדי להשעין את כתף שמאל. האדרנלין כבר זורם בגוף, עוד מהרגע שג'ורג' התחיל לצייר עליי עם עט כחול בלי להגיד לי מה לעזאזל. לא בטוח אם בראש שלי או במציאות, הווליום מהמוזיקה עולה. מוצא את עצמי בלי נעליים, מנסה להרגיש בנוח כאן, משקפיים בכיס של השורטס ובר מחייכת אליי כאילו כלום [החדר האחורי]. לצליל הזמזום של המחט החשמלית ג'ורג' אומר לי להירגע ולהרפות כתפיים, פרק היד שלי נפרש על הסטנד משמאל. המוזיקה, הזמזומים בראש ואלה של המחט, ורק צליל הנשימה שלי נשאר. זה כל העולם. שאיפה – נשיפה – שאיפה – נשיפה. ואין יותר כלום.

     ובלי לשים לב המחט כבר על העור שלי. הרגשת חיתוך קלה או תפירה מתחת לעור, פעם תחושה חדה ופעם כהה. הרגשת גאווה מהולה ברגעיי כאב וסינון קללות חרישי בין מחשבה למחשבה. אם יש מוות בתוך החיים אז זו הפעם הראשונה שלי, סקס ממש לא עושה את זה בהשוואה למה שקורה כאן. ובהערת אגב, אין מצב שבנות לא נהנות יותר, איבוד שליטה טהור זה כל מה שיש פה.

     זהו המוות הראשון והשני, השלישי והרביעי - הרגשה מתמשכת. ועוד חיתוך ועוד תפירה ורק זמזום המחט ומוזיקת drum & bass כבדה ברקע, אלקטרוני אלטרנטיבי כמו ענן סמיך בחדר, ועדיין הכל כל כך בהיר, הכל צלול ברגעים האלה. ג'ורג' אומר משהו, אני לא שומע אותו, צועק "מה?", בטח עוד איזה תירגע או תשתחרר, אני נמרח לאורכו של הסטנד כמה ששטח הפנים מאפשר לי. אני חייב להשיג את הפלייליסט של החברה האלה. לתעד את רגעי המוות שלך אשכרה... המוזיקה שינגנו בלוויה שלך וכאלה, חחח...

     זה נמשך יותר זמן משחשבתי או שהזמן עושה לי מתיחות פנים כשאני מנסה להקפיא אותו, 'לדפוק חיוך למצלמה ושישאר לדורות'. אז ה-10 דקות האחרונות הן יותר כואבות וגם ראש-צוואר כבר תפוסים מחוסר תזוזה על הסטנד המרופט. מנסה להימתח או להזיז את הראש כל פעם שהמחט ניתקת מהגוף, צריך חוש קצב לדברים האלו. זה קצת עוזר.

     נגמר? אני שואל אם סיימנו ונענה בחיוב. קם, מסתכל במראה ומסתכל על הפרצופים המחייכים שמסביבי. דייב, בר ועוד בחורה שעשתה קעקוע. מן נכנסת למועדון חברים kind of thing. ג'ורג' לעומת האחרים לא מחייך, נראה עייף, כמו שהוא נראה מהרגע שפגשתי אותו לפני שעתיים. אני מדבר איתו קצת ומודה לו. מציע לו מפה אסטרולוגית כמחוות תודה אישית על השקעה וטרטורים. שואל אותו "איך זה שבתור טַלֶה הוא כזה 'צ'יל' כל הזמן?". הוא אומר לי: "בד"כ אני לא, אבל היום עישנתי..." אני מחייך בראש שלי, FML - joke's on me. לא משנה, העיקר שיצא טוב. אני לא אגיד לבנאדם איך לעשות את העבודה שלו.

     כן, והקעקוע? ברגעים האלה אני האדם הכי מרוצה בעולם.
     מקבל את הפלסטר השקוף, המשחה, ושאר הוראות הבטיחות. שם את הילקוט על כתף שמאל שלא כואבת ויוצא לכיוון הבית.
     העולם הסתיים וזה עולם חדש עכשיו.

