כֵּנוּת

Dead/Lines

פגיע

ולא פחות מזה

מטרה לקליע

מילה, מחווה, או מבט הרֶאי

מילה, מחווה, או מבט ארעי

מתפזר במוחי לא מוצא...

הרגשה פרוצה

הצצה חטופה

החבאה לתוך

עולם מצועצע

הצצה מבפנים

המצאה משונה

שוב בחוץ,

מֶעוּיַין

מחשבה עיוורת, מציאות טרופה

ראיתי אותה מבעד לערפל של הבוקר, לעשן בתחנת הרכבת, לערפיח בעיר הַאפורה, וילונות של התרגשות וצפייה ומתח. גפיים רועדות. לא מֶקוֹר.

למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן, אני לעולם לא אדע.

למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן, אני לעולם לא אדע.  

למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן, אני לעולם לא אדע.

מהיכן מפליגות אוניות ולאן עפות הציפורים?

נערה בשם שחר חייכה לעברי וכמו חַזְרַה בָּה, הפנתה מבט. היא לקחה את רגליה ורצה ממני למרחק של חמישה מטרים, הסתובבה שוב וחייכה. מה את רוצה? שאלתי (ובִפְנים שמחה). עשר שניות שנראו הרבה יותר מזה ונעלמה מעבר לפינה, נסחפת בנחיל של אנשים.
נשאר עומד במקום, רגליים ממוסמרות לקרקע

,.,.

פסיק אחרי נקודה אחרי פסיק אחרי נקודה. וברקע סימן פיסוק מסוג אחד: סימן שאלה, מיליונים ממנו

מאות מיליונים. וכשמתרחקים מהם רחוק, רחוק. מחזיקים את המקש האמצעי בעכבר ומסובבים את הגלגלת אחורה מגלים שכל אותם סימני שאלה בעצם יוצרים ריבוע, ריבוע אחד גדול מלא בצבע שחור,

דיו שחור עשוי מיליוני יצורים מיקרוסקופים מתים, נפט דם הארץ ... או שעשוי מ-שמש, שמש ענקית בוהקת בצהוב זוהר, צהוב קרניים. שמש מלאה, שמש צהריים, כמו אישה בהריון בחודש שמיני, שמונה ירחים וטבעות סביב ...  הולכים עוד אחורה, ועוד, ועוד. ואותו הדבר שנראה כמו ריבוע מתגלה פתאום כנקודה. סימני שאלה אינסוף שיוצרים בסופו של דבר נקודה. שיוצרים בתחילתו של דבר נקודה ...  איפה שאין שום דבר, שום דבר לא היה ושום דבר גם לא יהיה. שממה בגודל אלפי שמשות, שממת מוות או דממה רועשת, דממה שמכילה את העולם ונופלת ממנו בעת ובעונה אחת, מסע בחלל, דמעה שנופלת רחוק ומתרסקת לאלפי רסיסים בוערים על דש השרוול.

ושוב שקט-זמזומים.

                                                                                  מה זה?

                                                                                       ?

[נקודה משותפת], כזאת שכולנו עומדים עלייה באיזשהו מקום או זמן  בחיים שלנו, עומדים ומנסים להחזיק מעמד.   לא.   לא עומדים- כזאת שכולנו נתלים עליה ומנסים להחזיק מעמד בכל רגע בחיים שלנו . ואז... אז בא הרגע שכמעט נופלים ומעט אחר כך באמת נופלים ו-נשאר רק לתפוס בקצוות הנקודה שעכשיו חזרה והפכה לריבוע. בנקודה הזאת חושבים קצת על החיים. חושבים קצת שזה הרבה בעצם, חושבים את הקצת הכי הרבה שחשבנו עד היום.

[והחיים עוברים אל מול עינייך]
ואז...?

ואז.

 _________________________________________________________________

 ________________________________________________________רוח אינסופית_______ 

 _________________________________________________________________

וחושך אינסופי,

וזה אני?- אַפֶלָה ופֶלֵא - אני
ואיפה הנערה ההיא, איפה המלאך ההוא, חמדת נפשי, איפה שחר?

בשחר אינסופי תר אחר שחר

איפה שחר? שאל אותי האופק בעודי צף בחלל, נטול משקל ושמח שהכל נגמר. במקום ממנו רואים את הכל ולא רואים כלום.

ולא ידעתי מה לענות לו. ולא רציתי להיות מושלך בחזרה לארץ. רק אני והאופק מתחת. כמו ענן, כמו זבוב שהמריא מעבר ליכולתו, חסר חמצן נוסק הוא למטה במסלול מעגלי.

ושחר

ומה שחר רצתה?    

שאלתי את עצמי רק כדי לשמוע את אותו קול מהדהד:
"ומה אתה רצית?" שאל האופק, ולא ידעתי מה לענות לו

[......................................................................שקט...............................]

ולא ידעתי מה לענות

רק הכאב

ואז עבר הזמן

ועוד

ועוד

ועוד

ועוד

המשיך הוא לעבור

ונפגשנו ברקיע העשרים ורביעי של הגן השמימי של בריכות הלוטוסים 100 שנה אחרי שנפלתי מאותה נקודה, אחרי שנפלתי מאותה תהום. הריבוע אליו מוסמרו ידי וראשי התלתל כמו נעליים על עמוד טלפון

ושחר ענתה לי,

היא אמרה:

אתה מדבר על רצונות אבל כל מה שאני חשבתי עליו באותו רגע זה על אופק, רק שהוא לא היה בנמצא, ולא יכולתי להכיל את השמחה, ואתה היית שם.

 [  " ראיתי אותה מבעד לערפל של הבוקר, לעשן בתחנת הרכבת,

       לערפיח בעיר הַאפורה, וילונות של התרגשות וצפייה ומתח.

        גפיים רועדות. לא מקור                                               ]

היא הייתה כנה איתי,

העצב,

השחר רצה להתאחד עם האופק, ואני נשארתי שם בתדהמה, שוקל בעד ונגד, חושב, מתלבט. מיוזע-מזועזע נשארתי שם בינות מאות אנשים עסוקים, ממהרים, בבוקר לא עוצר לשנייה. התייבשתי שם לא בשמש, נרטבתי לא בגשם, מתתי שם עם דופק 90 ונשימה סדירה

Tell me why do we build castles in the sky?

פגיע

כמה מיותר... אבל בלתי נמנע. למרות שבכל זאת מיותר.

אינסוף פגיעות

לא מתנגד לאמונה באלוהים, רק לכפייה דתית. או כפייה מכל מין וסוג.

מהקצה השני, תומך בבחירה רדיקאלית. גם בבחירות קשות כל עוד הם נעשות מתוך מניע אמיתי ומושכל תוך בחינת האלטרנטיבות. זה כולל את הבחירה להתאבד (לעשות מה שאתה רוצה עם מה ששלך בסופו של יום - החיים שלך).

ואם נחזור לראשון אז:
הדת של רוב האנשים היום זה המדינה (לאומיות), אנשים שיכורים מזה.
אצלנו זה אפילו עוד יותר ממכר למה הראשונה הולכת יד ביד עם השנייה.
מדינת היהודים,,,  

\-/

/-\

רק אתה יכול לפגוע בעצמך
בודהה ו- סוקראטס.                     - נאמר על ידי שתי הוגים שונים בערך באותה תקופה אבל אלפי קילומטרים אחד מהשני. 
הייתי צריך להזכיר את זה לעצמי אתמול כשהתחלתי להיות מודאג באמצע האימון מהיריב הקשה שמחכה לי בעוד 10 דקות כשנתחיל לעשות קרבות. "זה לא היריב זה הדאגות שלך" אמרתי. החיים נשארים כמו שהם, רצף של חוויות נעימות יותר ונעימות פחות.

Be strict with yourself and forgiving of other people
מייקל ונגר, מורה הזן שלי מהמנזר ובנאדם יקר בכללי.

\-/

/-\

נסעתי באוטובוס לפני חודש בערך, גשם ראשון כבר אז, יותר טפטוף מגשם. הסתכלתי מהחלון בעוד המראות עוברים על פני בנסיעה מהירה - windows vista כמעט, לא נוח באותה מידה. צלילים מימיני ומשמאלי ומבט מקובע בחלון קדימה, איפה ש-מאות מטרים משתנים כל שנייה, צמתים כל חמש דקות וערים קצת יותר מזה.


מה זה הנסיעה הזאת שאלתי לעצמי. והדבר הראשון שעלה לי בראש היה אותם שניות-רגעים, ימים-שבועות, שנים-עידנים של הרגע שאחרי המוות. מה זה החיים האלה כבר מוטב אם הייתי שואל...
רק ברגעים ספורים יורדת עליי ההבנה שכל מה שקורה כאן סביב זה לא יותר מאשלייה. מסע שהושלכתי אליו מתוך האינסוף, אינסוף שממשיך ומקיף אותך, במהירויות שונות ואיכויות שונות. אינסוף שמתפצל לאינספור חוויות, מחשבות, רגשות, תפיסות, חפצים, פנים, מעשים, שמות, מילים והגדרות שאנו נאחזים בהם כדי לתת מעט יציבות לאותו כאוס שסובב אותנו יומיום. שמסובב אותנו יומיום.
רק להסתכל מעבר לזה,    לזכור שיש מישהו שמסתכל.     לזכור את מי שיושב באוטובוס ולא את מה שמבעד לחלון.

