כֵּנוּת

הועברו לכאן באיחור. אבל זה לא משנה, הרגשות עדיין טריים.

גלי קול באויר ונביחות של כלבים ברקע. שממה.

2. חום. קודח...

דפיקות בראש והמהומים לא ברורים, קצת כמו שעון מעורר שתיכנתתי אותו לצלצל בתדירויות קול נמוכות במיוחד. תת סיפיות, במן התנייה תת חושית או היפנוזה מאותתת לך שמשהו לא בסדר.

2.5. גם הם, העיניים. הם הפסיקו לפעול. התקלקלו אמרת לי אחרי שתיארתי לך שאני רואה הכל בזוית עכשיו. "מה זה בזוית?" שאלת. "באלכסון כאילו" מצאתי את עצמי עונה.

3. דם יורד מהאף והנשימות עמוקות וקצרות עכשיו, נוזל לחלוחי מתכנס לו סביב העיניים עד שהמשקל שלו הופך רב מדי והוא נופל על השורטס שאני לובש כרגע. גניחות קצרות מקוטעות ממלאות את האויר עכשיו ובתוככי אני מקווה שאין אף אחד בנמצא שישמע אותי.

3.5. הם קראו לזה רגש פעם. בעולם בו למילים עוד הייתה משמעות. בעולם בו המילה הייתה מסמן והיה לה אובייקט מוחשי כלשהו או רעיון שהיה המסומן של אותה מילה. לא עוד. בעולם של היום מילים הפכו לדבר מעורר חשד, דו משמעי או אבסטרקטי. אתה משתמש במילה ומייד מתלווה אליה צל של סרקאזם, לשון סגי נאור, או סתם אמירה קלת דעת. בצורה הזאת מילים יכולות להיחשב כדבר מן העבר, משהו שמוצאים בחנות נוסטאלגיה או באלבום התמונות של סבא וסבתא. המסמן כבר לא מסמן דבר, והמסומן? המסומן הפך למסמן בימינו.

3.6. גרוע מכך כשמשתמשים במילים כדי לפגוע. כשאומרים אותם סתם, בלי ביסוס, תוך כדי ידיעה בדבר אופי האדם שאתה פונה אליו, בדבר החולשות שלו. כשמתייחסים לאדם כמו בובה על חוט, מושכים בחוטים כדי לשחק - בשביל הכיף. או אולי לשכנע אותך לעשות משהו שלא תהייה מוכן אליו בדרך אחרת, אבל לנסח את זה בצורה שונה כמובן - בצורה "חכמה" כמובן. אם מסתכלים על זה ככה, לא רק ש'סייג לחוכמה שתיקה', סייג לטוב-לב שתיקה.     שתיקה. כזאת שמתבוננת, אילמת כזאת, שיודעת להכיל.     פשוטה, פשוטה כזאת.

4. נזכר במה שקרה יותר מוקדם הערב, לפני שעה קלה. ובינתיים הרוח הקרה מקיפה את הזרועות החשופות שלי ומלטפת במין ריקוד ספק מפתה, ספק מאיים. שערות ועור שעל העצמות, הן נסמרות וזזות במין ריקוד כזה. אני נרעד קצת. מסביב שכונת בני טובים וגן פרי וירק אך בתוכי שממת מדבר ואדמת טרשים.

את אמרת לי פעם שעוד יהיה לי מזל, שאני רק צריך לחכות. נדמה לי שגם אמרת שאי אפשר לתכנן את הדברים האלו.

שאי אפשר...

4.1. אני עניתי לך "כן". פעמיים, עם הפסקה קצרה בין הראשון לשני. בין אם המילים יצאו מפי מתוך נימוס ובין אם ביקשתי להישען עלייך למספר רגעים למען תחייה התקווה בי לא היה לי את הכוחות לומר לך את שעל הלב. מילים כה איומות שאני עצמי מפחד לחשוב אותם. גם להיזכר בהם אני לא מוכן. אבל הם שם. יציב ובטוח, רק מחכות להם לאותם רגעים של ייאוש. לימים של מפלה, של אסון או סתם תאונות קטנות. מכות גורל.

נפלתי בזמן עמידה באוטובוס, חצי מהאנשים צחקו וחצי נבהלו עד כלות נשמתם. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, ירדתי ארבע תחנות לפני התחנה שלי. היה את הכאב הפיזי ולו נוספה גם ההשפלה. גם כשירדתי לא היה מקום ראוי לקבור.