עיצובים מ [א'] ועד [ת']

נייר ומספריים

הדבר האמיתי

פרפר.
חיפוש אחר משמעות וסירוב לקבלה כאמת מוחלטת ברגע שנמצאה,
היופי של החלופיות (פרפר) והחלופיות של היופי (גולם),

חוסר מנוחה ושחרור רוחני שלובים יחדיו,

הכל מיסטי ושום דבר לא מיסטי,
במציאות אין הפרדה בין חילוני לדתי, בין קדוש לארצי,
כל ההבדלות מקורם בשֶם, בכינויים ותוויות שאנו נותנים לדברים, רעיונות ובני אדם,
והכל נעשה בעזרת החסד שאנו מעניקים לדָבַר על ידי כך שאנו מאמינים בו.     

הבדידות זה המקום הכי אינטימי שאני מכיר,
הכי גבוה שאני מכיר (מלשון high),
הכי מפחיד שאני מכיר,
והרבה פעמים היא שם נרדף ל'כֶּנוּת'.

דאלי ידע חלופיות מה היא

~

כשנסעתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ של 2011 עם חברה שלי בזמנו, כמעט בוגרת בצלאל תחת תירוצים שונים, לא ידעתי למה אני נכנס. אני רק יאמר פה שזה הרגיש לי כמו חוויה של פעם בחיים והנשימה שלי נעתקה יחד עם חוסר האמונה שיש דבר כזה. כל פרחי האומנות האלה שרק רוצים להצטלם בעירום, לגזור, להדביק, לבתר, לחתוך ושוב פעם Recycle. באמת נשמות מיוסרות או כאלה שחיפשו ייסורים כדי להשתלב. זה לא משנה, אותו אפקט.

החברה דאז לא הייתה שונה בהרבה. כדורים נוגדי דיכאון, חמש בלוגים, מערכות יחסים כושלות, התאהבות סדרתית בגיטריסטים, ולב -כזה- גדול במקומות הכי לא נכונים, בעיקר עם חולי נפש וחפצים דוממים. כמעט בוגרת בצלאל, מה אתם רוצים?  

טיילנו בין המסדרונות הלבנים של הפקולטות לצילום, אומנות פלאסטית, ארכיטקטורה ועוד כל מני והיא פגשה לה חברים ירושלמים עם ראסטות או קרחת, כולל הבנות, ואני מתהלך חצי משועמם, חצי מקנא, לגמרי מרותק ממה שקורה סביבי. באמצע בירת ישראל הפטריוטית - חרדית - משעממת מתגלה גן עדן של ניכור, כאב ותימהונות. מזמן לא מצאתי את עצמי כזה שמח.

הערב הזה התפתח בצורה יפה עוד יותר כשהמשכנו לכיוון ת"א ב-480 האחרון באותו לילה, הבחורה שלי נרדמה לי על הכתף, או אני נרדם על שלה – לא זוכר, והמוזיקה באוזניות סוחפת למקום לא פחות טוב משהיינו בו מקודם.

אחד וחצי בלילה ואנחנו אצל החברים הרוסים הקבועים. בדירת קרקע שבין יפו לת"א ליד הקיוסק שמוכר אלכוהול גם אחרי 11 בלילה. זו הייתה התקופה הכי יפה של הקשר שלנו, קצת אחרי שלמדנו להכיר אחת את השני והרבה לפני שהתחלנו לריב על כל דבר. הייתה מין יציבות שברירית באוויר בה כל אחד נזהר שלא לעלות על קליפות הביצים של האחר, מכירים בטבע השברירי של החומר האנושי. בטח חומר אנושי עשוי אנשים זרים שנפגשו רק מלפני חודש.

וזה לא שלא היה אתגרים, לא שלא היה משוכות לדלג, מדרונות לטפס. הידיד הכי טוב שלה, כמעט חבר, אח שלה בפועל. הוא לא ידע מאיתנו, היא התעקשה שהוא לא ידע, פחדה שהוא כן. אני הסכמתי, נאלצתי להסכים גם שרציתי לחגוג את הקשר הזה בתופים ובמחולות, שרציתי לצעוק את השם שלה בגבעות ובעמקים.

אז כל המסיבה נשארנו במרחק נגיעה, מן צפייה נעימה כזאת כמו אצל הדתיים. והכל היה בהיר באותו לילה, הכל היה ברור. אנשים שתו וחייכו, מוזיקה לא מוכרת הדהדה מהמערכת הביתית, ריקודים הפכו לפוגו וחזרה לריקודים והבנות מעודדות ברקע.

