כֵּנוּת

סיין 1
ניסיתי להתחבר לשני חברה רוסים בטאי צ'י, אחד שמתאמן כמה שנים יותר ממני והשני חבר שלו, חנון חמוד כזה שמתאמן כל יום ואומר לי שאני עושה את התנועות לא נכון כשאני מנסה את הכי טוב שלי. לקחתי עם הראשון טרמפים הביתה, הוספתי את השני בפייסבוק, התאמנו אחרי השעות ודיברנו על בנות אבל אין. שום דבר לא עוזר. זה כמו בכיתה יא' שהתחברתי לעוד שני חברה בקארטה, יבגני ורומן אני עדיין זוכר את השמות פאקינג שיט, חברים הכי טובים והכל, שום דבר לא יכול לבוא כחוצץ ביניהם. גם לא בחורים חמודים ומבריקים כמוני  חחח. קיצר לא הלך ועכשיו אני לא אומר להם שלום כשאני הולך אלא אם כן אני נתקל באחד וממש ממש חייבים.
מרכז ישראלי לטאי צ'י, באמת שנמאסתם. אתם חרדים, מפרידים נשים, אוסרים פילוסופיה ורוחניות בטענה שזה בלבולי שכל, מחכים ארבע שנים כדי לקדם מישהו למתקדמים איפה שעושים קרבות, אומרים שהכל יבוא ויסתדר בסוף - כן בטח, מקבלים את כולם לבית ספר שלכם ולא יודעים מה לעשות איתם אח"כ. 'סה לה וי', שיהיה לכם אחלה מוניטין מהקב"ה ועתיד מרשים בתור יורשי שיטת צ'נג מינג בישראל. 

 
סיין 2
עבודה מזדיינת בחונכות למתמודדים עם בעיות נפש. צריך אותה כהמלצה לתואר שני האולי מתוכנן, בעתיד מתישהו, מנסה לדחות את זה עוד קצת  בפסיכולוגיה. אם העבודה הזאת לא תיקח את החיים שלי לפני זה אני בטח אעשה את זה בעצמי. (יאללה משמרות הפוליטיקלי קורקט, תקלטו את המשפט האובדני, יש לכם את הטלפון של בעל הבלוג? תתקשרו לער"ן. בספק שהם ירצו לדבר איתי אחרי הרושם שעשיתי להם בראיון עבודה אבל היי, אתם מוזמנים, תנסו ותראו... הנה המספר 09-8848332)

עדיין לא ברור? מה לא ברור? חניך אחד חזר לדיכאון אחרי שמסלול החיים שהוא תיכנן לעצמו שנה מאז שהתחלתי לעבוד איתו נתקע בו מוט בגלגל שיניים. 'ריסט', צריך להתחיל הכל מחדש עכשיו. גם אני הייתי מתבאס. החניך השני הסכיזופרני (כן, סכיזופרני - מילה מפחידה, אה?) לא מצליח להתגבר על התקפי הזעם שלו ולריב עם האמא בטלפון באמצע כיכר הומה ולגרור איזה שוטר או איש ביטחון או שניים להוציא אותו משם בכוח. מה אני אמור לעשות? להסתכל כנראה...


סיין 3
דיכאון דיכאון דיכאון. ובלי סיבות טובות לכל השלוש, אולי רק לאחד מהם. בכיף הייתי זורק את ההתעמלות הסינית האיטית ונרשם 'פול טיים' לאיזה סטודיו F לארובי, מדרגה וחיטוב שריריי הישבן אבל בעיקר בשביל הריקוד אם לא הייתי מאמין באמת ובתמים (ובטמטום של אחד גמור) שאני חייב להתמודד ולעבור זמנים קשים תוך חריקת שיניים ושינוס פאקינג מותניים גם אם זה אומר תקיעת הזנב שאין לי בין הרגליים. 'לונג סטורי שורט' הייתי לומד היפ הופ, קונטקט, מודרני ומופיע עם הרקדנים של גאגא אם לא היו לי חששות אחרות בנושא.למשל אם הייתי עובר את עניין ה-לא תל אביבי, לא אשכנזי, לא עשיר, לא חיוך רחב ולא גישה חיובית. אם לא הייתי במצב של כבר ניסיתי לדבר שם עם האנשים ונתקלתי בחומות של "אתה לא יודע איך עושים את זה" כל פעם. מה זה? מה זה "זה"? לא יודע, אבל 'קלירלי' אני לא יודע שם משהו כי לא זורמים איתי בדיבורים. אני 'לארג' פה, אפילו בחיוכים לא זורמים...
השותף שלי לתוכנית רדיו שאני מקליט רוצה לפרוש. למה הוא רוצה לפרוש? הוא אומר שהתוכנית לא ריווחית מספיק. בטח שהיא לא ריווחית כששיחררנו בקושי שלוש פרקים לאוויר ואתה מצפה לקבל טלפונים כמו אופרה וינפרי אחרי פרק היובל בטלוויזיה. קצת אמון... מילה שלא מכירים אותה כבר, שריד מהמאה ה-20 כנראה. מה אתה רוצה, שאני אפנה אלייך את הלקוח היחיד שקיבלתי בעקבות התוכנית המסכנה? אולי תעבוד קצת על החומרים שלך והם יפנו אלייך במקום אליי...