5. בהתחלה חשבתי שבלי לב יהיה קל יותר. בלי חרטות, רגשות, כאב, בלי יופי שצריך להיפעם ממנו, מודעות עצמית, וסד עינויים שקוראים לו מצפון. ככה הייתי יכול להיות צועני עולץ בכרכרה ביפו או נזיר צוחק עם חיוך על הפנים ושק מטבעות על הגב בדרך לשוק הכרמל או להומלסים באלנבי. חשבתי שהרגש טוב הוא רק לנשים, לילדים חלושים, משוררים ומגרדי פנכה אבל עכשיו אני מבין עד כמה טעיתי. כי אותה שממה, אותו ישימון ששולח זרועותיו לכל רחבי הוויתך ומפתה כמו אודליסק בחדרי חדרים, אותו ריק אינסופי, נק' שחורה בחלל. אותו ריק זה הוא     המוות בכבודו ובעצמו  .  

5.1. מילים, על כל האפקט האסטתי שלהם, מילים, הם לא עושות לו צדק. לא לו ולא לאויבו שמחה או אפילו להוא שזר לו, עצב. ובטח לא לחיים, היפוכו הנצחי. אבל אם לרתום את כל אלו למשימה בלתי אפשרית ,סרט הוליוודי בכיכובו של טום קרוז, אפשר להתחיל ואולי לנסות לתאר, או אולי רק לשער מה קורה שם. בתוך אותו ישימון אפל. לב שבור. רובוט לא פועל. מכאני.

מדענים גילו שעל כארון, הירח היחיד של כוכב הלכת פלוטו, ליבת הלבה שמשמשת כגנרטור, תחנת כוח או מנוע, קפאה מזמן. לא כמו בפריזר שלכם במטבח ב-0 מעלות צלזיוס, אלא בסדר גודל של 0 מעלות קלוין, האפס המוחלט, 273 מעלות מתחת לאפס. בנק' הכי קרה בזרוע החיצוניות של שביל החלב, על כתף שמאל של הצייד הבין גלקטי אוריון, מרחק של 6 מיליארד קילומטר מהשמש שלנו. במקום כזה, נטול טיפה של חום, שביב אור או כל סוג של חומר שיכול להיתקרב לסטאטוס של חומר פעיל - חומר חיי. במקום כזה

הנקודה הכי רחוקה במערכת השמש שלנו, הצינוק הכי חשוך.

5.8.                             מילים.                                             נקודה.   

Charon and Psyche - Spencer (1883)  138*95cm

אפור                  .

 
אני לא יודע את העתיד, אבל כשאני חושב על זה גם את העבר אני לא יודע

רציונאליות/ אתאזים/ מדע  הם לפעמים שריון ולפעמים כותונות שיער






להיות אדם מודרני זה מולטיטסקינג - לעשות מלא דברים ושום דבר בו זמנית
להיות אדם מודרני זה להיות זיקית - מניפולציות שמשום מה נקראות טאקט
                    להיות אדם מודרני זה חוסר כנות








תצטרכו לדמיין את המדבר עליו אני עומד עכשיו                                     [בדידות]                             [מלחמת עיראק III]

למה אף אחד לא חוקר נשמות?

למה אין דבר כזה: "מדע של נשמות"?

למה אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר על מה שקורה אחרי המוות?

בגדול אם אתם מחפשים תשובה עניינית אפשר להתחיל מההפרדה בין מדע לדת. עוד מתקופת ההשכלה כשמדע היה הדבר הכי מגניב מאז לחם פרוס היה בעיה גדולה למדענים לחקור נושאים מטאפיזים. לא רק בגלל שאי אפשר היה למדוד את מה שבלתי נראה ובלתי מורגש אבל בעיקר בגלל שזה היה אזור אסור למגע, תחום שמור על ידי הכנסייה, חכמי התורה או ה'שרייה' (חוק מוסלמי). מדענים יכלו לעבוד כל עוד הם לא גלשו לתחומים לא שלהם, זו הייתה הדרך היחידה לקבל תמיכה ממשלתית. וכידוע מדע זה עסק יקר. 

