|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
פרידות
במקום לצאת - כותב
רק אני, לבד, מול צג מחשב
שישי לפני חצות
זה מה שהפוסט שלי בעצם
מה קרה לי בשבועות האחרונים? מה קורה לי? והאם אפשר לסדר את זה לאיזה תזה ברורה של תקופת חיים, תהליך, או מסע?
לא מצליח למצוא את המילים אבל זה בא ביחד עם הרגשה של עומס. של יותר מדי דברים שקורים. של 'מה כבר לא קרה לי?' וכמובן תחושת החמצה.
החמצה במובן של פיספוס ובמובן יותר חשוב של ירקות כבושים; תהליך איטי של איבוד תמימות, רכישת הומור שחור, הטיית שריון של ציניות. כזה שנועד להגן עלי מדברים שפעם הצליחו להשאיר אותי ללא מילים, דברים שחשובים לי, חלומות נעורים.
הכל תוצר של כישלון. וכבר עייף מלציין את המילה 'אני'.
אז איפה האור? איפה הפתרון האלגנטי? התשובה?
כרגע אין. אבל אני מצטיין בלמלא את עצמי בדברים ריקים לאחרונה. אני ממשיך להתעסק במראה שלי: לגדל שיער ארוך שמתפתל ל-3 מצבים בהתאם למצב רוח (שלו) ולתכשיר השיער שהיה, או לא היה, לי זמן לשים בבוקר. בגדול יש את קרם הלחות שנותן לו מראה חלק "לא טבעי" לדברי מספר ידידות שלי. יש את ווש הג'ל המקרי שאני נותן לחלק הקדמי של הפדחת שלא יראו את המצח הגבוהה שלי. יש גם את האופצייה המועדפת, על פי עדות אוזן ועין כאחד, של להשאיר את השיער פאקינג טבעי (מי היה חושב על דבר כזה?) ולתת לו להיטלטל כדרך הטבע. תכלס אני היחיד שלא אוהב את זה אבל חברים לא מתלוננים. טוב אולי שיער ארוך זה אובר-סטייטמנט אבל נשבע לכם שבלי התלתלים הוא היה ארוך כפליים לפחות.
יש קניות, כולל רשימה מתעדכנת תדיר של דברים נחוצים יותר ובעיקר נחוצים פחות של ג'ינס, סיכות לתיק, טבעות, צמידים, סרט לשיער ושאר אקססוריז נשיים לרוב. גולות הכותרת ברשימה שייכות לליטושים סטייליסטיים מתקדמים של שני סוגי תת-תרבות הנמצאים במלחמת גוג ומגוג כבר משנות ה-80 העליזות. שרשרת זהב עבה, כזאת שאפשר למצוא רק בשכונת התקווה או בסמטאות של בת-ים. והרחבה לאוזן (ימין) נוסח קראסט פאנקס, אימו קידס או בני נוער עם יותר הברזות משכל. בכל מקרה שני הפריטים בקרוב, גם אם לא ביחד.
ויש את הרשימה השחורה - המונוכרומטית. אני לא אציין פה הכל אבל קעקועים, מסיבות של רוסים, וזיקוק תעשייתי בשקית ניילון שחורות מדורגות בה גבוהה.
אבל זה באמת לא חשוב. אם כי כל מה שכיף לא חשוב וכל מה שחשוב לא כיף.
וכל מי שחכם לא טיפש וכל מי שטיפש לא טיפש.
אש
טוב, אז בחזרה לנושא העיקרי או מה שחשוב באמת:
*תסתכלו בכותרת
אין לי חשק להעלות את המתים (את המתות) באוב. אבל נראה שאין לי ברירה.
בנות שאני לא רוצה לשמוע מהן, לא רוצה לכתוב להן, לא רוצה לשמוע את המוזיקה שלהן ולא רוצה לחשוב עליהן.
אין
אולי רק לכתוב עליהן.
כשהיינו צעירים זה היה הרבה יותר פשוט. כל נושא הזוגיות לא היה בכותרות ואם התאהבתה במישהי הייתה מנסה להתחיל איתה בצורה כזאת או אחרת. אם זה היה הולך אז סבבה ואם לא היינו עושים Next. אצל רוב האנשים זה היה קשרים ראשוניים, או ראשוניים רציניים אז היה לנו מזל של מתחילים ופחות הגנות (רעיונות מפגרים בראש של איך דברים אמורים להיות). וגם אכלנו פחות חרא על נושא הסקס, בין אם יש או אין לך ניסיון ובין אם באיזה דייט אתה רשאי להכריז על עצמך כמקופח מבחינת מינית. פשוט יותר חופש להיות מי שאנחנו. אולי זה לא היה ככה באמת אבל ככה אני זוכר את גילאי 18-21 שלי.