לעשות אותה מכל הכיוונים - anne guerre - לעשות אותה מכל הכיוונים

https://www.youtube.com/watch?v=8G0w3N-k91E

by

Jean-Michel Basquiat

ושחבר שלי לא ימות מסמים
אם הוא ימות אז אני באמת חסר תקווה

https://www.youtube.com/watch?v=uJEd0875OVM

ק

28 מעלות בלילה

הבָּר מפוצץ

קַר

על מַעַלוֹתָיי סַפְרִי לי

לך לעבוד אמרה לי

לא במילים האלו

אִילוּ יָדַעתִי לֵהַקְשִיב

וכל כך אהבתי אותה

ח

מילה אחת

ותגידי לי לא

לעולם לא 

תַגִידִי לי

א

הדבר הכי קטן

הדבר הכי חשוב

נֵאֶלַם

כאילו מעולם לא היה שם

נכתב לצלילי זמפירה

https://www.youtube.com/watch?v=IT05J3_Gn2I

משהו דמוי טיילת, קרייה משמאל - סינמטק מימין, קר על ספסל מבט מופנה למטה, אנשים עוברים ברחוב מסתכלים עליי

חונק את הדמעות

רעד פנימי (או חיצוני)

לילה

מרשה לעצמי לבכות

רק כשכותב

מרשה לעצמי לכתוב

רק כשבוכה

ל.ב.כ.ו.ת

ל.כ.ת.ו.ב

אותם אותיות (והסדר אף פעם לא חשוב)

אנגרמה

לחבר את הקווים

הומלס

ברחובות ריקים

הומי אדם

בין מדרכות צמנט

עלה תלתן

מתקרב,

רואה רק עשב שוטה

תנו לי רק

מילה טובה

תנו לי רק

רק נחמה

תנו

רק קצת ממה שיש

להתחמם

באש המעשה הטוב

ממה לך להתבייש?

כמה אנשים בעיר הזאת

כמה חוסר נחת

כמה צריך

ולא צריך כלום בעצם

חיפושים, חיפושים,

לעשות, לעשות

הימורים לאס וגאס

מתמסחרים,

אנשים אבודים

מכורים, ממהרים

מחופשים כולם, מנוכרים

מעורערים, לא מרוצים

ואני יושב לי כאן

סופר אריחים

מדרכות של ערים.

לנסוע אלייךְ,

אבל לא בשבילךְ

לנסוע

מעצמי אין למי לתת

אף אחת לא רוצה

לא צריך,

זומבי

איש (חיי-)מת

"בן אדם לא יכול לשרוד לבד

 בני אדם הם יצורים חברתיים"

כן?

וכשהצעתי לך את נפשי

את ליבי הצעתי לך

כשהצעתי את גופי הערום רק לך לראות

אמרת לי -לא-

שלא היית מעוניינת

כמו טעות במספר

זיהוי מוטעה של פנים ברחוב

"חפש אצל אחרת"

אמרת לי

או שאמרת לי

"שאני לא מספיק טובה בשבילך"

"שאתה צריך מישהי אחרת"

"ואנחנו לא מתאימים"

"(לעולם לא היינו מתאימים וגם לא נהייה)"

"שכל מה שחשבתי זה הפנטזייה הפרטית שלי."

שקר

מעולם לא נברא ובטח לא קָרַם גידים

קְרֶם הגנה מהשמש

תפטור היא עצמה מאשמה

בעזרת כל התירוצים,

כל המילים, הנימוסים, הנמאסים

המילים היפות, הטונים המתחנחנים

תפטור היא עצמה מאשמה

בעזרת כל הסכינים.

ההצהרות, ההצערות

וכל החיוכים המזדיינים

כל ההצטדקויות, הכללים בספר

וכל המספרים הראשוניים,

אי אפשר לחלק אותם

לפרק אותם לסיבות הגיוניות, לתירוצים כנים

אי אפשר למצוא

וזעם יוקד

אש מקרקעית הארץ

ואור נופל

על איפה שעמדתי לפני רגע

ואת לא שם כמובן

אין כלום.

מלשון fuck you

מלשון fuck me

רק מאותו מקום עלוב,

מקום אפס אפשר להגיע

לזונות. מחוסר ביטחון עצמי

וחוסר כלום. משיממון

תחושות של חוסר מסוגלות

מוחלטת.

אתה רוצה להשתעשע?

לך לארקייד

אבל בעצם

אתה תגיע לאותו מקום

של חוסר תקווה מתמשך,

אַת אותו מקום

תעזוב.

והכל מעצבן אותי עכשיו

הכל כולל הכול

עוד רגש שיתחלף עוד שנייה

יתחלף לעוד משהו צפוי

רגיל  ומשעמם, מדכא ומעורר

חרדות.

רק לברוח.

אבל לאן?

פגשתי עוד "נפש טובה כמוני"

לא מזמן.

גם כן לא מעוניינת

להתמודד עם דברים.

אוהבת לברוח

ואם אין לאן אז בוכים

דמעות תנין או דמעות מלאך.

מה שבא. זה לא משנה

אבל העיקר השבילים

לאורך הלחיים.

גבישים מיקרוסקופים

המטהרים את העור,

שוטפים את הפיח,

עוברים על הסימנים הכחולים

ולפעמים אפילו

מגיעים אל האוקיינוס הגדול,

חלקם נופלים בפה

ואתה נאנק מנשימות

כבדות בבית החזה

בזמן שאתה בולע.

כמו Half

Half an hour

Or half a life

Half life

בואו נשחק

וחוזר להיות הומלס

כזה שטוב לו

כי הוא לא יודע

שבאמת יכול להיות לו טוב

כי כשמוכר זה טוב

גם כשמוכר הוא רע

אז כשרע טוב

וכשטוב רע

זה פשוט, לא?

ובכל הנוגע

ללדבר על עצמך

"הצלחה"

איזו מילה מוזרה

"עלה והצלח"

לאן בדיוק אני צריך לעלות?
או שאולי אני צריך

לעשן grass

"עלה והצלח"

עלה ירוק והצלח

שישרפו בגיהינום

כל המצדדים בביטחון עצמי

ע"פ הבודהיזם אין עצמי

אז איך לעזאזל הוא יכול להיות בטוח?
מי בדיוק שם בטוח?

מה בדיוק שם בטוח?

אתה שרוצה להתחיל איתה ברחוב

שמקבל פיק ברכיים

לפני הנאום שאתה צריך לתת,

את שלא יודעת לרקוד בחתונה

או לא התנשקת אף פעם

כשכל הבנים שהתחילו איתך מתקשרים באותו יום

מי פה בטוח בעצמו?

מה פה בדיוק בטוח בעצמו?

אתה בגיל 3

בגיל 5

בגיל 7

בגיל 18

בגיל 30

או אולי 70 רגע לפני שאתה עומד למות מסרטן?