בכל מקרה, מאז חלפו להם כמה מאות שנים, העולם השתנה ואפלה ופלא אין חדש בתחום. הרגלים ישנים השתרשו עמוק והמדע שהגדיר עצמו סביב חקירה של אובייקטים, פיזיקאליים, חומריים ממשיך בשלו כאילו האיסור עדיין עומד שם.

חבל דווקא שמעתי מידידה שלי שבקבלה כן ניסחו תיאורייות לגבי התגלגלות הנשמה אחרי המוות, רסיס אלוהי ושאר רעיונות שאין להם אוזן מחוץ לאותם מתי מעט.

דווקא הרעיון של רסיס אלוהי בו נשמה מתפצלת וממשיכה לחיות בכמה אנשים שונים שכן מסתדרים אחד עם השני הוא רעיון מושך. זה יכול להסביר למה בין אנשים מסויימים פשוט יש קליק. הם הגיעו מאותו מקום, מאותה נשמה.

גם רעיון יותר פשוט של אנשים היסטורים שונים איתם אנחנו מזדהים, נמשכים אליהם או רואים במפעל החיים שלהם משהו שדומה למטרות שלנו גם כן יכול להיות קשור לנשמות. אולי הנשמה שלהם התגלגלה לגוף שלנו, אולי נוצרו מאותו סדן, מאותו פטיש, מאותו רסיס אלוהי.

עם כבר התחלתי ללכת בכיוון יש גם את "ספר המתים הטיבטי" שכידוע מתאר את ההליך שקורה לגוף מרגע המוות, במהלך המוות ואחרי המוות בהתאם לבודהיזם הטנטרי. לא זוכר הרבה כרגע על הספר המפורסם, אני רק יגיד שיש שם שש דרגות של גן עדן וגיהנום. שלוש של גן עדן ושלוש של גיהנום אבל כולם בסופו של יום נחשבות מזיקות. תשאלו למה. פשוט, כי אף אחת מהם אינה קבועה, ז"א נצחית והדרך היחידה להשתחרר מכל הבלאגן היא באמצעות הערה, הבנת האמת, הליכה בדרך הבודהה.

בגדול הפוסט הגדול הזה נועד לתת תקווה. תקווה שבחיים יש משהו מעבר לדואליות של טוב ורע של להיות בחיים לעומת להיות מת. אם באמת הכל קשור אז גם למוות יש תפקיד אורגני ולכן אין סיבה לפחד ממנו. ובאמת הסיבה היחידה שכולנו מפחדים היא שלכולנו קשור סרט שחור על העיניים. אין לאף אחד מאיתנו את היכולת לדעת מה יש שם, כשנפתח עיניים בסוף. אם רק נוריד את את הסרט נדע, אבל אז נפספס את כל הציורים שמצויירים בצד הפנימי של הסרט, מול העיניים שלנו - נפספס את החיים.זה למה פשוט תחיו את הכאן והעכשיו, וברגע שתצטרכו להסיר את אותו הסרט על תילחמו להשאיר אותו על העיניים. ואני גם לא בטוח ששווה להשתמש בדבק מגע ושאר אמצעים מלאכותיים למרות שאתם מוזמנים לנסות. באותו הקשר אפשר לומר שמחלה סופנית היא הדרך של הנשמה לומר שהיא רוצה החוצה, שנמאס לה. או שהגוף לא משרת את מטרותייה בגלגול הזה.

סתם מזון למחשבה.

ומילות סיום.

'קל לצייר שלד, אבל איך מציירים נשמה?'

אחד הטיעונים שמשתמשים נגדי הכי הרבה בניסיון להפריך / לסתור / לנגח אסטרולוגיה הוא הטיעון שזה עיסוק דטרמיניסטי.

ז"א שהכל ידוע מראש, אין שום מקום לבחירה חופשית ולכן נוצר מצב פסיבי, סתמי ואין סיבה לקום מהמיטה בבוקר.

עכשיו, באסטרולוגיה (כמו בדת) קיימים מס' גישות סותרות שנלחמות על התואר: "הגישה הנחשבת כעת".