בימיינו כל בנאדם שני שאני מדבר איתו מחזק את הסברה שלי שיש חוקיות ברורה לנושא. כן לאהבה, להתאהבות. ואם זה לא הרגע שבו אתם מזדעזעים וקמים מהכיסא I rest my case. גם אתם הפכתם אטומים. בכל מקרה נראה שהבסיס הוא מידת ההתאהבות. אם את מאוד בקטע שלו והוא לא כזה בקטע שלך תוסיפי תמרור עצור גדול. בגודל בית! את בדרך לשיברון לב. surprise surprise כן? כאילו שצריך שיבוא איזה תרד מעבדה שלובש משקפי קרן עבות ויערבב את מבחנת הרגשות שלכם בדיוק על קו המליליטר כדי שיעופו זיקוקים. למרות שגם אז יכול להיות שהכל יתפוצץ. גם אם ישרתם קו בהתחלה יש עדיין סיכוי שהצב רץ מהר יותר מאכילס והאחד מתחיל לפחד לאבד את השני; ללחוץ, לדרוש, אפילו רק לבקש דברים. האחד מתקדם, השני נשאר מאחור ואתם מתרחקים. זה קרה לי פעם אחת. וקרה לאקסית שלי פעם אחרת. והיו עוד כמה פעמים אבל אולי הם פחות חשובות. בפעם האחרונה זה ממש הרגיש כמו מטוטלת כשהיא ואני לא מצליחים להחליט מי יותר דפוק/ נזקק והביטחון העצמי הנמוך שלנו היה הגורם האחראי ליוזמה בקשר. לא קשר בריא במיוחד, אם כי כמו שציינתי פעם יצא לי הרבה שירה טובה ממנו.
אנשים יקרים, אם לא הבנתם עדיין מה שאני חותר אליו זה שלמעט קשרים יחידי סגולה, ספורים באצבע אחת על יד של איש יקוזה בשבי ברוב הקשרים צריך לשחק משחקים. ואם אתם עדיין לא מבינים כנראה שאתם לא בשכבת גיל של 20-30 או שהגורל חילק לכם יד טובה במיוחד.
לא יודע
(שזה המצב שלי ברגיל)
window shopping
| |
שנות ה-60 או למרוד
כי עדיין לא רשמתי על הנושא הזה.
וגם כי עברו 42 שנה מאז שזה קרה (1969) - משבר אמצע החיים - מה באמת קרה לסיקסטיז?
אנשים חשבו שהם באמת משנים את העולם, וכמה אנשים - הרבה.
ואז כל הצעירים האלו הפכו למבוגרים והדחף לשנות נעלם - הם חזרו למצב הטבעי שלהם so to speak.
הרבה תופעות שנמצאות בשוליים היום היו פעם דרך מרידה מקובלת.
סמים, מסיבות, סקס, דתות המזרח, ג'ינס קרוע.
מצד שני דרכים ואסטתיקה של מרד התפתחה עם השנים ועברה תהליך של הסתעפות. היום רק צריך לבחור.
מטאל, פאנק, גאנגסטה ראפ, אקסטרים ספורט, אימו, הסתגרות בדירה של ההורים אחרי גיל 40.
זה לא באמת משנה העיקר לא לעשות מה שכולם עושים. אבל דרישה מרכזית לדרך זה למרוד ביחד עם.
כי מי שמורד לבד הוא סתם מוזר, תמהוני, פילוסוף יווני שחיי בחבית, אנטיפט, או הכי גרוע הומלס מסומם.
אבל עם חושבים על זה יש סיבות למה בשנות ה-60 הנושאים האלה עשו כותרות.
זה היה חדש.
הכל (או הרוב). אמצעי מניעה זמינים, מדיטציה, קנביס ביצור מסחרי, קוקאין, ג'ימי הנדריקס, אמריקאים על הירח,
Vietnam, you name it
מה שחדש זה בטוח דבר טוב להתאסף סביבו ולמרוד (אלא אם כן מדובר על הגאדג'ט החדש של APPLE)
אבל עם רגע לעצור ולשאול מה זה למרוד - זה לא נראה לי משהו מסובך יותר מהצערת זהות - חיפוש עצמי - להוכיח לעצמך שאתה
יכול/ כזה/ אחר/ טוב/ רע/ לא משנה, העיקר להוכיח משהו. אפשר גם להוכיח למישהו אחר.
ככה או ככה או אחרת בשנות ה-70 אפשר לראות את האנגאובר של ה-60. במקום חיפוש משמעות אנשים חיפשו ת-דיסקוטק הקרוב.
במקום רוחניות חיפשו חומריות - סתם עשור משעמם. שום דבר לא קרה. לא סתם לא עושים סרטים על ה-70. או אפילו כשה-70 ברקע.
על שנות ה-80 אני אפילו לא ידבר עם הפאה-שיער הזאת שלהם. איזה מן עשור יכול לחשוב שתלתלים זה סקסי?
לעזעזל - שתיתי יותר מדי קפה בשעה כזאת ואין לי עם מי לצאת למועדון אז אני מזיין לכם בשכל.
בא לי מנצ'יס...
נ.ב. רק בויקיפדיה אפשר למצוא ערך על ההיסטוריה של משחקי מחשב בכל אחד מהעשורים הנ"ל
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: