כֵּנוּת

סיין 1
ניסיתי להתחבר לשני חברה רוסים בטאי צ'י, אחד שמתאמן כמה שנים יותר ממני והשני חבר שלו, חנון חמוד כזה שמתאמן כל יום ואומר לי שאני עושה את התנועות לא נכון כשאני מנסה את הכי טוב שלי. לקחתי עם הראשון טרמפים הביתה, הוספתי את השני בפייסבוק, התאמנו אחרי השעות ודיברנו על בנות אבל אין. שום דבר לא עוזר. זה כמו בכיתה יא' שהתחברתי לעוד שני חברה בקארטה, יבגני ורומן אני עדיין זוכר את השמות פאקינג שיט, חברים הכי טובים והכל, שום דבר לא יכול לבוא כחוצץ ביניהם. גם לא בחורים חמודים ומבריקים כמוני  חחח. קיצר לא הלך ועכשיו אני לא אומר להם שלום כשאני הולך אלא אם כן אני נתקל באחד וממש ממש חייבים.
מרכז ישראלי לטאי צ'י, באמת שנמאסתם. אתם חרדים, מפרידים נשים, אוסרים פילוסופיה ורוחניות בטענה שזה בלבולי שכל, מחכים ארבע שנים כדי לקדם מישהו למתקדמים איפה שעושים קרבות, אומרים שהכל יבוא ויסתדר בסוף - כן בטח, מקבלים את כולם לבית ספר שלכם ולא יודעים מה לעשות איתם אח"כ. 'סה לה וי', שיהיה לכם אחלה מוניטין מהקב"ה ועתיד מרשים בתור יורשי שיטת צ'נג מינג בישראל. 

 
סיין 2
עבודה מזדיינת בחונכות למתמודדים עם בעיות נפש. צריך אותה כהמלצה לתואר שני האולי מתוכנן, בעתיד מתישהו, מנסה לדחות את זה עוד קצת  בפסיכולוגיה. אם העבודה הזאת לא תיקח את החיים שלי לפני זה אני בטח אעשה את זה בעצמי. (יאללה משמרות הפוליטיקלי קורקט, תקלטו את המשפט האובדני, יש לכם את הטלפון של בעל הבלוג? תתקשרו לער"ן. בספק שהם ירצו לדבר איתי אחרי הרושם שעשיתי להם בראיון עבודה אבל היי, אתם מוזמנים, תנסו ותראו... הנה המספר 09-8848332)

עדיין לא ברור? מה לא ברור? חניך אחד חזר לדיכאון אחרי שמסלול החיים שהוא תיכנן לעצמו שנה מאז שהתחלתי לעבוד איתו נתקע בו מוט בגלגל שיניים. 'ריסט', צריך להתחיל הכל מחדש עכשיו. גם אני הייתי מתבאס. החניך השני הסכיזופרני (כן, סכיזופרני - מילה מפחידה, אה?) לא מצליח להתגבר על התקפי הזעם שלו ולריב עם האמא בטלפון באמצע כיכר הומה ולגרור איזה שוטר או איש ביטחון או שניים להוציא אותו משם בכוח. מה אני אמור לעשות? להסתכל כנראה...


סיין 3
דיכאון דיכאון דיכאון. ובלי סיבות טובות לכל השלוש, אולי רק לאחד מהם. בכיף הייתי זורק את ההתעמלות הסינית האיטית ונרשם 'פול טיים' לאיזה סטודיו F לארובי, מדרגה וחיטוב שריריי הישבן אבל בעיקר בשביל הריקוד אם לא הייתי מאמין באמת ובתמים (ובטמטום של אחד גמור) שאני חייב להתמודד ולעבור זמנים קשים תוך חריקת שיניים ושינוס פאקינג מותניים גם אם זה אומר תקיעת הזנב שאין לי בין הרגליים. 'לונג סטורי שורט' הייתי לומד היפ הופ, קונטקט, מודרני ומופיע עם הרקדנים של גאגא אם לא היו לי חששות אחרות בנושא.למשל אם הייתי עובר את עניין ה-לא תל אביבי, לא אשכנזי, לא עשיר, לא חיוך רחב ולא גישה חיובית. אם לא הייתי במצב של כבר ניסיתי לדבר שם עם האנשים ונתקלתי בחומות של "אתה לא יודע איך עושים את זה" כל פעם. מה זה? מה זה "זה"? לא יודע, אבל 'קלירלי' אני לא יודע שם משהו כי לא זורמים איתי בדיבורים. אני 'לארג' פה, אפילו בחיוכים לא זורמים...
השותף שלי לתוכנית רדיו שאני מקליט רוצה לפרוש. למה הוא רוצה לפרוש? הוא אומר שהתוכנית לא ריווחית מספיק. בטח שהיא לא ריווחית כששיחררנו בקושי שלוש פרקים לאוויר ואתה מצפה לקבל טלפונים כמו אופרה וינפרי אחרי פרק היובל בטלוויזיה. קצת אמון... מילה שלא מכירים אותה כבר, שריד מהמאה ה-20 כנראה. מה אתה רוצה, שאני אפנה אלייך את הלקוח היחיד שקיבלתי בעקבות התוכנית המסכנה? אולי תעבוד קצת על החומרים שלך והם יפנו אלייך במקום אליי...

לעשות אותה מכל הכיוונים - anne guerre - לעשות אותה מכל הכיוונים

https://www.youtube.com/watch?v=8G0w3N-k91E

by

Jean-Michel Basquiat

ושחבר שלי לא ימות מסמים
אם הוא ימות אז אני באמת חסר תקווה

https://www.youtube.com/watch?v=uJEd0875OVM

יוֹפִי שֶל תִקְשוֹרֵת יֵש לָנוּ

כּשֶאַת לא אוֹמֶרֵת לי אַף פַּעַם

אֵיךְ אַת מַרְגִישַה

יוֹפִי של עַתִיד יש לנו

כְּשֵּכּל מַה שאני רוֹאֵה זֶה שַחוֹר,

עוֹד מִסְפַּר עַלַה בַּמִשְקַפַיִים

יוֹפִי, זֶה כּל מַה שֵאַת רוֹצַה שֵאָני אַגִיד לַך

ודְבַרִים מּכוֹעָרִים מֵהַחלוֹן

כִּי הַאָמֶת זֶה לא מִעִנְיַינָיִך,

וכּל פִּינָה שֶל יוֹפִי שֵהַיְיתַּה

הִתְלַכְלֶכַה בֵּכִּתְמֵי הָהַכְּחַשָה,

הַכְּחַשָה עַצְמִית

כּחֵלֶק מִמִשְחַק מֶתּוּחְכַּם

שֵאֶיִן בּוֹ מֶנַצְחִים

אֵלַא אִם הַטְוַוח הָקַצַר הוּא מִעִנְיָינֵיְנוּ

יוֹפִי,

אַנִי אוּכָל לֵהַגִיד שֶהַייְתָה לִי חָבֶרַה
אֶקְס חוֹדָשִים

אֶקְס חָבֶרַה, אֶקְס חוֹדָשִים

אֶקְס

surreal /  so-real

מערכה  I

כשאת אומרת לי שזה הכל נוסחא באהבה, למה את מתכוונת?

כשאת אומרת לי שאני בוחן את הבנות שלי, למה את מתכוונת?

שאני בוחן אותן במודע ולא במודע, גם כשאני לא מנסה לבחון אותם?

כשאת חושבת שאני לא יודע, למרות שאני באמת לא יודע ואני יודע שאני לא יודע, את חושבת שמותר לך להניח את זה? שזה עושה לי טוב? שזה משפר אצלי משהו? אולי שאני יהיה יעיל יותר בפעם הבאה...