אחת הפשוטות והפופולריות היא ש: "הכל ידוע אבל הרשות נתונה".ז"א: שלמרות שע"פ המפה האסטרולוגית יש לאדם פוטנציאל כזה וכזה זה הכל תלוי בבחירות שהוא יעשה בחיים שלו. איך הוא יפתח את הפוטנציאל, האם ילמד את המיומנויות הדרושות, ירשם למסגרות הנכונות, יתחבר לחברים הנכונים על מנת להגשים את אותו גורל חמקמק. ובכלל אסטרו זה לא הגורם היחיד. ברור שתאומים לא זהים בעלי מין שונה (אך אותה מפה) יהיו שונים אחד מהשני. אין מה לעשות מין משפיע על התנייה חברתית, חוויות ומטרות אישיות. או קחו למשל זרע של עץ תפוח. בגדול לזרע יש פוטנציאל להצמיח עץ וזה תמיד יהיה עץ תפוחים אך תלוי המקום בו שותלים, טיפוח הזרע, אסונות טבע וכאלו ניתן יהיה לקבוע אם יצא משהו מכל העניין. אבל הזרע (המפה) נשאר בסופו של דבר אותו זרע (פוטנציאל).

ועכשיו לנושא שלי: דטרמיניזם.

אפילו אם כן היה דטרמיניזם מוחלט, חסר סייג, שמוביל אותנו בשבילים שונים לאותו יעד סופי. אולי זה היה יותר טוב מבחירה חופשית.

וזאת משום שבחירה חופשית היא כמו כלא ברמה מסויימת. עצם העובדה שאתה יודע שאתה יכול להיות טייס, כבאי, רופא, מדען או אסטרונאוט מרחיק אותך מהמציאות. ממי שאתה באמת. או במילים אחרות מפוטנציאל ריאלי אותו כן תוכל להגשים. הדבר משול לכניסה לסופרמרקט ענקי עמוס בכל טוב כאשר בסה"כ אתה רוצה לחם. גם כשתגיע למדף של הלחם יהיו כל כך הרבה סוגי לחם, חברות, מחירים, בלאגן שיש יותר סיכוי שתגווע ברעב מאשר שתצא משם שבע. במילים אחרות עדיף שדברים ישארו פשוטים. באותה צורה חופש ההבחירה הישן והטוב, זה מערבי, הדמוקרטי, הנאור הוא אשלייה. הוא יפה כסלוגן, כאידיאולוגייה אך לעולם לא פרקטי. גרוע מכך הוא מייצר כמות בלתי מוגבלת של Anxiety, של מודעות לפער בין מה שאני רוצה להיות למה שאני כיום. הדבר מייצר חרטה, בושה וסבל. וגם אותם יחידי סגולה שרותמים את אותו החופש בהצלחה ומגיעים רחוק, אי אפשר לדעת עד כמה זה בגלל אותו חופש בחירה או אולי בגלל האישיות שלהם, ז"א: המפה האסטרולוגית שלהם. באלטרנטיבה לעומת זאת הטווח המצומצם והידוע מראש בו נתחם פוטנציאל האדם על פי האסטרולוגיה מאפשר שחרור מאותה חרדה קיומית והשוואה מתמדת ומאפשר להמתקד במה שכן ריאלי לנו באורך חיים זה. בצורה זו אנו מכירים במגבלות שלנו שואפים לפתח תחומים בהם אנו מרגישים (ובצדק) בנוח ולהכיר במגבלות האנושיות שלנו, ששונות מאדם לאדם. כאן נמצא החופש האמיתי. וחופש אנושי אמיתי אני חייב לומר, מרגיש בלי חטא. בלי הצורך להשוות עצמנו לכוכבים או לאלים. בלי צורך ב- Hybris.

הפוסט כבר עולה על גדותיו ומחר יש לי יום ארוך אז ניאלץ לחתום עוד רשומת פרוזה מקרית ולומר לילה טוב. לילה מלא כוכבים לכולם.

נתחיל ממשהו פשוט יחסית:

בעתיד, כמו בהווה או בעבר, מישהו יעשה סינתזה לכל הדתות מתוך הבנה שרק השמות שונים.

המסורות המיסטיות והנזירים כבר מזמן עלו על הפטנט.

נמשיך לרעיון יותר מורכב:

בזמן שיעור פסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א ביצענו תרגיל בדמיון מודרך. די מהר (עניין של 5 דקות) שקעתי למצב נפשי של שקט עמוק, שלווה מושלמת.

מעבר להרגשה הנעימה הבנתי כמה דברים ששמעתי בעבר אך לא יכולתי לקשר לחוויה אישית.

במצב של שלווה מושלמת יש לך עוצמה בלתי רגילה. דממה מוחלטת הופכת אותך למראה. ללא מושג בדבר העצמי יש רק קבלה של הכל. בטח לא פחד.

לא פחות חשוב במצב הזה מתרחשת טרנספורמציה מהסוג שהופכת את כל הרצונות שלך על פיהם. במקום לדאוג לעצמי (שמכבר לא קיים) הרצון היחיד שנשאר הוא להועיל לאחרים. להיטב עם היצורים החיים כולם. עוד פעם, בשלווה מושלמת יש סיפוק מושלם, או לחלופין אין מחשבה על חוסר סיפוק כלשהו.

התנועה הטבעית מכל היא לכיוון השלמת - הטבה עם האחר.

ונסיים עם פסבדו-מדע:

או מדע בכאילו. אבל זה רק שם.

הרתיעה שיש במערב ממוות, השלכותיו, אפשרויותיו חוסמות אותו בפני חקירה נחוצה של נושא רלוונטי לכולנו.

למה לא חוקרים גלגול נשמות?  קיומו או העדרו, החוקיות שבו. אם נצא רגע מנק' הנחה שגלגול נשמות מתקיים.

אם כן אז מאיפה נשמות נוצרות? איך גלגול נשמות פעל בתחילת האנושות (כשהיה קצת אנשים) לעומת עכשיו?

מאיפה יש מספיק?האם מתקיים תהליך של מיחזור נשמות? קשר ליצורים חיים בגלקסיות אחרות ומעבר נשמות בחלל.

וכו' וכו' אתם קולטים את הרעיון.

בפסיכולוגיה האני (אגו) זה הדבר הכי חשוב. על ידי בניית תחושת אני חזק האדם נחשב לבריא.

במערב אני זה כמו לשחק באש. חוגגים את האינדיבידואליות, החופש, היחודי אבל עם זאת מחפשים באופן נואש אהבה.

כאילו האני (הנפרד) אינו מספיק. צניעות זו מעלה אך יותר מדי ממנה הופך לתחליף של חוסר ביטחון עצמי.

וגם ההפך שלו, ביטחון עצמי, במנה גדולה מדי זה אגואיזם. אפילו שבפועל זו 'מחלה' נדירה.

והכי קרוב ללב שלי, בבודהיזם האני הוא אשלייה. רצף של חויות, זיכרונות ורשמי חושים שמשלים אותנו לחשוב שיש אני קיים, ממשי, מתמשך.

הרעיון די קשה להבנה ובטח לא ידידותי למשתמש אך כל היופי בו זה שאם הוא נכון אז זה פותר לנו כל כך הרבה בעיות.

אגואיזם או חוסר ביטחון עצמי, תסביכי אישיות, פחדים (כי אני יפגע), תשוקות והמקור לכל הנ"ל: פחד מהמוות.

בסופו של דבר אם אתה לא באמת קיים אז יותר קל לך לעזוב דברים שאתה "חייב" לעשות או התנהגויות לא מועילות תחת התירוץ שזה

חלק ממך. זה קצת כמו מקל קסם המאפשר לך גמישות על אנושית, להיות מה שאתה רוצה להיות כי אתה לא קבוע ולא ממשי מלכתחילה.

והערה מעודדת לסיום:

אחד הדברים הכי חשובים בחיים שלנו: השם שלנו אין לנו יד בעניין.

"רגשות זה בעצם מחשבות מרוכזות", או מחשבות שחשבנו אותם שוב ושוב כך שהם הצליחו להתאבות לצורה גסה יותר.


כולם יודעים שמים זה כוח איטי וחזק, זרם קטן יכול לפעור חור בהר אחרי מאות שנים.

אבל גם שמש מלבינה, מאדה, מעצבת ומשנה את הסביבה כל הזמן. אחרי הכל משניהם מפיקים אנרגייה.

לכן "שמש מעצבת לאט, כמו מים"


כולם בטח מכירים את התיאורייה על תאים אפורים, נויירונים שנקשרים במוח כשלומדים משהו. אם זה נכון אז לא פלא שקשה לנו להתרגל לדברים חדשים   -   "זה כואב להתיר קשרים במוח"   (או משהו שכתבתי לפני המון זמן)




כי מדעי זה לא מילה גסה