כֵּנוּת

אני חושב לקבור את הבלוג בסוף דצמבר. 
יהיה לו שמונה עגול. שמונה מאז הפתיחה כשהייתי בצבא ועוד היה סיבה לקרוא לי חייל בדיל.
לא מתכוון למחוק אותו או משהו. שישאר שם, לא מפריע לי. אף פעם לא האמנתי בלשרוף גשרים.
מעדיף לבנות מגדלי רפאים ממבנים הרוסים. כל העבר שלנו זה מגדלי רפאים, תמונות אלבום משפחתי, מַטְ עם קצוות חרוכים.

אני חושב שנקודת המפנה הייתה שם פרוייקט: D-Project. תקייה ענקית של תמונות מֶגובַּה בכמה עמודים של שירי הייקו על חברים, ידידות ואקסיות.
לא תצלומים או משהו; גזירות, אנימה, סלבְּס וכל מני דברים שמזכירים את אותם אנשים, סתם בקטע של לעשות משהו שאף אחד לא עושה. בכולל זה יוצא הרבה חיפושים בגוגל והרבה נבירות בעבר שלי בראש. נסיעות אוטובוס, רכבת וכאלה.
זה עדיין שם בטיוטות על המחשב ובמגירה. אבל by the day זה מרגיש פחות רלוונטי.
כבר אז כתבתי על אנשים שלא ראיתי שנה שנתיים, אקסיות וחברים שהלכו לדרכם. ועכשיו, גם את החצי השני אני תופס רק בטלפון, או גרוע יותר, בפייסבוק במזל טוב פעם בשנה. 
למי שזוכר את הבלוג של עד לפני שנתיים היה רשימה ארוכה של חברים בצד עם ארבע שורות לאדם ותמונה טיפשית. אז הייתה אמורה להיות גרסה חדשה לכל זה. 
לא יודע... אולי מתישהו.


אז אני אקבור את הבלוג: כי עם הצילומים לא הלך ואפילו להם לא מוצא זמן
אז אני אקבור את הבלוג: כי קבוצות הגיל שלי זה במקום אחר ולא רוצה להטריד קטינות
אני אקבור את הבלוג: כי אני כבר לא כותב כמו פעם, אין את אותם החיזוקים
אני אקבור את הבלוג: כי את מה שכבר כתוב גם אין זמן לערוך, או אין סיבה
אקבור את הבלוג: כי עייף מלרדוף אחרי קהל, להיכנס לבלוגים שיראו ברשימת קוראים
אקבור את הבלוג: כי זה המקום הטבעי, גם אנחנו יום אחד נגיע לאדמה
את הבלוג: הישן הזה, הלא רלוונטי, הדועך
את הבלוג: את האומנות שלי, את היומרות
בלוג: שעד לפני שנה חלמתי לפרסם כספר
בלוג: שרשמתי עליו שהוא הוא החיים שלי


אני אקבור את הבלוג ואני אקבור את אני הישן יחד איתו 
 

M  -  U  -  E 

E   (גְרוֹנִית)

מראה תמים

שקר

בת 16

שקר

תלמידה

שקר

חסרת ביטחון

שקר

רגישה

שקר

נחמדה

שקר

לא יודעת מה היא רוצה

שקר

לא משיגה את שלה

שקר

לא מעשנת

שקר

שקר

לע עשתה סמים

שקר

אבודה

שקר

שקר

שקר

שקר

לא ניסתה תנוחות

שקר

יש לה רישיון

שקר

אף פעם לא נהגה

שקר

לא היה לה חברים

שקר

יש לי מה להציע לה

שקר

אין לה מחזרים

שקר

לא יכולה להיכנס למקומות

שקר

שקר

אמת

U   (גְרוֹנִית)

יותר בוגר

שקר

יותר מבין

שקר

מכיר אנשים

שקר

אסרטיבי

שקר

משיג את שלו

שקר

לא נסוג לאחור

שקר

לא מוותר

שקר

ידיים גזעי עצים

שקר

אצבעות נקניקיות

שקר

מסובב אותה על האצבע הקטנה

שקר

המוֹרֶה שלה במיטה

שקר

אַדְמִין ב-sex4free

שקר

אוהב אנאלי

שקר

כָּמַה מצצו לו

שקר

כָּמַה עָשַה

שקר

מזמן הפסיק לספור

שקר

עובר מקשר לקשר

שקר

בשבילו רק עניין של כמות

שקר

יש לו אפשרויות

שקר

ארנק עולה על גדותיו

שקר

ב.מ.וו במוסך

שקר

מעריצה שלו

שקר

מעריצה אותו

שקר

מתפלל לאלוהים שיש לו סיכוי איתה

אמת

M   (גְרוֹנִית)

עשו את זה בים

שקר

עשו את זה באוטובוס

שקר

בחדר שלה בדירה של ההורים

שקר

לא מסוגלים שלא להימרח אחת על השני

שקר

לא רואים אף אחד ממטר

שקר

סמס אחד שלו עושה לה את היום

שקר

נשיקת שפתון אדום בפתק שהשאירה לו

שקר

"חייבים לעשות על שני אלה סרט"

שקר

"ימותו אם יאבדו אחד את השני"

שקר

"התאבדות אוהבים יכולה להיות פה"