בחיי שאני לא יודע על מה את מדברת. עם ה'לשקף שלך', האימאגו הזה שאת דוחפת לכל שיחה, עם התוסף הזה לאופי שלך, הגידול הזה שהופך אותך ליועצת זוגית ומשפחתית, לא יותר טוב מאיזה פנס בעין או שומה על הפנים.
וזה שאת הבוסית שלי, זה, הכי עוזר. לא רק שאת מדברת שטויות, אני גם חייב להאמין להן, ללמוד לספוג אותן כמו שק אגרוף ישן, נפרמים לו החוטים כבר. פגישה בחדר 121 – כוננות ספיגה. כבר מזמן הפך ל"חדר האהוב עליי". מאיפה זה יבוא הפעם? אגרוף בבטן, ברכּיה לחזה, או אולי ברגיל - סתירה מצלצלת לחלל הגולגולת. 'את בוסית טובה מאוד', כל כך טובה שתמיד מרגישים רע בסוף.

אז כן. מתברר שיש נוסחא למערכות יחסים ויש נכון-לא נכון במערכות יחסים, ויש תורה ואמונה, ודרך ומצווה, וצדקה וכל השאר אליבא דעתך במערכות יחסים, כי זה מה ששנתיים עבודה בייעוץ זוגי הופך אותך אליו - לגורו האהבה, פאקינג מייק מאיירס במין נקבה, בכבודו ובעצמו.

ויש מה שנכון וכדאי אבל בעיקר יש מה שאסור, ו'אכלת אותה', ו'פספסת את הספינה'. כמו למשל להזכיר את המילה 'סקס' במכתב או בשיר, או אלוהים ישמור להזכיר אותה בשיחה יחד עם מישהי.

וחס וחלילה, יושיענו הגדול מכולם "להיות עצמך". פה כבר הגענו לשלב שאפילו לא טורחים לציין, איפה שזה ברור מאליו. יש לך דייט? אתה רוצה חיי מין? חס ושלום שלא תביא את עצמך לדייט! לבוא 'אתה' לדייט, הצחקת אותי, למה לדעתך אנשים הולכים ללמוד משחק?
מה שבאמת מרתיח בכל העניין הזה, זה שהשטן על עקבים הזאת לפעמים אשכרה צודקת.

וכל זה בולשיט.

וגם את, לכל השדים והרוחות שאת נמנית על צאן מרעיתם, גם את כולך בולשיט.

מה שחשוב באמת זה דברים שאני לא יכול לפתור כזה בקלות ורוב הזמן אני בכלל לא מצליח להתקרב ולהבין אותם, כאילו שהם לא מרשים לי, וכל הדיבורים שלך, החטיארים האלה מצטרפים והופכים לחלק ממני בסוף.

You want a piece of me shithead? Come get some

מערכה  II

יצור נפשע שכמוך איך את מעיזה להרצות לי על החיים כאשר שלך הם כאלה מחוסרי תכלית,
זה שאת בעמדת מרות עלי לא אומר כלום. אולי שיצא לך במזל שנפלתי כמנת חלקך, מה שאת מחשיבה למנת חלקך. חלוק אבן לעצב אותו כראות עינייך. זרם מי ביוב שמעמיד פני מפל בשמורת טבע.

את חושבת שאני לא קולט את פליטות הפה המסריחות שלך, את הרעל והיוהרה? את מאירה את החשכה של החדר כמו זרקור ענקי בחצר של בית כלא, עיניים צהובות גדולות עוקבות אחרי כל תנועה מחשש שמשהו יברח לך.

'אוו יצור יפה, חכם, מתוחכם ומצוחצח עד כדי חלקות' את רוצה שאני אומר לך. 'מצוחצח עד כדי חלקלקות' אולי אני אומר לך. לא השארת לי שום דבר, שום דבר חיובי לומר עלייך, רק השמצות ושנאה יוקדת, איפה שהיה תקווה לבניית יחסים נשארה כמוסה מרה לבלוע, איפה שהיה תקווה לשינוי נשארו גחלים לוהטות מוכנות לבעור, איפה שהיה הערכה מקצועית נשאר זלזול מתחצף והומור שחור. לא נשאר כלום, את שומעת?! כלום לא נשאר! וגם היסודות נעקרו ממקומם ככה שלא נראה שיהיה אפשר להקים משהו מההריסות.

אני רוצה שתגידי לי מה חשבת לעצמך כשנפלט לך בטעות ש"אין לֵךָ מילה בחדר הזה" רק כדי לתקן את זה שנייה אח"כ, שנייה אחרי העיניים שלי שהספיקו להתרחב, ל"אין לֵךָ מילה ב-עניין הזה-". כן בטח. בא לך להוסיף פה עוד איזה שקר?

אני רוצה שתגידי לי, זה מצחיק אותך כשאת מביאה לי מחמאה בנוגע למה שעשיתי לפני חמש דקות כדי לאסור עליי לעשות את זה עשר דקות מאוחר יותר. או שאולי הספקת לשכוח? מה קרה, יש לך לחץ בעבודה? יותר מדי פגישות ביומן שדברים כמו התחשבות בבני אדם יעסיקו אותך? זונה חנפנית.

אני רוצה שתגידי לי מה חשבת לעצמך כשהמשכת להתווכח איתי על עוד נושא שידעת טוב מאוד מה הדעה שלי עליו בדיוק אחרי שסיימנו להתווכח על נושא אחר? קשה עבדתי לשכנע אותך להסכים איתי באותה פגישה עם הישגים ספורים בלבד ואת נותנת לי הפסקה של דקה לשתות מים ולדפוק לך חיוך מזויף ואז מבקשת ממני, כאילו בטוב, להפסיק לדבר איתך בטון מסוים, לעשות את מה שאת אומרת בלי שאלות, ועוד ועוד. את מקנחת את הפקודות עם ההבחנה שבטח יש לי ADHD! את בסדר תגידי לי? להתווכח זה פאקינג דרך חיים בשבילך? לא קיבלת ממני מספיק מבטים זועמים, מסרבים, נעלבים, פרצופים חמוצים ועיניים מלאות טינה בשעה האחרונה? את מאכילה אותי לימונים ומצפה שאני אחייך עם עיניים דומעות. לכי להזדיין. את היצור הכי מכוער שפגשתי עם פני הסוס האלה שלך והחיוך המדושן ענוג שאומר "תראו אותי"

וגם את חייבת להגיד לי מה לעזאזל נדמה לך שאת עושה כשאת אומרת לי לא לדבר עם המזכירות כי כל העבודה מתבצעת מולך? אז את גם הפסיכולוגית שלי, וגם המנהלת הישירה שלי, וגם עושה את כל הניירת במשרד? את רוצה שאני האמין לך אחרי זה? כבר עדיף לי להאמין שאת מועלת בכספי החברה מאשר להאמין במשהו מופרך כמו זה. יא דיקטטורית, פאשיסטית בלי כומתה, נאצית בלי מועל יד. הייתי לוקח את כל השנאה והכעס שמצטברים אצלי עלייך ומפנה אותם לאפיק חיובי. הייתי מתנפל לנשק אותך למשל או מחמיא לך על התחת והציצי אבל כבר הספקת לספר לי על החבר שלך שעובד בהיי טק ומנגן פלמנקו בגיטרה. את אוהבת אש, את אומרת לי.

כבר כמעט פיטרת אותי פעם אחת. הטעות שלך: זה ש-כמעט פיטרת. טעות גדולה חתיכת ניהול לקוי של חברה של איש אחד שאת חושבת שאת מנהלת. אפיק חיובי לרגשות השליליים שלי מס' 2: להתפרץ ולהגיד לך את כל מה שאני חושב עלייך עד שתקראי להבטחה אחרי עוד איזה שטות מפגרת שתאמרי לי או עוד פקודה שהשיניים שלך יסננו במסווה של בקשה יפה וחכמה. אם הייתי אדם פחות חכם אולי גם היה מצליח לך אבל כל פעם את מוציאה את עצמך יותר מניפולטיבית, שקרנית, חסרת עקביות, חסרת תוכנית על, חושבת את עצמה פאקינג גולדה לפני המלחמה, מרגרט טאצ'ר לפני תקופת כהונה שלישית, שיט. חכי שהכל יתמוטט אוו CEO צעירה ויפה של חדר אחד בבניין אפור ליד עזריאלי.

ולבסוף את גם יכולה להגיד לי, פשוט, למה את לא יכולת להיות בוסית נורמלית? בוסית סמכותית, ברורה, משעממת שאומרת לי מה לעשות ומה לא לעשות. שלא מנסה להיות חברה שלי, ולא מעמידה פני גוש בשר בשוק הזה שנקרא 'צעירים ויפים מהעיר הגדולה', 'מוכשרת וכל העתיד לפניה' וכל השיט הזה. נדמה לך שאני נהנה להתחרות איתך? אני לא, אז תפסיקי כבר. אין שום דבר דומה בינך לביני. יא אשכנזית מתה שנולדה בת"א ועושה סיפור מזה שהיא גרה ביפו עכשיו. עיר מסוכנת והכל, את תורמת לתהליך השלום, כן... בטח. אני רוסי עני ואני מתבוסס בכיף בביצת המסכנות שלי אז פעם הבאה שנדמה לך שאת יכולה לתת לי הרצאות על לעבור לת"א או לעזוב את בית ההורים אני מאחל לך שתבלעי את הלשון במסגרת התקף אפילפטי, יא מכשפה בסטייל.

ואני רוצה שתגידי לי משהו אחד לסיום. מי לכל השדים והרוחות שאת נמנית עם צאן מרעיתן הרשה לך להיות הפסיכולוגית שלי, אוו יועצת לענייני משפחה וזוגיות, ניסיון של שנתיים ועדיין לומדת, יופי לך. ברגע שתפסיקי לספר לי על מה שהולך בינך לבן החבר הפילוסוף שלך אולי אני גם באמת יאמין שאת מסוגלת לעזור לאחרים, חתיכת אגואיסטית שכמוך.

אז על תשאלי אותי, איך הולך לי בזוגיות, ועל תשאלי אותי על חשבון הבנק שלי ותבקשי ממני לעשות רשימה של חמש התכונות שהייתי רוצה לשפר בעצמי, או של יעדים לשנה הקרובה. מקום ראשון ברשימה יהיה לגרום לך לשתוק אין ספק, עדיף בליווי צעקות מהבוס שלך שיושב בחדר ליד. ואז להמציא איזה כמה מטרות לשנה ותכונות אופי בדיוניות רק כדי לגרום לך ולשיטות כיתה א' שלך לעבור לאיזה מסכן אחר.

אני צריך את העבודה המחורבנת להמלצה לתואר, וגם חבל לי על האנשים שאני עובד איתם, לא כולם שם חלאות אדם. אז נראה שזה יהיה zombie mode בשבועיים הקרובים, לפחות עד שעניינים התקררו קצת. והיא? שתהייה בריאה, זה כל מה שיש לי להגיד לה.

פה הולך השם שלך

ופה הראש

תפסיקו לקרוא בבלוג הזה

בפיסת הרפש האינטרנטית הזאת

בִּיצַה שאין חוזרים ממנה

חור של מלריה, של תולעים, של צואה ואיידס

אני מתכוון לכתוב עכשיו על נושא שכולכם שונאים ככה שכדי שתפנו את המבט עכשיו ולכו לגלוש במקום אחר. "לגלוש" הם קוראים לזה. "לגלוש".

הצחקתם אותי לגלוש... אתם רוצים לגלוש, לכו לים לגלוש, לכו לים בחורף לגלוש, לכו לים בחורף לטבוע-לגלוש. מזדיינים שחושבים את עצמם.

שאלתם אותי 1000 פעם בחודשַיים האחרונים אם עשיתי את זה?

אם הלכתי לזונה.

וגם ציפיתם לקבל ממני תשובה ברורה על זה, תשובה חד משמעית, כן?

שאלו אותי 1000 פעם שנה לפני כן

אלף פעם שאלו אותי אם אני הומו, שאלו אותי אם אני gay, אם אני queer, אם אני מתרומם, אם אני fag, אם אני bi?

to bi or not to bi that's the question
ולא עניתי להם פעם אחת, בטח לא פעמיים. עניתי להם 1000 פעם, כל פעם תשובה אחרת למזדיינים

כאילו שזה אומר משהו (אנא קוראים יקרים תרדו לבלוג שלי, תרדו לתגובות למטה ותסבירו לי כאן ועכשיו מה לעזאזל זה אמור להביע) (מה לעזאזל זה אומר שאני הומו, שאני הולך לזונות, שאני בקטע של קטינות, שלא עשיתי ביד שלוש שנים, שאני מסיים כל משפט בסימן שאלה) מה לעזאזל כל זה אומר?

[נו, אתם כבר יודעים מה לענות לא או שעדיין לו] [תהפכו לו את ה-לא]

בואו נראה,

לה יש תיאוריה

ולה יש תיאוריה

וההיא בטוחה שהיא יודעת

וההוא בטוח שהוא מבין

fucking shit

[פוסט כזה בטח אומר שהגיע הזמן לברר איך פועלת אפשרות חסימת התגובות ב'ישרא']

אתם חושבים שאני לא רציני?

אולי אתם חושבים שאני משקר?

בואו אני אראה לכם עד כמה אני רציני.

אז למה אני חושב שזה חשוב, שזה לגיטימי, שזה נורמאלי, שזה בסדר, שזה מועיל, שזה מצוין, שזה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות בתקופה הזאת של החיים שלי

ללכת לזונות

החברה המגעילה הזאת, המתנשאת הזאת, היומרנית הזאת, הדו-פנים שהולך פה, הצביעות והפוליטיקלי קר-ריק  זה מעבר אליי.

[כל בלוג שאני נכנס אליו אני מגלה פוטנציאלים יותר אפלים של הנפש האנושית. מתי זה יגמר? אולי אני צריך לסגור את הרחם של כל הרוע הזה, את ה- port, אני צריך למחוק את חייל בדיל]

חזרה לנושא

בארץ הזאת, על האדמה הזאת אין לך סיכוי להשיג מישהי אם אין לך כסף

Fucking America baby
שתי טיפות מים ופני מלאך

אם אין לך אוטו או יותר טוב- אופנוע, אם אתה לא גר לבד או לפחות עם שותפים, אם אתה לא מזמין מישהי לחו"ל איתך- ככה ב'דרך אגב', אם אתה לא יודע לסחוט בחורה בעזרת ארוחה במסעדה דרוג חמש כוכבים במישלן או מתנות מרובות מסברובסקי

אז אתה לא משיג אף אחת.

אם זה לא לשקר, אם זה לא לשחק משחקים, אם זה לא "להיות חכם" – במובן הכי מגעיל של המילה, אז אני לא יודע מה זה!
עם יצאנית/ זונה/ נערת ליווי/ חשפנית/ מה שבא לכם  זה לפחות ברור. יש לקוח ויש מספקת שירותים, יש מחיר ויש הגדרת תפקידים ברורה ומקום לכל אחד, איפה כל אחד נמצא. בלי משחקים, בלי שטויות. אם היא רוצה להפגין חיבה קצת מעבר יש דרכים מאוד פשוטות לעשות את זה, יש דרכים להראות.

ומה אם אהבת אמת? הצחקתם אותי...

אהבת אמת זה עניין של גיל. נגמר בערך אחרי גיל 17. עשרים ושתיים לאלה שמבשילים מאוחר. זה דו ספרתי כפול אז זה כבר ממש גבול עליון.

אהבת אמת...

אז על מה הסיפור פה בעצם, בסופו של דבר? זה די פשוט. בסופו של דבר, בתמציתו של עניין, ב- bottom line  מדובר פה על סקס, על לעשות את זה, על להזדיין, החלפת נוזלים או שימוש בחוש הכי גס שיש לנו: חוש המישוש, שפתאום גם הופך לחוש הכי נשגב פשוט כתוצאה של כלכלת שוק, כמה זה נדיר להגיע למצב בו אתה משתמש בו לדברים של מעבר לאחיזה בחפצים והזזה שלהם ממקום למקום. כמה נדיר עבור חלק מהאנשים לגעת במישהי, במישהו, למשש, להרגיש, להעביר ידיים ולא רק.
ועוד פעם השאלה הזאת, על מה הסיפור פה בעצם?
ידידה שלי פעם אמרה לי שהיא הייתה מוכנה לשכב איתי כדי להוכיח לי שזה לא ביג דיל. ה-catch, קל להגיד דבר כזה כשאת נמצאת בקשר עם מישהו. זה כמו לזרוק איזה הערה של 'איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים'. הקשר בין המילים להווה-מציאות הוא תלוש בהחלט.

ידידה אחרת (או אולי שתיים או שלוש, לא זוכר) אמרו שאם הייתי מנסה משהו כבר הייתי גומר איתן במיטה. הם אמרו את זה בלשון עבר. בלשון עבר בלי להשאיר אופציות ללשון עתיד. (בטח לא ללשון הווה).

כאילו זה היה אמור לגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. אפקט ההפוך אולי.

עוד איזה שתיים שלוש ידידות רמזו על נימפומניה, קצת יותר מרמזו על נימפומניה למען האמת. אם כי מילים, למדתי, יש לקחת בעירבון מוגבל.

הנהנתי להן בתגובה. מה עוד יכולתי לעשות? האמת, זה בכלל לא מפריע לי. ליברטניזם או סתם דפוק בראש.

כל אלו נראה לי קוראות פה, [פרצוף סמיילי {טקסט}]

מה אני אעשה, לא מוצא חן, שיפסיקו לקרוא

עוד יותר לא מוצא חן, שיפסיקו להתראות איתי

זה לא שזה ישנה משהו

זה לא משנה כלום

[מחזר אחר משברים כדי ליצור סדקים באגו שחושב שכל יום יומהולדת.] [מוליך את עצמי על פני תהום, כדי ליפול- לשבור את מָסֶכַת החרסינה המכערת את הפנים, חונקת חיוכים, מתווה פני ג'וקר, עוד אכזבה-עוד צלקת, עוד כישלון-עוד פצע כיב]

[_________________________________________________________________________________

__________________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________________

_________בדידות אינסופית_______________________________________________________________
__________________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________________
__________________________________________________________________________________

__________________________________________________________________________________

___________________________________ושואל את עצמי אם המוות יותר טוב_________________________
__________________________________________________________________________________]

[ממשיך כאילו מברירת מחדל, עוד רובוט בין השבע. השבע מיליארד שמרכיבים את הנחיל הזה שנקרא אנושות]

[ הרבה/] [ארבה]

מישהי לחבק ולנשק מול טלויזיה בשישי בערב

חה חה חה חה חה

[עיניים מתמלאות לחלוחית]

כל פוסט שאני כותב אני יותר רוצה להיעלם,

אבל משום מה משאיר הכל

אולי הסוף יבוא מהר יותר ככה

כן,

בחזרה לנושא

אז בעצם ללכת לזונה היא הדרך היחידה שאני יכול להשיג סקס בצורה הגונה במציאות הזאת. לא להגיע למצב של date rape או להשקות את הבחורה באלכוהול, להכהות את חושיה בעשן של בנגים או בולים פסיכודלים. לא להיות זקוק ל- mind games, לרדת על כישורי הנהיגה שלה, על תשומת הלב המיותרת שהיא משקיעה בגבות-שיער-תכשיטים, על חוסר הידע שלה במכוניות או בבורסה. לא צריך להפעיל מניפולציות כדי לרסק את האגו שלה, להוריד את ההגנות שלה בדרך להורדת המכנסיים.

This tug of war, this puppet master shit is not for me 

אם לא הבנתם אין דרך ישרה להיכנס למיטה עם מישהי, כל הדרכים פתלתלות. לכן אור הישועה, וישוע עצמו התלוי לאורם המנצנץ של הכוכבים בחשכה, הוא הרובעים האנונימים של תל אביב, רחובות צדדים וסמטאות אפלות שנפתחות אלייך כמו מתנות חג מולד לילד בן ארבע מתחת לעץ.  

אולי הכי עצוב זה שאני לומד,

כל יום אני לומד. עד שאני כבר לא רואה את המקום שאני עומד עליו הרגע. שאני עומד עליו כשאני כותב.
שאני עיוור בהתנהלות שלי ביום יום, שאני זקוק לרגעים של משבר, רגעים של הערה, של הארה, בדידות של יום שישי בערב כדי להבין מאיפה כל זה, מאיזה מקום זה מגיע. מאיזה מקום אני מגיע.

לפעמים אני אומר לעצמי,

(אחרי שחברים אמרו לי פעם אחר פעם)

עזוב אותך שטויות, דבר איתן דוגרי, אתה רוצה סקס, אל תסתיר, אל תייפה, אל תשקר

אבל אז נזכר שאין דירה, שאין אוטו, שאין יותר מדי כסף.  נזכר שאין כלום.

זה עדיין לא מספיק לכם?

אולי יש עוד משהו...

כמו רסקולניקוב בחטא ועונשו. אני לא רוצח את הזקנה כי היא עשתה לי משהו רע, או איזה נזק לאנושות, לא מנקמת דם ולא משנאה מוצדקת. אני רוצח משנאה סתם, משנאת חינם. רוצח כי זה משהו שאני צריך לעשות, שאני צריך לעבור אותו, שהחיים הובילו אותי אליו בדרך לא דרך, דרך לא ברורה.
אין לי ברירה אלא להתמודד עם זה, וזה הרעיון היחיד שנמצא שם לגבי איך.

[עכשיו כל הפמיניסטיות יצאו עליי – כמו שהם עשו לי בדינמיקה קבוצתית באונ' לפני שנה, ביתרו את המילים שלי לגזרים ומשם את שאריות הכבוד העצמי שלי]

בחברה שמעמידה כל כך גבוה את עניין העמידה. מעמידה את עניין הזקפה. גבריות, אסרטביות, ויאגרה, פיק-אפ-ארטיסט, קצין בצה"ל, "עם כמה בחורות היית?", "לאסייתים יש זין קטן", "הוא ידע איך לתפעל אותי",  אז באמת יש לי ברירה? באמת יש לי?

אתה רוכש ניסיון מיני בכל דרך אפשרית, ואז משקר את דרכך לתוך קשר או לתוך נישואים. האלטרנטיבה: שזורקים אותך לכלבים, כלבים בשם "בתול בן 40", כלבים בשם לוזר, בשם אפס, כלומניק, פרייר, הומו. כלבים עם יותר שמות מהספינקס, עם יותר ראשים מסרברוס בשאול.

אז באמת יש לי ברירה?

[Let the feminist bitches out and tear the poor stupid fool to shreds]

כל פעם שבחורה מתגלה כעוד מסננת סדרתית, כל פעם שעוד קשר פוטנציאלי יורד לטמיון, כל פעם שאת לא עונה לי לטלפון, כל פעם שאת מתחמקת בעוד איזה תרוץ עלוב (והם כולם עלובים), כל פעם שעוד ידידה מרימה דגל של friends zone, שעוד אהבת חיי טוענת שאני משתמש במילה הזאת סתם, שאני לא יודע מה זה.

כל פעם נשבר הלב

ונשארות רק המילים

(והכאב בפנים)

כל פעם שעוד פעם נשבר הלב

כל פעם שעוד פעם

כל פעם שעוד פעם

כל פעם שאין לב ונדמה כאילו הוא מעולם לא היה

אני חוזר ואומר:
"שיזדיינו כולן, אני הולך לזונה"

מוציא את הפתק האפור המקופל מתוך התיק, ההוא שמסתתר בין פנקס הרשימות לקונדומים בנרתיק המשקפיים ומסתכל על המספרים הכתובים בעט כחול.   

זה לא מסובך בסה"כ, אני אמא שמאיימת על הילדים שלה שיצטרכו לכרות להם את שיניים אם הם יאכלו ממתקים, אבא שמנופף בחגורה שלו אל מול פני הילד המבועת 100 שנה לפני היום במחוז נורמאנדי שבצרפת, אני מוציא קלף מיקוח, מנופף בו מול הפנים ומאיים.

[ומה היה קורה אם לא היה לך אלטרנטיבה?]

[אבל אתה ממילא לא משתמש בה. אתה אומר שזה שווה משהו בתור קלף מיקוח. קלפי רפאים יש לך שם]

עזבו אני אלך ובטח לא יעמוד לי מרוב לחץ, אבל זה כבר פוסט אחר.

נו?

פוסט אחרון שאתם קוראים אצלי?

כן,

יופי,

בתכלס, אין לי סיבות להפיץ את הארס הזה ברבים, את ההרס. ארס פואטי משהו, ארס פואטי.
זה שהנשמה שלי מפלרטטת עם עזאזל בשנתיים האחרונות לא אומר שאתם צריכים להתבוסס באותה בריכה של דם.

לכו למקומות יותר טובים. איפה שהרקע של הבלוג לבן והטקסט ירוק. תמונת הופכין כרומטית של מה שקורה פה, אולי זה יתברר כתמונת הופכין גם מבחינת התוכן.

אז זהו, שאני מנסה פה להפיק משהו אמיתי בניגוד לרוב השבוע שלי. בניגוד לרוב החיים שלי.

אבל הכי אמיתי זה:

*

*

*

שאם אני באמת אלך, זה יהיה אקט הייאוש הכי גדול שאני מסוגל אליו.

הדגל לבן הכי לבן והכי קרוע שתוכלו למצוא.

אם אני אלך, אז הנשמה שלי היא באמת לא לי.

כי ברגע שאני אעשה את זה אני אאלץ להשתנות

וזה הדבר שאני הכי מפחד ממנו.

[God bless their soul]

[

[
[

]

[שם קובץ: 'שקרנים']

[God bless]
]

[
]
]
[שם קובץ: 'זונות']

cellar-fcp בשביל האומן

פוסט ערום

בלי תכנון מראש על נושא, בלי שכתבתי אותו מבעוד מועד, ובלי מוזיקה ברקע

פוסט זה גם דואר, אבל למי?

החלפתי את התמונה שהייתה תלויה מעל המיטה בחדר שלי מזה כמה שנים עכשיו. הקודמת צויירה ע"י החברה הראשונה וכללה אותה בתור דרואידית עם כמה חיות מסביב. אומנם היא מצויירת טוב, ממוסגרת וזו הייתה מתנה אבל עדיין, הרגיש לי לא נכון שהיא שם כל כך הרבה שנים מאז שנגמר. 

מיסגרתי תמונה חדשה במקומה, של בודהה בקרחת יער בלילה עם איזה טקסט מעל. לא 'ואוו' אבל  מייצרת את האפקט המרגיע.

אני לא יודע למה אני כותב את זה עכשיו כי גם יש לי מלא קטעים אחרים שאני יכול לשים כאן אבל כולם דורשים תיקונים, עריכה ובעיקר חזרה למשהו שלא נמצא איתי כרגע. כולם כוללים איזשהו סוג של שקר, גם שהשקר מצוי בקשר לאמת עדיין יש שתי אותיות לא במקום.

למשל, יכולתי לשכתב כאן כמה שירים או פרוזה על האהבה האחרונה שלי, השברון לב האחרון. אבל אני לא באמת רוצה לחזור לזה, להתעסק בּטֵמות שאבד עליהם הכלח, להטריד במנוחה את רוחות המתים, לא רוצה לחפור מחדש תילים של רגשות.

או שיכולתי לכתוב על "האקט הנועז", זה שהקדשתי לו כבר שני פוסטים, זה שבכלל אני אולי לא אגיע אליו בסוף. ילדותי משהו, שנועד להעלות את קרני בעינכם ולהסתיר חיים הפשוטים עד כדי הרמת גבה. אין שום דבר "נועז" באקט הזה אם לומר את האמת. סתם עוד דרך לצאת המתקיעות הזאת שנקראת שגרה, מהכלא הזה שנקרא אופי, טוב הוא רק כדי לערבל את החומרים במיקסר הזה שנקרא חיים וליצר משהו אכיל, שזה הרע במיעוטו כי נועד הוא באמת ליצור משהו שיהיה עַכִּיל- מלשון ניתן לעיכול.

"על מה הוא מדבר, הבנאדם הזה?"

לא הבנתם? לא חשוב תקפצו הלאה. אל לכם להתעכב על קטנות.

[תה מושלם - הנאות של חורף]: נכתב מחוץ לטקסט

"אבל היה עוד דברים שיכולת לכתוב עליהם. כן? מה עוד.. כן!"

יכולתי לכתוב "העיר האהובה עליי". על גבעת האירוסים, where you bring your date hoping to get lucky, תל אביב אם לא הבנתם. ואם כבר תל אביב, רוצים שאני אדבר על הפיגוע ואקשר את הפוסט שלי לנושא החם?     תשכחו מזה. כשאובמה יעשה מייקל ג'קסון (למי שזוכר) אני אכתוב פוסט על המצב הביטחוני.

אבל בעיקר אני מחפש השראה (וזמן, זה תמיד בלי קשר) בימים האלו לכתוב על כל האנשים שאני מכיר, על אלו הקרובים לפחות. אני עושה את זה ממניעים מאוד אנוכיים, או אולי טכנים, מכניים אפשר לומר. בסך הכל אני צריך לחדש את הרשימות בפאנל משמאל. אומנם חלק מהאנשים שם השביחו כמו יין מתקתק (או חומץ חמצמץ אם תרצו), חלק אחר סרחו כמו גרביים בּטְרֶק באמזונס, נעלמו מהחיים שלי מסיבה כזאת או אחרת. שלא תהייה טעות, כבודם במקומם מונח רק מעצם העובדה שהם אנשים, אבל על מי אני עובד? כותבים "אדם לאדם זאב", לא "אדם לאדם זהב". אפילו אומרים את זה אחרת.

אני קורא את מה שכתבתי ומבין שכנראה היה לי שם חסך אינטלקטואלי השבוע. או לפחות חסך בציניות. אבל בטוח שהיה שם חסך כלשהו כי כזה 'אפור קרמטוריום' מזמן לא הייתי. יש סמיילי שמתבקש בסוף המשפט הזה אבל אני מתכוון להיצמד לעקרונות שכרגע יצרתי כמו מחלה מדבקת ולחסוך אותו ממכם. תוסיפו סמיילים בתגובות 'אם תרצו'. וכמובן שאין כאן שום כוונה להצביע להם או לדומיהם, כמו בשנים קודמות ההצבעה שלי תתחלק בין 'פועלים' ל-'חדשים' לכאלו ש-'עובדים במרץ', תלוי במצב רוחי באותו יום, או משהו בסגנון 'עובדים זרים שמדברים מהר וכרגע ירדו מהמטוס', "אם תרצו".

אני יודע שלפחות חבר אחד יהיה גאה, והפעם אני אפילו לא מדבר על קומוניסטים או על גייז.      

כתיבה שמבקרי תרבות אולי מהללים אבל ההרגשה היא... 'של הנורא באדם'

יאללה, הולכים לישון אז תולים את המוח ליבוש

כמעט מדיטציה בשדה קרב

כמעט

תנו לי

בנות מסכנות

בנות מורעבות

בנות בדיכאון

תנו לי

אבודות שמתעסקות בפילוסופיה

קוראות ניטשה

גומעות את סרטר

תנו לי

בנות מ- deviant art

suicide girlz

או לפחות live journal

תנו לי

רזות עד העצם

מתוסבכות

עם היסטוריה של...

תנו 

לטפל בכן

לשאת עצה

להיות היחיד שמבין

תנו

את עצמכן

את הדמעות

הצלקות

תתנו גם מה שלא היה

תחפרו עמוק

תחטטו בכל הפצעים

תיגעו ביבלות

או תנו

קעקועים ופירסינג

תנו סיפורי אונס

או לפחות התעללות

תתנו

שנאת גברים

תתנו זלזול

אידיאולוגיה יוקדת

תתנו

באיומים בכוח

גם אצבע אמצעית

עם מה שיש בין הרגלים

תתנו

אבל תיקחו יותר

תסחטו

תעשקו עד זוב דם

תתנו בראש

כפפות איגרוף

או אזיקים

תפסו בביצים

תתנו הכל

בלי לעצור

ובלי לחשוב

תתנו רק רגש

בנות מתוסבכות

לא ה-נשים

בנות אבודות

גם בלי נמשים

בנות אלימות

כרוניקה של כאב

בנות מזדיינות

נותנות מכל הלב

בנות קטנות

לא נתקטנן איתן

בנות גדולות

נפשיט גם אותן

לא שמות על אף אחד

לא רואות בעיניים

לא ילדות מבית טוב

לא צדיקות בסדום

מסננות קללות בין שיניים

לא מפחדות מאף אחד

מאף אחת

לא מפחדות לחשוב לבד

נפתחות בפני כל אחד

לעיניים בלבד

לא משתמשות אמצעי מניעה

לא גלולות

לא מסרבות להצעות

מגונות

לא שותפות בחברה היפה

מנודות

לא שמות על חברה שלך

טורפות

לא מדברות על מוסר על נכון

רק על מין

לא לא עושות סמים

קופצות לאלנבי

קונות אצל ערבים

לא רק זה

אומרות "כוס על האמא שלך"

עוד יצאת יפה

קורא לעצמך גבר

חתיכת בדיחה

ולכל הפחדנים והפחדניות

ולכל מי שעדין גרה עם ההורים

שמחפשת בעל מצליח

את "האדם הנכון"

לכל נשות הקריירה

לעובדות מ-8 עד 5

והבוס שלהן דופק אותן במשכורת

לכל אלו ששומרות את עצמן עד לחתונה

בעלות הפרופיל ב- jdate או loveme

לכל אותן זקנות עם 12 חתולים

עם ארנבים פרוותיים שמזדיינים יותר מהן

לכל אותן מצטיינות ומצטיינות יתרה

אקדמאיות בסטרייט ג'אקט

ספרניות עם משקפי קרן עבות

אוכלות חינם שגרות על חשבון בעליהם

לכל אותם- old crones out there

http://www.youtube.com/watch?v=YzSUK6BodAw
שום דבר

בחיי שאני אוהב אותכן.

את כולכן. כולכן עם נ' סופית, לא עם מ' סופית. ומרגיש אשם בגלל זה. שלא תקנאו אחת בשנייה, שלא תריבו, שלא יתעוררו בכן רגשות שליליים, שנאה, תיעוב, תסביכים, תחרות. מי צריך את הדברים האלה בכלל? מי צריך מבחנים, משחקים, שקרים, אשליות, תקוות שווא, הספדים על דברים לא קרו מעולם, מכות מצריים, דבר, שכין וסיפליס? מי זה שקובע אם ניוולד בן או בת? מי בורר את הנשמות אחרי שאנחנו מתים? ומה הקריטריונים לכך? במידה והם קיימים בכלל. או יותר קרוב: מי צריך את החיים האלה בכלל? את מסלול המכשולים- הסיזיפי, את הטחינה היומיומית- התחינה והבכי. את הכאב. הדבר היחיד שנותר, הכאב. הדבר היחיד שנותר. וגם הוא לא לאורך זמן.

[אין לי מילים אחרות]

כל כך מפחד. לא לעשות את מה שאני רוצה לעשות, לא למצוא ת-כוחות. לא להעז- לחזור לפחדנות הבטוחה. לא לאהוב – לא להסתכן ולאהוב- להקריב חומה קרה של ביטחון, להקריב גדר תיל תמורת משהו אמיתי, משהו חם, פועם, ולא צפוי.

עוד הבטחות שקריות, הבטחות של לא להיפגע, הבטחות של להיאחז במשהו בטוח, צפוי, בטוח, ומשעמם, ונורא, ודיראון עולם, ודיכאון, ונשמה שרק מחכה לטריגר להתבקע ולשפוך הכל החוצה כמו כבשה בשחיטה כשרה, בית מטבחים, בית סוהר לנשמה, שלשלאות סביב צוואר, וצינוק- עמוק בפנים הצינוק, יותר גרוע מכל בית כלא.

אין לא להצליח – יש לא לנסות להצליח, אי אפשר שלא לשרוף פרות קדושות. בדרך אי אפשר – או שמתים מרעב. הצידה מתקלקלת אם לא מחדשים אותה, הצידה היא לא אמיתית. היא אשלייה. פטה מורגנה. שם של שֶדַה, של לילית, של החיה (לשון נקבה). פטה מורגנה.  
אסור לי לחשוב על הדברים האלו. אסור לעצור את עצמי, להשאיר מקום לספקות. רק אמונה. חייבים. בלי אמונה אין כלום. בלי אמונה אין חיים. רק אמונה, עיוורת. (כל השאר כבר יבוא מעצמו). רק אם מאמינים. ולא משנה במה מאמינים. מצידי תאמינו בשטן אבל תאמינו באמת. תפקידו את עצמכם בידיו, כניעה מלאה ומילוי אחר פקודות. אתם משרתים בסה"כ, אין לכם מקום או זכות להחלטות משלכם. אין לכם כוח רצון, או יכולת בחירה, הדרך היחידה היא כניעה מוחלטת. איסלאם. השחרור המלא.
"תשתחרר גבר", תשחרי לטרף – אישה.  

בנים בוכים בחושך בנות באור. הדמעות מטהרות את הלחיים מלאות האבק שלנו, הם שוטפות את הנשמה ומציפות את כל מה שחשוב במלחים מטהרים הבריאים לעור. הם פותחות את הנקבוביות ומאפשרות פתח איורור לכיסים השחורים שהצטברו מתחת לעיניים, תרופה לחוסר שעות שינה ושאר תחלואות של העולם המודרני. מה שצריך עולה למעלה, מה שהסתתר. כבר אין צורך להתאמץ, אין צורך להסתיר, אין טעם לנסות לשלוט, אין טעם. מלבד אולי המליחות שמתנקזת לה טיפין טיפין בקצוות העליונים של השפתיים.


ולעזעזל, לעזעזל עם הכל. שילכו לגיא-בן-הינום כל המוצצים, כל המזדיינים, כל השקרנים, המזויפים, המסננים, בני בלייעל, האוכלים בתחת, המכרסמים הקטנים שחיים במשרדים שלהם כל יום ואומרים כן כן לבוס שלהם בחליפה עניבה ונעלי לקה שחורות.
שימצצו. בני זונות אחד אחד.

מה הקשר? לכו להזדיין גם אתם.



היא לא רצתה לשכב איתי. התערבתי איתה וזה לא עזר. הבטחתי הבטחות, ביקשתי, שיחקתי אותה קשוח, קשוח שיחקתי אותה, אני – שק העצמות העלוב שאני, אני השחיף, הכלב המסורס, המסכן שמרביצים לו עם מקל – הומלסים מרביצים לו. אני חסר הביטחון, היצור העלוב שספק מגיע לו השם בנאדם. אולי בין-אדם. חיי בין האדם אבל לא אחד מהם.
היא הייתה מודה לי בסוף. חייבים – אם רוצים להיות מרוצים. חייבים. בחורה חמודה אחרי הכל.
לא היה לי לב ללחוץ יותר משלחצתי. המעט לב שהיה לי גם לא היה. לב? אם שמים יד על הצד השמאלי של בית החזה שלי – לא שומעים כלום, אבל הראש עדיין שם – כל יום הוא גדל קצת, הראש שלי.
[נחשים ברקע]

וחזרה אליכן יקירותיי, כולכן. כולכן שאין לי זמן לאף אחת מכן. כולכן עד כדי כך שאני נאלץ לבחור ולסנן ולנהל את הזמן שלי ולהרגיש אשם ולהרגיש חרא שאני כזה מקובל-פופולרי-מניאק שבוחר לבלות עם אחת על חשבון אחרת, שבוחר לדבר עם אחת על חשבון אחרת.
מרגיש רע- understatement. אם אני לא אסנן – אם אני אענה לכל הטלפונים, אם אני אפגוש את כולכן באופן שווה, אעשה איזה מדגם סטטיסטי ואתן 6.74% מהזמן החופשי שלי לכל אחת מכן אני לא אשיג שום דבר בחיים האלה, על מטרות והתפתחות אישית לא יהיה לי על מה לדבר ומרוצה, אני יכול להגיד שלום ללהיות מרוצה. וגם כן תבואו ותגידו לי "מה נסגר איתך? סדר עדיפויות, אתה יודע מה-זה? למה אתה עושה את זה לעצמך?"
איך יולי אמרה לי פעם: "מה בעצם אתה רוצה {שם פרטי}?"
יולי יולי, גם איתך לא הלך לי. הייתי צריך לאנוס את הזונה הקטנה. בטח הייתה מודה לי אחרי זה.
[שקט ומבטי שנאה – נעצום ולא נפתח. עיניים]

אני מקובל אבל לא במובן הדתי של המילה. תהרגו אותי אם אני אהפוך לאחד. No joke - תהרגו.

Are you drunk right now?

חבר של חבר של חבר שלי. הוא מתקשר כל לילה לאותה בחורה שהוא התאהב בה לפני שנתיים, או שולח סמס, או אי-מייל. כל לילה ב-2:00, ב-2:00 בדיוק. או שעה אחרי זה. או שעה לפני זה היא מקבלת ממנו אס-אם-אס. מקבלת בכי ותמרורים, בעיקר כאלה שמפנים לאזור מתחת לבטן, מימין לרגל שמאל משמאל לימין. ואם לא כל לילה אז פעם בשבוע. או אם ממש יבש אז פעם בשבועיים. אבל בכללי הוא מסרב לעזוב, זה נקרא התמדה גבירותיי ורבותיי.
והוא שותה. שותה הרבה. שותה יותר מדי. הרבה יותר מדי.
הוא שוטה.
אבל לא פחות ממה שאני שוטה.
אם כי פחות ממה שאני שותה.

I'm just saying we could do better

[דמעה נופלת על פנים/ מה נעים
 דמעה נופלת על פנים/ דמעה – תנין

דם אה? {כל חודש מחזור חדש, ירח מלא}

דדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדייימממממממם     אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאהההה!!]

אתם רוצים שאני אעבור על הטקסט  אבל אני לא מתכוון לעשות את זאת

אתם רוצים שאני אעשה הגהה, אבל אני לא מתכוון לעשות את זאת

אתם רוצים קטעים פשוטים, בהירים, קלים לעיכול על החיים שלי אבל אין לי כוונה לכתוב ככה

אתם רוצים

אבל אני כבר נסוג מהפינות האחרונות של הרצון הטוב בחיים שלי, פינות בודדות של יחסי אנוש, של חום אהבה והדדיות. נשאר בגוף קפוא, כדור צמר פלדה בגרון, כלי דם מרוקנים, פיגיון מזדקר ממרכז מצח, חיי אבל לא באמת. מת.

'

חוזר? חלילה!

אני? אני כמעט מתתי כמה פעמים. לפני פחות מעשור כמעט מתתי: אני כאן מספיק זמן כדי לחוות מיתות מרובות אבל כנראה שהיה לי מזל. במקום זה חוויתי מיטות מרובות. לא הרבה יותר טוב. הייתי רוצה לזכור קצת יותר. זה כן.
פעם אחת כלבים כמעט קראו אותי לגזרים – זה היה באתר בנייה מאחורי העיר. והכי מפתיע – זה היה באמצע היום – בצהריים. הם רדפו אחרי, אחרי אופניי הרים במהירות מלאה, עד שחומצת החלב ברגליים שלי צרבה, עד דמעות – בעיקר מפחד. חומצת החלב הייתה מינימום הצרות שלי באותם רגעים.
'
היו עוד כמה פעמים אבל זה לא העניין.

היו.

חשפניות, חשפניות.

אף פעם לא הייתי.
בחורות. בחורות שעובדות.

וזה הכל בשבילך, האחת שאני אפגוש ואוכל להגיד לה שלא הלכתי כי שמרתי את עצמי בשבילך.

Fucking purity ring

Fucking values

Fucking right

והכי חשוב ללבוש קונדום, שלא יהיו מחלות, שלא יהיה עוד פריטים להוסיף לרשימה למעלה: אֶידְס. שמעתי שיש תסמינים ממש גרועים. מגעיל וכואב, עדיף לא להיכנס לשם. ככה זה: הכניסה לגן עדן – 72 בתולות. הכניסה לגיהנום – 72 בורות ללא תחתית.

'

רק תעשו לי טובה אחת, אה?
אל תקחו ללב.
מצידי תתחילו לעשן, ירוק, חום או מרלבורו. לא משנה. אבל אל תקחו ללב. בחיים האלה יש יותר מדי סבל מכדי שנוכל לקחת ללב, אפשר לקחת ללב אבל אי אפשר לקחת ללב ולשרוד. בסה"כ 4 חדרים, לב קטן, קומפקטי. כמו דירת סטודנטים, מעונות או משהו עלוב שמשכירים בצפון ת"א סמוך לאונ' – יחידת דיור.

התקפת לב ואתם מתים אז קחו את המעט שיש לכם למקום אחר.

~

חלודה

חייל בדיל, פעם

O

R

בתגובה לחברים שלי שהחליטו לשרוף את כל מה שהם כתבו ולהתחיל לחיות את החיים שלהם באמת

אין דבר שיותר מתחשק לי עכשיו מלשרוף את החברים שלי ולהתחיל לכתוב את מה שאני חושב עליהם באמת

גס
בניגוד ל"דפוק וזרוק", "לא התקשר אליי שבועיים אחרי שעשינו את זה", ו-שאר תלונות טוענות של המסך הקטן.
תשכבי איתי ואני יאהב אותך לנצח.
עדין

את שאיתך אני אוכל להיות מסכן, ביחד או לחוד. את שאיתך אני אוכל להיות כואב, ואפילו עדיף מזה- בוכה. לך תהילת עולם. וליבי על שרשרת סביב הצוואר. 

קצת יותר

אף אחת לא מסתכלת על העיניים העצובות שלי.
אף אחת.

to do list: להזמין זונה לדייט. אם היא תסכים אפשר גם לוותר על הסקס

אני צריך להפסיק לחפש



Hydrocephalus

הוספתי "התאהבות" תחת רשימת תחומי העניין שלי בפייסבוק.
את זה, ולילה, וגורל, ופורנוגרפיה. מצאו את המכנה המשותף.
הייתי יכול להוסיף לרשימת ה"פעילויות" אבל במקום זה הוספתי לרשימת תחומי העניין. אם כי גם זה מתחיל להשתנות.

ברקע: playlist של Keane. שאריות של תקופת ה- Indie שלי.




http://www.youtube.com/watch?v=ZG72J2ylUGE&ob=av2n
לא רוצה להישמע כינור חורק אבל אין לי ברירה אלא לכתוב על מה שאני מרגיש וזה בטח לא בעננים. יותר כמו מי תהום. ממש למטה. 
~
בלאגן בשבועיים האחרונים. זה התחיל מפרידה מידידה שהתנדנדנו הרבה זמן ביחד. או כמה שספרטקוסית אמרה "זה הרי אף פעם לא היה אפלטוני, זה למה אתה לא מדבר איתה". אולי היא צודקת ואני צריך לברר מה אני מרגיש כלפיה, למה זה היה חשוב, למה גררתי כמו מסטיק. אבל עכשיו עייף מדי 'לחשוב', מפורק מרוב 'לנתח', עובד עצות כתוצאה מחיפוש שלהם. כרגע העניין סגור. היא לא רוצה ואני לא מתכוון לכפות עליה שום דבר. אם כי כפייה כדרך להצהיר כוונות כבר הוכיחה את עצמה בעבר. ותנו קרדיט על נסיגה טקטית מזהירה בלי להגיד שלום, תוך כדי giving the cold shoulder, ואפילו  סחיטת מילות עדנה רכות על זה שאני נעלב על שום כלום.
לא רוצה, לא צריך.    




http://www.youtube.com/watch?v=y5l-GSDo72c
ולנושא אחר.
אולי אני פשוט אזרוק הכל. את הלימודים. "החלום" להיות פסיכולוג, המלגה המתוכננת ליפן, את כל אותם ידידות מסננות (רשימה שחורה משמאל), קריאות אסטרולוגיות לחברים של חברים עבור גרושים, הרצאות בודהיסטיות שכבר מזמן מרגיש כאילו אבד עליהם הקלח. או כל תפיסה אחרת של מי אני ומה מתאים לי ואמצע איזה עבודה מלוכלכת בת"א, אשכור דירת סטודיו או אשדל שותפים שאני מכיר לעבור אליהם ואתחיל מאפס. כמו שלא עשיתי אף פעם (פאקינג 6 שנים הבלוג המחורבן הזה - רק פעם אחת שינה את צבע עורו, צבע הטקסט שבו מצהוב לורוד). 
זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שאני אוכל להשקיע את האנרגיות שלי בדבר אחד בכל פעם. כמו הנזיר שאני באמת. כרגע להשקיע אותם בכתיבה. כתיבה, כתיבה, כתיבה. עד שיצא מכל החורים, 9 על פי תורות אזוטריות מהודו בגוף העלוב שלנו.
ולמה כל ההשכלה הזאת. כמעט 16 שנים של חינוך non stop, וכל זה בשביל לספר לכם כמה חורים יש לנו בגוף? עדיף כבר הנדסת חשמל. המשבר הקיומי מלפטור בעיות חדו"א או אינפי ממילא יבוא לכם מתישהו, בסוף התואר במדעי הרוח או בגיל 40 יחד עם משבר זהות ככה או ככה אתם לא נשארים חייבים. ככה לפחות יהיה לכם כסף, דירה, עצמאות, גלגלים, בן-בת-זוג או מאהב/ת. Just pick.
ולא משנה באמת במה אני אשקיע. העיקר שזה יהיה דבר אחד. זה יכול להיות לכתוב לכתוב לכתוב (לקרוא קצת). ולשלוח חצי לג'ורנלים סנוביסטים בארץ ובחול. לבקר אינפושופס בת"א ולהתחנן שהם ייקחו את חוברות השירה שהדפסתי בעצמי במדפסת החצי עובדת שלי שרק מלקנות את הדיו אליה הולכת לי חצי משכורת. ואז לשקול לעבור לכתיבת רומנים ולחזור לשירה ולפוצץ את האי-מייל של אנשים שאני מכיר במה שכבר כתבתי. כל זה. הכל. עד שימאס.
ואז אולי אני אחזור לחלום ה- backup ואבקר את אמא כדי לקחת את כל ספרי האסטרולוגיה, ארשם לקורסים בהתכתבות של astro faculty london, אקח כמה סדנאות על שיווק ודיבור מול קהל כדי לפרסם את עצמי ולתת הרצאות והתחיל להאמין באלוהים רק כדי שברכת העסק שתליתי במשרד החדש ל"ייעוצים פסיכו-אסטרונומים" תפעל.
או סוף סוף אמצע את הביצים שאני צריך כדי לשרוף 4 תלושי משכורת על כרטיס בכיוון אחד ליפן, אציק לאנשים עד אין קץ ב- couch surfing ואז אעלם להם באמצע הביקור בכדי לתפוס רכבת לפאתי קיוטו בחיפוש אחר המנזר הקרוב. השמועה אומרת שהם מקבלים מערביים שבאים למנזר להתחנן להתקבל לשורות מגולחי הראש (עדיף בלונדינים גבוהים ועיניים כחולות of course). כמו פעם כשנסיכים משוללי זכויות או כאלו שנסו על נפשם שינו זהות ע"י הצטרפות למנזר בודהיסטי, גילחו ת-ראש, שינו את שם וחיכו איזה 20 שנה כדי לכתוב על חויותיהם כנסיך במלחמת הגנג'י נגד ההאיקה.

לא יודע. אבל הסדק עדיין נמצא שם מאחור. ואם מקלפים כל מה שרואים זה קורי עכביש. אפילו לא נר אחד.
היום.





טוב, כבר מרגיש טוב יותר. אבל יש לנו זמן לעוד סיפור. רק עוד אחד.

עכשיו שאני חושב על זה בכלל לא נגעתי במה שמטריד אותי כרגע. איזה מן כותב אני בכלל ?! או שאולי זה יותר טוב ככה. לתת לזה להתבשל. לתת למחשבות, למילים להבשיל. אבל לא יותר מדי, אז נהייה קר ורחוק, המחשבות נודדות למקום אחר איפה שהרגשות נחים. אתה ריק, בכלל לא שם.
זאת לא הסיבה. זה פשוט כי זה לא פוסט-לילה. מה שרואים ביום לא רואים בלילה. מה שכותבים ביום לא כותבים בלילה. ודווקא בלילה אתה צריך את משקפי שמש. איפה שרואים את מה שמנסים להסתיר. איפה שיש פינות חשופות שלא להתקרב אליהם. איפה שהחויות חותכות כמו סכין. איפה שתנועה אחת היא ההבדל בין חיים למוות. בלי זאב אדם ובלי ערפדים, כי גם לא צריך אותם.
[יאללה - לכתוב עד זוב דם, עד שיתפסו לי האצבעות מעל המקלדת].

מסיבה מאוד פרועה בחמישי האחרון. גם היא הייתה שם. איזה כוח משיכה יש לה עלי. She has her own gravitational pull that girl. וכמעט שהתפתתי. מה שבסה"כ מוכיח שאני לא חזק מספיק או שהיא יותר חזקה ממה שהיא מחשיבה את עצמה.
היא לבד הסיבה מספר אחד שאני רוצה לזרוק את הכל ולנסוע. הסיבה שאפילו לא עולה לי השאלה של "לאן לנסוע?". למרות שהיא לא לבד, היא עם מישהו. 
שתמות, עולה לה מילה פתאום, בין הניסיון שלי לנסח ת-דברים, להכניס סדר לבלאגן.
ואם אני חוזר לתחילת הפוסט ומסתכל על מה שכתבתי כרגע אני מבין פתאום למה לידידה שלי היו ספקות. למה הביקורת, המילים הקשות, ההלוך ושוב. איך היא יכולה להשתוות לה? איך מישהי יכולה להשתוות אל 'האחרונה' (יהיה יותר נכון לומר ל-סופי-ת)?
היא לא ואף אחת לא. וגם אני עובד עצות. לא יודע איך לצאת מהתסבוכת הזאת, איך לעשות אחורה פנה מלהתאהב. to fall in love. לא. To rise from love.
muri desu (יפנית לבלתי אפשרי). איפה כרטיס הטיסה הקרוב?









לא יודע כמה זמן זה יחזיק אבל
מספיק!



















מסיבה