עזבנו בסביבות השעה שלוש ומצאנו את עצמנו בקפה של גולים מצרפת על בוגרשוב. היא ציירה את ג'ון לנון בלבן אחרי שרוקנה את תוכן המלחייה שעל השולחן, יותר פיסלה אותו והצרפתים שמאחורי הדוכן מחאו כפיים. אני רק התענגתי על החיוך. "ילד פלאים שלי", נהגתי לקרוא לה ילד.

כבר היינו עייפים והרגליים שלנו מצאו עצמם בבן יהודה על יד הים שם חנינו מתחת לאיזה פאב ישן, רגעים אחרונים של כאב ואושר. ליוויתי אותה עד הבית. היה לנו חוק כזה שאסור לבקר, עם סיבות רבות שאני לא מבין עד היום. נשיקה ולהתראות. 6:00 בבוקר, אוטובוס ראשון לכיוון הפריפריה. בחזרה לאפור.      

                                                                                            לילות זהב

אם אתה רוצה להפיק משהו טוב באמת

אם אתה רוצה להפיק משהו אמיתי

אתה צריך לתת מעצמך

צריך לתת גם אותי

את ליטרת הבשר אתה צריך לתת

שדה הקרב לעבור,

המגדל למוטט,

להקים, להחיות, מחדש לשרטט

רק אם תקום על יוצרך

אם תשכח את עצמך

סטירת לחי לחברים

וקללה עסיסית להורים

רגל לעצמך לשים

רק כך

ניתן להפיק משהו טוב

להפיק משהו מרשים

משהו אמיתי ליצור

רק במחיר יציאה מעצמך

מילים אלה תנצור

אומנות תיקח אותי

אהבה תיקח אותך

רחוק

ליטרת הבשר

והפצע עמוק

ליטרת הבשר

מה זה?

שבחים ועור צעיר ומלא ברק למנחשים

[a]

שם את השקט במסגרת ע"י שמיעת מוסיקה כל הזמן.
יפה הוא השקט.

להעביר ביקורת על מישהו זה כמו להעביר סכין חדה על הרכישה האחרונה של מוזיאון ת"א.

איזה קטע שכשלבנה ושחור עושים את זה אשכרה יוצא תינוק            (tag: גזעני)

[בין השורות - אינט.אם ]

בגרות זה התקופה בה דברים שהיו מגעילים הופכים לנחשקים ודברים שהיו נחשקים בילדות הופכים למגעילים.

רוצה: אינטימיות אינסטנט.
אבל בלתי אפשרי . אבל ניגוד פנימי .

גבר אמיתי לא משתמש בסמיילים בצ'אט.

[b]

"גם ליהנות זה סבל. ליהנות זה סבל בטווח הארוך"

"יש כאלה עם שרוכים בנעליים ויש כאלה עם שרוכים בכל מקום"

לפעמים מתגלים פילוסופים במקומות הכי לא צפויים. כמו למשל בקרב סגל המרצים בחוג למזרח אסיה. הוא אומנם מרצה לפילוסופיה הודית אבל למצוא מקוריות במקום כזה זה ממש לא טריוויאלי.

[בין השורות - annie ]

נזיר נודד חסר כל. חצי הכוס המלאה של ההומלס.

הכוח שבא מלעשות דברים בשביל אחרים, בשביל אהובים אחרים. מלעשות דברים מתוך אמונה, דברים בשביל אלוהים.
והחולשה של לעשות את אותם הדברים למען עצמך לעומת זאת.
למצוא בת זוג בשבילך, בשביל כל האנשים שמאמינים בך.

סוחב את השפיות כמו כתובת בעיר זרה, מפה בארץ רחוקה.
אוחז בה כמו במפתחות שרק איבדתי, עד שעל הידיים נשארים סימנים.

[c]

ולסיום שתי שאלות:

A. אם הייתי סימן פיסוק, בטח הייתי סימן שאלה.
מי את/ה היית?

B. כשאתם ישנים כפיות, מי מכפכף את מי?

שירה זה לחלשים/
    אומנות זה לחלשים/
       פילוסופיה זה לחלשים/