ביטחון עצמו בתחת שלי

דברו איתי ויטגנשטיין-ניטשה

ואני אצעק לכם את ה(י)דעות שלי

דברו איתי להתחיל עם בנות

ואני אשב בצד כמו עכבר בכלוב

כמו ילד מבחנה.

או שאר המצליחים

Tyson, Jackson, Jordan ,Phellps

(0:32)

ולסכם את הכל

איך אפשר לסכם את הכל?

מקהלת עכברושים מנגנים בקונצ'רטו ה-V את הרסיטל ה-XI של שוברט

חבורת חלילנים לוליינים שהולכים אחרי הכבשה שלהם

הכבשה השחורה שלהם

צמד זומבים ברחוב במדים של בריונים שהם משטרת ישראל.

שום דבר מיוחד

סתם עוד יום רגיל

אֶלִי

למה עזבת אותי

אֶלִּי,

אלי.

לא ידעתי

עד כמה אני אוהב אותךְ

עד שעזבת

[צחוק הגורל

 דבר מטריד כשלעצמו]

אין סדר ואין היגיון,

חזרה לכאוס

שהיה מוכר לי

כל כך טוב

מלכתחילה

אֶלִּי הטוב.

אֶלִי הטוֹבַה.

ואיזה מלאך היא הייתה באמת

אֶלִּי הטוב.

אֶלִי הטוֹבַה.

כמו התינוקת בכרוב.

כמו ארנבונים לפני שרוצחים אותם ב-happy tree friends  

כמו שאמא שלי אהבה אותי כשהייתי בן חמש

אז היא

אמרה

"איזה ילד מקסים

 בעיקר כשהוא יישן"

0000000((000000000(0(0(000

כותב את הנשמה שלי על דף

אין שום דבר חדש

http://www.youtube.com/watch?v=A29cDw57qWQ

          צילום ועריכה : חייל בדיל

הכרתי אותה במסיבה שחבר הזמין דרך חבר. היא הייתה גבוהה, בטוחה בעצמה, לבושה בחולצה ומכנס חלק סטייל גאפ/ אמריקן אפררל. אחד האנשים האלו שנראים לך כאילו התלהבות של ילדים לא חלפה להם מסיבה מוזרה כלשהי. היא דיברה מהר ובהתלהבות בזמן שהברביקיו החשמלי במסיבת הדירה התבשל לו והייתה מוקפת בשלוש, ארבע אנשים בו זמנית. בחור תימני התחיל איתה, הרבה רוח אבל דווקא עם ראש על הכתפיים, מזל עקרב ומלאכת כיבוש הנשים כבר ניכרת בו, מבוגר ממני בשנתיים – שלוש, לא זוכר את השם.

נכנסתי לשיחה עם משהו על הודו או על טיבט, בטח משהו פילוסופי, זה הרשים אותה כי היא לא עברה למשהו אחר והמשכנו לדברים כללים יותר על עתיד, גורל או קארמה, לא זוכר. זה תמיד מאבד מחשיבותו יום- יומיים לאחר מעשה. בסוף המסיבה היא אמרה לי שנשמור על קשר ושאני ארים טלפון. אותם הדברים שהיא אמרה לבחור השני. לא לקחתי את הדברים שלה ברצינות ומהסיבה הזאת בדיוק לא היה אכפת לי לנסות.

כמה ימים או שבועות מאוחר יותר הרמתי טלפון, גיליתי שיש לה בלוג והתחלנו לנסות לקבוע פגישה. כמה שבועות או חודשים מאוחר יותר מצאתי את עצמי בבת ים בצהריי היום, לפני עבודה ולימודים, זמן לא נוח לכל הדעות. אבל היא ביקשה ומי אני שאני יאמר לא. לקחה אותי לטראק בגבעת החולות של בת ים (כן, יש דבר כזה), אחרי שאילצה אותי לאסוף בקבוקים זרוקים למחזור, להביא לפ'גו 106 בקושי נוסעת שלה. עלינו על החולות ומצאנו לנו איזה ראש גבעה שם טיהרנו את האזור מניירות וחצאי בקבוקי בירה, להציל את כדוה"א - לא פחות ולא יותר. נשכבנו על יריעת בד שהיא הוציאה מהתיק שלה ודיברנו על הכל ועל כלום, מזפזפים בין נושא לנוצשא. הוצאתי קלפים שהיה לי בתיק וסתם שלפנו לראות מה יעלה בגורל. היה חם אז היא הוריד חולצה נשארת עם חזייה מידה סי לפחות, אקסביציוניזם משובח וכיף אמיתי. גם כשערבים עברו מאחורינו בטנדר שלהם רק צחקנו ממשהו. אמרה לי שזה 'כל כך קל לה עכשיו לשכב איתי', סתם ככה בכיף שלה (אמצע צהריים , אמצע איזה גבעה בבת ים, אין עץ או שיח ברדיוס של 500 מטר!), אני שאלתי: כן? והיא חייכה, אמרה שהיא רוצה לסטות מהרגליה ולחכות לשם שינוי. כל כך קל לה עד שנהייה לה לא מעניין כנראה. טוב.

מסתכל עלייה, מתמתח משמש ספטמבר כבר בתחתונים, קודם הבגדים שלה ירדו ואז שלי. שלא תגיד שאני לא זורם, מעביר את הרגליים שלי על שלה, משתזפים.   

ברגעים הכי טובים שלי אני לא שם.

                                                פג'ו 106  

עברו שבוע שבועיים, היא לא יכלה להיפגש, כל פעם משהו אחר. כבר למדתי שלא ללחוץ, מחכה בסבלנות שלא באמת קיימת אצלי. מגיע איזה ערב לא קשור, שיחת טלפון, השם שלה על הצג, עונה והיא רוצה להיפגש הערב. 'יכול? לא יכול? מה יש מחר? לדחות דברים?' הכל מתערבב...
כן בכיף, מתי רואים אותך?

נכנס לפג'ו שבינתיים קנתה מוניטין בקרב החברים. 'לאן נוסעים? בא לֶךַ לשבת איפשהו? בא לַךְ ים (ב-10 בלילה)!? מתחיל להיות קר בלילות...'

נוסעים לחוף פלמחים

מתברר שהבחורה מכירה את כל צוותי השמירה/ הצלה/ דייג על החוף. מבקרת כאן הרבה. אומרת לי מה לעשות. אני הולך אחריה, מקשיב, מנסה ללמוד משהו. אני מצטווה לסחוב רפסודות קרשים, נאמר לי שאנחנו צריכים להדליק מדורה כי קר. כל אחד מאיתנו מתלבש על רפסודה בגודל 1.5 על 1.5 מ' ומתחילים לסחוב בכיוון המערות. מתברר שהגובה שלה לא סתם ושהיא לא פחות חזקה ממני, בטח לא פחות הרפתקנית.

סוחבים. הידיים כואבות וסוחבים עוד. הנוף יפה, חול עם מעט אשפה אבל כל זה נשכח ברגע שמסתכלים על שמיים זרועי כוכבים מעל שמאירים באור חלש את הספינות הרחוקות על קו האופק בלילה. החוף בפלמחים סלעי ואני נתקל מדי פעם בבליטות קשות על הקרקע שמשאירות סימנים אדומים תכף כחולים על הרגליים, נעלי הספורט קשורות לתיק. כאמור: טיול לא מתוכנן.

אנחנו מגיעים למערות אותן היא הזכירה, מתיישבים ליד אחת ומנסים להדליק אש, הציוד שבקרבנו הוא מועט לכל היותר, קצת מקלות-זרדים יבשים שליקטנו, מצית-גפרורים, איזה שמן-חומר דליק וכל מיני עיתונים-פתקים שנועדו להדליק את הזרדים ומשם האש לענפים ולרפסודה. עוד לפני זה היא מבקשת ממני לפרק את הדפנות. אני קופץ עליהם עם הנעליים, לא ברור מה יותר נפגע הנעליים או העץ. אנחנו מפסיקים ומנסים להדליק את החלקים הקלים יותר אבל הזרדים רטובים מהלחות של הים ושום דבר לא פועל כמו שצריך. אחרי ניסיון אחד-שניים-חמש-שש אנחנו מתייאשים ומוציאים מתיק את כל מה שמחמם.

ובכל מקרה זה פחות מחמם מפעם קודמת    

עדיין אני מחייך, הרפתקאות כשלא הולך חלק.

יושבים, קר, הנושאים החשובים לא עלו.
היא מתחילה להרצות לי על הרצון של היקום ועל זה שאני צריך להפוך לבנאדם טוב יותר, על זה שלאלוהים יש תוכנית ושאני רק בורג קטן במערכת של דברים שאנחנו לא מבינים ולא יכולים להבין. בהתחלה אני לא מסתבך בלענות לה. היא מספרת לי שהיא לומדת קבלה ושהיא יודעת שיש אלוהים כי ניסים קראו לה. אני הולך וחזור ושב כדי להתחמם בזמן הזה. אני מקשיב ומקשיב וכאילו משהו מתהפך אצלי, פקק קופץ, קצר-מתח חשמלי. מוצא את עצמי עונה לה, לא, יוצא עלייה. אני אומר לה את כל מה שאני חושב על הקבלה שלה ועל האלוהים שלה ועל היהדות שלה. היא הרוסייה הבוגדת שפנתה לכל מה שהמשפחות שלנו מתנגדות אליו, שכל מה שהשורשים שלנו אומרים לנו לא לעשות. היא אומרת שהיא יודעת מה זה אלוהים. אני מפרק את המילה הזאת לחתיכות. אלוהים? איפה הוא היה כש..... אלוהים? אם יש אותו אז למה לעזאזל..... אלוהים...

פאק אלוהים, ניטשה אמר שאלוהים מת. בשבילי ניטשה זה אלוהים.

בשלב מסוים זה מתחיל להיות לי מצחיק. אני מתגלגל על החול הקר, קופץ, צועק, משתגע כמו בריטריט של אושו, גירוש שדים-תקשור וכל החרא הזה. אני ממשיך לדבר וכבר לא אכפת לי על מה, אני נהנה מהקול שלי ומהעוצמה. מהאמת המוגבלת הנגלית לעייניה, לא שונה בהרבה מהאמת המוגבלת שנגלתה לעיני על ידה לפני כמה רגעים. כבר לא אכפת לי, מה תחשוב, מה תאהב, מה לא תאהב, קר, חם, פלמחים, תל אביב, בניתי עליה, לא בניתי עליה. יש רק אמת, יש רק אני. לעלות הכי גבוה כדי לרדת הכי נמוך.

שנינו דיברנו, עכשיו שתיקה ארוכה

"ממילים תיבנה, וממילים תיפול"

נתנה לי טרמפ הביתה, דיברנו על עבודה או תוכניות לעתיד או משהו, נשיקה על הלחי-שלום שלום

לא שמעתי ממנה מאז.        

No church in the wild

אינסוף פגיעות

לא מתנגד לאמונה באלוהים, רק לכפייה דתית. או כפייה מכל מין וסוג.

מהקצה השני, תומך בבחירה רדיקאלית. גם בבחירות קשות כל עוד הם נעשות מתוך מניע אמיתי ומושכל תוך בחינת האלטרנטיבות. זה כולל את הבחירה להתאבד (לעשות מה שאתה רוצה עם מה ששלך בסופו של יום - החיים שלך).

ואם נחזור לראשון אז:
הדת של רוב האנשים היום זה המדינה (לאומיות), אנשים שיכורים מזה.
אצלנו זה אפילו עוד יותר ממכר למה הראשונה הולכת יד ביד עם השנייה.
מדינת היהודים,,,  

\-/

/-\

רק אתה יכול לפגוע בעצמך
בודהה ו- סוקראטס.                     - נאמר על ידי שתי הוגים שונים בערך באותה תקופה אבל אלפי קילומטרים אחד מהשני. 
הייתי צריך להזכיר את זה לעצמי אתמול כשהתחלתי להיות מודאג באמצע האימון מהיריב הקשה שמחכה לי בעוד 10 דקות כשנתחיל לעשות קרבות. "זה לא היריב זה הדאגות שלך" אמרתי. החיים נשארים כמו שהם, רצף של חוויות נעימות יותר ונעימות פחות.

Be strict with yourself and forgiving of other people
מייקל ונגר, מורה הזן שלי מהמנזר ובנאדם יקר בכללי.

\-/

/-\

נסעתי באוטובוס לפני חודש בערך, גשם ראשון כבר אז, יותר טפטוף מגשם. הסתכלתי מהחלון בעוד המראות עוברים על פני בנסיעה מהירה - windows vista כמעט, לא נוח באותה מידה. צלילים מימיני ומשמאלי ומבט מקובע בחלון קדימה, איפה ש-מאות מטרים משתנים כל שנייה, צמתים כל חמש דקות וערים קצת יותר מזה.


מה זה הנסיעה הזאת שאלתי לעצמי. והדבר הראשון שעלה לי בראש היה אותם שניות-רגעים, ימים-שבועות, שנים-עידנים של הרגע שאחרי המוות. מה זה החיים האלה כבר מוטב אם הייתי שואל...
רק ברגעים ספורים יורדת עליי ההבנה שכל מה שקורה כאן סביב זה לא יותר מאשלייה. מסע שהושלכתי אליו מתוך האינסוף, אינסוף שממשיך ומקיף אותך, במהירויות שונות ואיכויות שונות. אינסוף שמתפצל לאינספור חוויות, מחשבות, רגשות, תפיסות, חפצים, פנים, מעשים, שמות, מילים והגדרות שאנו נאחזים בהם כדי לתת מעט יציבות לאותו כאוס שסובב אותנו יומיום. שמסובב אותנו יומיום.
רק להסתכל מעבר לזה,    לזכור שיש מישהו שמסתכל.     לזכור את מי שיושב באוטובוס ולא את מה שמבעד לחלון.

המראות.
מסנוורים באור הלילה.

אבל המסתכל. זה שתמיד היה שם. שתמיד יהיה. קיים הוא רק מתוך המראות. אין מסתכל ואין מראות.
הם תמיד היו אחד. 

http://www.youtube.com/watch?v=3PrlzEtM824

אינסוף

נסיעת אוטובוס, 19:00 בערב. כבר חשוך. רק היום שמתי לב שהתחיל להחשיך מוקדם יותר. המזגן במושב שלצידי מטפטף, מה שכמעט יוצר אשליה של גשם ראשון. טיפה נופלת על מחברת המתמטיקה שביד שלי והדיו מהעט הכחול נמרח על הדף עד לדרגה שלא רואים את הספרות הקטנות ואת סימני החיבור והכפל.

הדבר היחיד בסביבה שמפריד ביני לבין שקט מושלם זה מכשיר הטלפון הנייד שבכיס שלי. ואני כאילו שלוחה של המכשיר הקטן בהיכון לקראת גלי הרדיו שיעברו דרכו. סגסוגת של מתכת ופלסטיק שמעבירה בי רעידות קטנות של צפייה.
האם היא תתקשר?
אני נרדם.

כניסה לבניין, כמה שעות מאוחר יותר.

ריח הסיגריות מהמאפרה שלידי מציף את הנחיריים שלי. זה כנראה תחליף ליוּסֵף שציפיתי לפגוש לאחר שעות העבודה, עם חולצת הפלאנל המוכתמת, הלבושה ברישול, ועם הסיגריה ביד. יוסף עזב מוקדם היום. אני יוצא מבניין המשרדים האפור לכיוון הרחוב ומפנה את המבט לאחור, נזכר שמקום העבודה שלי הוא בסה"כ בניין בגודל בינוני שריד מהשפל הכלכלי של שנות ה-80, נק' בלתי מזוהה על גריד רחובות לא מסומן שבפאתי העיר. בהיעדרו של יוסף אני פונה לכיוון תחנת המאסף הקבועה שלנו, יש טרניז כל 40 דקות בערך, מה שמשאיר לי חצי שעה למלא בעוד פעילות חסר תוכלת. חצי שעה "חופשית". בעודי עובר חצי רחוב, בסך הכל מרחק של 50 מ', אני מגיע לעץ אשור גדול שנטוע לו פה באגביות באמצע הרחוב. איך אנשים לו הבחינו בפריט המוזר הזה מקודם? או אולי הם כן וביטלו את המחשבה בראשם בגלל שהלכו לבד ברחוב או מיהרו לאן שהוא. לא משנה, מימין לעץ שוכן לו כספומט משמאל לכניסה לבנק העצמאות.

אני נכנס לחצר הבטון הקטנה שבנו מסביב לכספומט, המבט שלי מבחין בכמה מקומות אפשריים לישיבה. זה כל כך לא משנה עד שהמחשבה שלי נעצרת על הבחירה הזאת למשך כמה שניות. אני תופס את עצמי ופונה לשבת ליד המאפרה השחורה המוגבהת שנמצאת ממול לכספומט. אני מסלק כמה סיגריות מפוררות כבויות שלרגליי ומתיישב על קורת אספלט מעט מוגבהת מן הקרקע. מבט בשעון מגלה לי שבסה"כ עברו 3 דקות, יש עוד הרבה זמן עד הטרנזיט.

הדקות נוזלות להם כמו המזגן שטפטף באוטובוס יותר מוקדם היום: לאט, שניות מלוכלכות כאלו, זמן תקוע. אני מרגיש שמישהו כיוון אותו כנגדי, כאילו מאלצים אותי ללכת אחורה. אני חושב איך להעביר את הזמן בצורה נסבלת אבל אין לי רעיונות טובים. אני קולט שהיד שלי כל הזמן ממששת את הכיס הימני בג'ינס הבלוי בתקווה לתפוס קצת מהרטט המהפנט של הנייד, לבדוק אם לא התפספס לו איזה סמס, איזו פיסה של תקשורת. אולי היא תתפנה מהעיסוקים שלה, תמצא את עצמה באפס מעשה או בערב חופשי לשם שינוי. אולי אני אעבור לה במחשבות. אבל המחשבות האלה הם מיותרות ואני יודע את זה, זה לא אופייני לה ואין לה סיבה לשנות משהו סתם ככה פתאום, לשבור הרגלים ישנים. לפעמים היא מפתיעה אותי אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להתרגל לזה.

האוויר בינתיים התמלא בריח של טבק מאופש מהסיגריות המכובות במאפרה שלידי. בראש שלי עולות תמונות של כל עובדי הבניין הישן, כל עובדי הבנק שיוצאים לכאן לעשן במהלך היום, מתקשרים ליקיריהם, מתלוננים או מקללים את מקום העבודה שלהם, מרגישים שהם יותר טובים מחבריהם למשרד שלא מעשנים.

היד עוברת שוב על פני הכיס הימני בג'ינס, דממה. אני נוזף בעצמי על המעשה הלא מודע, לוקח את תיק הצד השחור וקם ללכת לכיוון של תחנת המאסף. אני מקווה לפגוש שם מישהו שיהיה אפשר להחליף איתו כמה מילים, מישהו שיוכל לפטור אותי מהנוכחות המטרידה של הזמן.    

הלילות עוברים לאט, החיים עוברים מהר.

     ל                 א ,          ע  ב        ר .

הוספתי "התאהבות" תחת רשימת תחומי העניין שלי בפייסבוק.
את זה, ולילה, וגורל, ופורנוגרפיה. מצאו את המכנה המשותף.
הייתי יכול להוסיף לרשימת ה"פעילויות" אבל במקום זה הוספתי לרשימת תחומי העניין. אם כי גם זה מתחיל להשתנות.

ברקע: playlist של Keane. שאריות של תקופת ה- Indie שלי.




http://www.youtube.com/watch?v=ZG72J2ylUGE&ob=av2n
לא רוצה להישמע כינור חורק אבל אין לי ברירה אלא לכתוב על מה שאני מרגיש וזה בטח לא בעננים. יותר כמו מי תהום. ממש למטה. 
~
בלאגן בשבועיים האחרונים. זה התחיל מפרידה מידידה שהתנדנדנו הרבה זמן ביחד. או כמה שספרטקוסית אמרה "זה הרי אף פעם לא היה אפלטוני, זה למה אתה לא מדבר איתה". אולי היא צודקת ואני צריך לברר מה אני מרגיש כלפיה, למה זה היה חשוב, למה גררתי כמו מסטיק. אבל עכשיו עייף מדי 'לחשוב', מפורק מרוב 'לנתח', עובד עצות כתוצאה מחיפוש שלהם. כרגע העניין סגור. היא לא רוצה ואני לא מתכוון לכפות עליה שום דבר. אם כי כפייה כדרך להצהיר כוונות כבר הוכיחה את עצמה בעבר. ותנו קרדיט על נסיגה טקטית מזהירה בלי להגיד שלום, תוך כדי giving the cold shoulder, ואפילו  סחיטת מילות עדנה רכות על זה שאני נעלב על שום כלום.
לא רוצה, לא צריך.    




http://www.youtube.com/watch?v=y5l-GSDo72c
ולנושא אחר.
אולי אני פשוט אזרוק הכל. את הלימודים. "החלום" להיות פסיכולוג, המלגה המתוכננת ליפן, את כל אותם ידידות מסננות (רשימה שחורה משמאל), קריאות אסטרולוגיות לחברים של חברים עבור גרושים, הרצאות בודהיסטיות שכבר מזמן מרגיש כאילו אבד עליהם הקלח. או כל תפיסה אחרת של מי אני ומה מתאים לי ואמצע איזה עבודה מלוכלכת בת"א, אשכור דירת סטודיו או אשדל שותפים שאני מכיר לעבור אליהם ואתחיל מאפס. כמו שלא עשיתי אף פעם (פאקינג 6 שנים הבלוג המחורבן הזה - רק פעם אחת שינה את צבע עורו, צבע הטקסט שבו מצהוב לורוד). 
זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שאני אוכל להשקיע את האנרגיות שלי בדבר אחד בכל פעם. כמו הנזיר שאני באמת. כרגע להשקיע אותם בכתיבה. כתיבה, כתיבה, כתיבה. עד שיצא מכל החורים, 9 על פי תורות אזוטריות מהודו בגוף העלוב שלנו.
ולמה כל ההשכלה הזאת. כמעט 16 שנים של חינוך non stop, וכל זה בשביל לספר לכם כמה חורים יש לנו בגוף? עדיף כבר הנדסת חשמל. המשבר הקיומי מלפטור בעיות חדו"א או אינפי ממילא יבוא לכם מתישהו, בסוף התואר במדעי הרוח או בגיל 40 יחד עם משבר זהות ככה או ככה אתם לא נשארים חייבים. ככה לפחות יהיה לכם כסף, דירה, עצמאות, גלגלים, בן-בת-זוג או מאהב/ת. Just pick.
ולא משנה באמת במה אני אשקיע. העיקר שזה יהיה דבר אחד. זה יכול להיות לכתוב לכתוב לכתוב (לקרוא קצת). ולשלוח חצי לג'ורנלים סנוביסטים בארץ ובחול. לבקר אינפושופס בת"א ולהתחנן שהם ייקחו את חוברות השירה שהדפסתי בעצמי במדפסת החצי עובדת שלי שרק מלקנות את הדיו אליה הולכת לי חצי משכורת. ואז לשקול לעבור לכתיבת רומנים ולחזור לשירה ולפוצץ את האי-מייל של אנשים שאני מכיר במה שכבר כתבתי. כל זה. הכל. עד שימאס.
ואז אולי אני אחזור לחלום ה- backup ואבקר את אמא כדי לקחת את כל ספרי האסטרולוגיה, ארשם לקורסים בהתכתבות של astro faculty london, אקח כמה סדנאות על שיווק ודיבור מול קהל כדי לפרסם את עצמי ולתת הרצאות והתחיל להאמין באלוהים רק כדי שברכת העסק שתליתי במשרד החדש ל"ייעוצים פסיכו-אסטרונומים" תפעל.
או סוף סוף אמצע את הביצים שאני צריך כדי לשרוף 4 תלושי משכורת על כרטיס בכיוון אחד ליפן, אציק לאנשים עד אין קץ ב- couch surfing ואז אעלם להם באמצע הביקור בכדי לתפוס רכבת לפאתי קיוטו בחיפוש אחר המנזר הקרוב. השמועה אומרת שהם מקבלים מערביים שבאים למנזר להתחנן להתקבל לשורות מגולחי הראש (עדיף בלונדינים גבוהים ועיניים כחולות of course). כמו פעם כשנסיכים משוללי זכויות או כאלו שנסו על נפשם שינו זהות ע"י הצטרפות למנזר בודהיסטי, גילחו ת-ראש, שינו את שם וחיכו איזה 20 שנה כדי לכתוב על חויותיהם כנסיך במלחמת הגנג'י נגד ההאיקה.

לא יודע. אבל הסדק עדיין נמצא שם מאחור. ואם מקלפים כל מה שרואים זה קורי עכביש. אפילו לא נר אחד.
היום.





טוב, כבר מרגיש טוב יותר. אבל יש לנו זמן לעוד סיפור. רק עוד אחד.

עכשיו שאני חושב על זה בכלל לא נגעתי במה שמטריד אותי כרגע. איזה מן כותב אני בכלל ?! או שאולי זה יותר טוב ככה. לתת לזה להתבשל. לתת למחשבות, למילים להבשיל. אבל לא יותר מדי, אז נהייה קר ורחוק, המחשבות נודדות למקום אחר איפה שהרגשות נחים. אתה ריק, בכלל לא שם.
זאת לא הסיבה. זה פשוט כי זה לא פוסט-לילה. מה שרואים ביום לא רואים בלילה. מה שכותבים ביום לא כותבים בלילה. ודווקא בלילה אתה צריך את משקפי שמש. איפה שרואים את מה שמנסים להסתיר. איפה שיש פינות חשופות שלא להתקרב אליהם. איפה שהחויות חותכות כמו סכין. איפה שתנועה אחת היא ההבדל בין חיים למוות. בלי זאב אדם ובלי ערפדים, כי גם לא צריך אותם.
[יאללה - לכתוב עד זוב דם, עד שיתפסו לי האצבעות מעל המקלדת].

מסיבה מאוד פרועה בחמישי האחרון. גם היא הייתה שם. איזה כוח משיכה יש לה עלי. She has her own gravitational pull that girl. וכמעט שהתפתתי. מה שבסה"כ מוכיח שאני לא חזק מספיק או שהיא יותר חזקה ממה שהיא מחשיבה את עצמה.
היא לבד הסיבה מספר אחד שאני רוצה לזרוק את הכל ולנסוע. הסיבה שאפילו לא עולה לי השאלה של "לאן לנסוע?". למרות שהיא לא לבד, היא עם מישהו. 
שתמות, עולה לה מילה פתאום, בין הניסיון שלי לנסח ת-דברים, להכניס סדר לבלאגן.
ואם אני חוזר לתחילת הפוסט ומסתכל על מה שכתבתי כרגע אני מבין פתאום למה לידידה שלי היו ספקות. למה הביקורת, המילים הקשות, ההלוך ושוב. איך היא יכולה להשתוות לה? איך מישהי יכולה להשתוות אל 'האחרונה' (יהיה יותר נכון לומר ל-סופי-ת)?
היא לא ואף אחת לא. וגם אני עובד עצות. לא יודע איך לצאת מהתסבוכת הזאת, איך לעשות אחורה פנה מלהתאהב. to fall in love. לא. To rise from love.
muri desu (יפנית לבלתי אפשרי). איפה כרטיס הטיסה הקרוב?









לא יודע כמה זמן זה יחזיק אבל
מספיק!



















מסיבה

[או התחלה חדשה - התפילה]

אני עדיין לא יודע מה אני עומד לכתוב בדקות הקרובות. רק יודע שזה בקטג' החולמים ושיש מצב טוב שירדו כאן דמעות.

חשבתי שהתגברתי עלייך בחודשיים האחרונים. הפסקתי לחשוב עלייך, הפסקתי לקוות, אפילו הצלחתי לצחוק על מה שמצאתי שם בינינו.
כמה טעיתי.

פגישה אחת וכל כך הרבה זכוכית שבורה.................. הרבה רגליים פצועות.

ואפילו לא פגישה ארוכה, מקרית כזאת של 5-10 דקות. מה שמפתיע אותי זה שדווקא היה לי קשה איך שאת נראית, שינית תסרוקות, מחייכת. כל כך יפה!!!

לעזאזל!

למה בכלל אכפת לי?
...

לא יודע. חייב להתנתק. לעזוב, לשכוח. לעזוב את תל אביב. לשכוח שתי לילות מהחיים שלי שנשארת לישון. 2/365 כמה קשה זה כבר יכול להיות? שתי לילות של חלומות מתגשמים. לא פחות לא יותר. אבל לעזוב זה באמת קשה. באמת... יש נסיבות מקלות לתירוץ הזה: חברים משותפים, סצינה, עיר גדולה שם הכל קורה, אפילו להקות ורחובות שאי אפשר ללכת בהם. יש מילה ברוסית - тусовка.

ואולי זה עונש מאלוהים. Divine Retribution על איך שגרמתי למלאך להרגיש. אולי, נסתרות הם דרכי האל. ונסתר הוא האל עצמו.

טוב זה כבר נהייה פילוסופי משהו. אם רגע חוזרים למציאות. יש אותי יש את 'בל יאמר שמה' המופיעה בכותרת הפוסט ועכשיו גם את ההתחלה החדשה/ התפילה. במה מדובר? לא הרבה, עבודה קטנה חדשה (ספרייה), כמו שרציתי. חונכות פר"ח עם ילדים יהודים-פלסטינים בפלורנטין ושנה אחרונה (בתקווה) באוניברסיטה בצפון ת"א. אם 2/3 יצליחו לי תוכלו למצוא את עבדכם הנאמן עם חיוך על השפתיים.

אבל ככה, כדי לסגור את החולמים כמו שהתחילו (אבודים מראש) כמה שורות פיוט.
יגמר כמו שהתחיל.

urban gypsy

urban monk

love triangle

with some old punk

be your shrink

be your lover

want a girlfriend

not a daughter

make it funny

make it sad

no health, no money

where's dad?

have some parties

have some wine

relationship relapse

all in good time

recoil lovers

manic sad

coffee showers

the good with the bed

spend one night

head over heels

trip together

expansive-cheap thrills

night's out

till the morning

sulky faces

all day yawning

rainbow curls

slippery kiss

beautiful agony

over nobody this

people change

feeling don't

love sore

sticks in your throat

deranged girl

naive kid

one less toy

to play with

ואני לא מדבר על סופרמרקט עדן.

אין לי כוח לכתוב פוסט פילוסופי, או שיש לי קצת יותר שכל ממה שחשבתי כדי לא לכתוב עוד אחד.

מה עושה בימים האחרונים?

- כרגע חוזר מסרט ישראלי טוב (לשם שינוי), "השוטר" כשחצי מהסרט זה על 'האוייבים' של השוטר. שמאלנים טרוריסטים מת"א. כן קראתם נכון :)

- כותב מיילים, פייסבוק, רשימות פילוסופיות חסרות תוכלת ועורך עורך עורך את "הממלכה האבודה": מקטלג תחת קטגוריות כמו: סקס, מוות ויומהולדת.

- מסיים חובות אקדמאיות, מה שכולל קריאת הרבה סאטירות רומיות. לא נשמע ככה אבל זה כיף. לא סתם אני גורר את זה.

- מלמד את אמא שלי אנגלית ועל עצמי כופה בכוח לחזור אל היפנית הלא קיימת שלי לקראת שנה 2 בקורס.

- מתעייף מלרדוף אחרי בנות (שירדפו אחרי אם בא להם) ומפסיק עד שזה נהייה משעמם וחוזר חלילה з:
- קורא מדריכי אסטרולוגיה וזומם למפות כל דבר שזז בדרך למקצוע המובטח-חמקמק מזה שנים רבות שכבר זממתי.

- מוזיקה, מוסיקה, מוזיקה. היפ-הופ רוסי ופולני בחזית המזרח אירופאית,  מטבל עם פאנק-רוק ישראלי ואיזה לידי גאגא לקינוח.

אבל זבו-תכם רשימות. מה שאני באמת צריך זה להתנתק מהכל לכמה ימים ולשקוע במדיטציה, כתיבה, חיפוש עבודה, בניית עסק אסטרולוגי, או כל דבר אחר בעל פוטנציאל להוציא אותי מכביש מהיר לסכיזופרניה או ADHD במקרה הטוב.

חברים, צריך לשקוע במשהו. better yet. לטבוע במשהו.
טוב בינתיים זה פוסט ארס-בלוגטי. נשים בבגט עם איזה חסה, מלפפון וקוביות טופו ואנחנו מוכנים לדרך.

וברגעים של יאוש, שפעמים תכופות מדי באים ביחד עם אלו של התקווה, חושב לעצמי: איך לעזעזל אנשים מוצאים זמן? בלי לאבד את השפיות הנפשית שלהם. בלי לאבד חברים. או את החיוך על הפנים. או בלי להשתנות יותר מדי. אם אתה כבר מרוצה ממי שאתה היום אז למה לך לגרד את העור, לחטט בחצ'קון, לקרוע את הקליפה שעל הפצע. למה אי אפשר לנוח על זרי השלווה? אתה ודפנה באותה מיטה? לפחות לקצת זמן... כמה, חודש זה הרבה? חודשיים?

ליתושים אולי.

החיים כמערבולת ניאגרה. רוצה להיות הצפרדע שיושבת על המבשם. האבן בארוגת הפרחים. אגל הטל על החלון בחורף. בבוקר. כש-קר ורוצים להישאר במיטה.

אינסוף סופו לחלוף / נצחי כמו צליל/ שבריר שנייה/ על עור התוף

מוות

זה מה שנשאר.

או עבר.

לא יודע.

אם היא עדיין קוראת פה.

אם היא אי פעם קראה פה.

היא קרעה.

ועוד איך היא קרעה.

את הלב שלי לגזרים היא קרעה.

לא מצליח להדביק אותם היום. לא מצליח למצוא אותם.

בטח לא ברגעים כאלה. של התפכחות.

מהנורמליות שאני משכנע את עצמי שאני חיי.

מקניות, עבודות, חברים, תכנונים, קיץ, בלוג.

צוחק.

ספק צוחק, ספק בוכה.

לא.

לא צוחק.

בוכה.

.

..

...

...

..

.

והיא צודקת.

אנחנו לא מתאימים, ואולי מעולם לא התאמנו.

אבל עד כמה זה בכלל חשוב?

באהבה.

עד כמה זה בכלל חשוב להיות מתאימים?

אתה פשוט מאוהב וגודל לתוך זה.

אתה אוהב וזה גודל עלייך.

אוהב ונעלם.

שקט.

חסרונות, פחדים, היסטוריה, עתיד לא ידוע, שנאה עצמית, בלבול, גועל,,,

מוות.

פשוט נמאס.

נמאס מהכל.

הכל נעלם.

רק חזרה לאותו שקט.

לדממה.

להפסיק הכל.

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

...

נקודות

מסך לבן לפני ומוסיקה ברקע

וזהו נגמר

אני אמור להמשיך הלאה

צריך להמשיך הלאה

חייב להמשיך הלאה!

אני לא יודע מה יקרה אם אני לא ימשיך

ולעזעזל עבר כבר חודשיים מאז שנפרדנו. ומה?

הכי בריא להמשיך הלאה

לא רוצה להמשיך הלאה

מסרב, להמשיך הלאה

חולה אהבה בן 25, סטודנט מובטל, בלי עתיד ובלי כסף

............................