המראות.
מסנוורים באור הלילה.

אבל המסתכל. זה שתמיד היה שם. שתמיד יהיה. קיים הוא רק מתוך המראות. אין מסתכל ואין מראות.
הם תמיד היו אחד. 

http://www.youtube.com/watch?v=3PrlzEtM824

אינסוף

למה אף אחד לא חוקר נשמות?

למה אין דבר כזה: "מדע של נשמות"?

למה אנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר על מה שקורה אחרי המוות?

בגדול אם אתם מחפשים תשובה עניינית אפשר להתחיל מההפרדה בין מדע לדת. עוד מתקופת ההשכלה כשמדע היה הדבר הכי מגניב מאז לחם פרוס היה בעיה גדולה למדענים לחקור נושאים מטאפיזים. לא רק בגלל שאי אפשר היה למדוד את מה שבלתי נראה ובלתי מורגש אבל בעיקר בגלל שזה היה אזור אסור למגע, תחום שמור על ידי הכנסייה, חכמי התורה או ה'שרייה' (חוק מוסלמי). מדענים יכלו לעבוד כל עוד הם לא גלשו לתחומים לא שלהם, זו הייתה הדרך היחידה לקבל תמיכה ממשלתית. וכידוע מדע זה עסק יקר. 

בכל מקרה, מאז חלפו להם כמה מאות שנים, העולם השתנה ואפלה ופלא אין חדש בתחום. הרגלים ישנים השתרשו עמוק והמדע שהגדיר עצמו סביב חקירה של אובייקטים, פיזיקאליים, חומריים ממשיך בשלו כאילו האיסור עדיין עומד שם.

חבל דווקא שמעתי מידידה שלי שבקבלה כן ניסחו תיאורייות לגבי התגלגלות הנשמה אחרי המוות, רסיס אלוהי ושאר רעיונות שאין להם אוזן מחוץ לאותם מתי מעט.

דווקא הרעיון של רסיס אלוהי בו נשמה מתפצלת וממשיכה לחיות בכמה אנשים שונים שכן מסתדרים אחד עם השני הוא רעיון מושך. זה יכול להסביר למה בין אנשים מסויימים פשוט יש קליק. הם הגיעו מאותו מקום, מאותה נשמה.

גם רעיון יותר פשוט של אנשים היסטורים שונים איתם אנחנו מזדהים, נמשכים אליהם או רואים במפעל החיים שלהם משהו שדומה למטרות שלנו גם כן יכול להיות קשור לנשמות. אולי הנשמה שלהם התגלגלה לגוף שלנו, אולי נוצרו מאותו סדן, מאותו פטיש, מאותו רסיס אלוהי.

עם כבר התחלתי ללכת בכיוון יש גם את "ספר המתים הטיבטי" שכידוע מתאר את ההליך שקורה לגוף מרגע המוות, במהלך המוות ואחרי המוות בהתאם לבודהיזם הטנטרי. לא זוכר הרבה כרגע על הספר המפורסם, אני רק יגיד שיש שם שש דרגות של גן עדן וגיהנום. שלוש של גן עדן ושלוש של גיהנום אבל כולם בסופו של יום נחשבות מזיקות. תשאלו למה. פשוט, כי אף אחת מהם אינה קבועה, ז"א נצחית והדרך היחידה להשתחרר מכל הבלאגן היא באמצעות הערה, הבנת האמת, הליכה בדרך הבודהה.

בגדול הפוסט הגדול הזה נועד לתת תקווה. תקווה שבחיים יש משהו מעבר לדואליות של טוב ורע של להיות בחיים לעומת להיות מת. אם באמת הכל קשור אז גם למוות יש תפקיד אורגני ולכן אין סיבה לפחד ממנו. ובאמת הסיבה היחידה שכולנו מפחדים היא שלכולנו קשור סרט שחור על העיניים. אין לאף אחד מאיתנו את היכולת לדעת מה יש שם, כשנפתח עיניים בסוף. אם רק נוריד את את הסרט נדע, אבל אז נפספס את כל הציורים שמצויירים בצד הפנימי של הסרט, מול העיניים שלנו - נפספס את החיים.זה למה פשוט תחיו את הכאן והעכשיו, וברגע שתצטרכו להסיר את אותו הסרט על תילחמו להשאיר אותו על העיניים. ואני גם לא בטוח ששווה להשתמש בדבק מגע ושאר אמצעים מלאכותיים למרות שאתם מוזמנים לנסות. באותו הקשר אפשר לומר שמחלה סופנית היא הדרך של הנשמה לומר שהיא רוצה החוצה, שנמאס לה. או שהגוף לא משרת את מטרותייה בגלגול הזה.

סתם מזון למחשבה.

ומילות סיום.

'קל לצייר שלד, אבל איך מציירים נשמה?'