שקר

רצח בעיניים לכיוון הקוֹדֵמֶת

שקר

מאיים להתאבד אם תַעָזוֹב

שקר

לא היה לה סקס יותר טוב

שקר

עדיין תמונה שֵלוֹ בארנק

שקר

חושב עלייה שלוש שנים אחרי הפרידה

שקר

הטעות הכי גדולה שהוא עשה

שקר

כשהוא זרק אותה

שקר

כשהיא בגדה בו עם אחר

שקר

כשהיא הילכה בחוצות העיר

שקר

ועם אחר ועם אחר ועם אחר

שקר

אחרי הפרידה

שקר

אבל כל מי שהיא הייתה איתו מאז

שקר

היא לא יכלה שלא להשוות אליו

שקר

עד היום לא מסוגלת להקשיב ל-Adele

שקר

המכתב האחרון שלו עדיין מתחת לכרית

שקר

המיילים שלו בכתובת נפרדת

שקר

שהנוכחי לא ידע

שקר

עד היום לא הולכת לקולנוע

שקר

כי זה כל מה שנהגו לעשות 

שקר

אז כשהיו ביחד

שקר

עד היום הוא שונא אוֹתָה

אמת

כי בסוף היא מעולם לא פגשה אותו

אמת

למרות שהיא עדיין חושבת עליו

שקר

אני מקווה שברור לכם שה- U בשיר זה בעצם  I

וש- U בגרונית זה הוא
 

E - היא

M - הם

נכתב לצלילי זמפירה

https://www.youtube.com/watch?v=IT05J3_Gn2I

משהו דמוי טיילת, קרייה משמאל - סינמטק מימין, קר על ספסל מבט מופנה למטה, אנשים עוברים ברחוב מסתכלים עליי

חונק את הדמעות

רעד פנימי (או חיצוני)

לילה

מרשה לעצמי לבכות

רק כשכותב

מרשה לעצמי לכתוב

רק כשבוכה

ל.ב.כ.ו.ת

ל.כ.ת.ו.ב

אותם אותיות (והסדר אף פעם לא חשוב)

אנגרמה

לחבר את הקווים

הומלס

ברחובות ריקים

הומי אדם

בין מדרכות צמנט

עלה תלתן

מתקרב,

רואה רק עשב שוטה

תנו לי רק

מילה טובה

תנו לי רק

רק נחמה

תנו

רק קצת ממה שיש

להתחמם

באש המעשה הטוב

ממה לך להתבייש?

כמה אנשים בעיר הזאת

כמה חוסר נחת

כמה צריך

ולא צריך כלום בעצם

חיפושים, חיפושים,

לעשות, לעשות

הימורים לאס וגאס

מתמסחרים,

אנשים אבודים

מכורים, ממהרים

מחופשים כולם, מנוכרים

מעורערים, לא מרוצים

ואני יושב לי כאן

סופר אריחים

מדרכות של ערים.

לנסוע אלייךְ,

אבל לא בשבילךְ

לנסוע

מעצמי אין למי לתת

אף אחת לא רוצה

לא צריך,

זומבי

איש (חיי-)מת

"בן אדם לא יכול לשרוד לבד

 בני אדם הם יצורים חברתיים"

כן?

וכשהצעתי לך את נפשי

את ליבי הצעתי לך

כשהצעתי את גופי הערום רק לך לראות

אמרת לי -לא-

שלא היית מעוניינת

כמו טעות במספר

זיהוי מוטעה של פנים ברחוב

"חפש אצל אחרת"

אמרת לי

או שאמרת לי

"שאני לא מספיק טובה בשבילך"

"שאתה צריך מישהי אחרת"

"ואנחנו לא מתאימים"

"(לעולם לא היינו מתאימים וגם לא נהייה)"

"שכל מה שחשבתי זה הפנטזייה הפרטית שלי."

שקר

מעולם לא נברא ובטח לא קָרַם גידים

קְרֶם הגנה מהשמש

תפטור היא עצמה מאשמה

בעזרת כל התירוצים,

כל המילים, הנימוסים, הנמאסים

המילים היפות, הטונים המתחנחנים

תפטור היא עצמה מאשמה

בעזרת כל הסכינים.

ההצהרות, ההצערות

וכל החיוכים המזדיינים

כל ההצטדקויות, הכללים בספר

וכל המספרים הראשוניים,

אי אפשר לחלק אותם

לפרק אותם לסיבות הגיוניות, לתירוצים כנים

אי אפשר למצוא

וזעם יוקד

אש מקרקעית הארץ

ואור נופל

על איפה שעמדתי לפני רגע

ואת לא שם כמובן

אין כלום.

מלשון fuck you

מלשון fuck me

רק מאותו מקום עלוב,

מקום אפס אפשר להגיע

לזונות. מחוסר ביטחון עצמי

וחוסר כלום. משיממון

תחושות של חוסר מסוגלות

מוחלטת.

אתה רוצה להשתעשע?

לך לארקייד

אבל בעצם

אתה תגיע לאותו מקום

של חוסר תקווה מתמשך,

אַת אותו מקום

תעזוב.

והכל מעצבן אותי עכשיו

הכל כולל הכול

עוד רגש שיתחלף עוד שנייה

יתחלף לעוד משהו צפוי

רגיל  ומשעמם, מדכא ומעורר

חרדות.

רק לברוח.

אבל לאן?

פגשתי עוד "נפש טובה כמוני"

לא מזמן.

גם כן לא מעוניינת

להתמודד עם דברים.

אוהבת לברוח

ואם אין לאן אז בוכים

דמעות תנין או דמעות מלאך.

מה שבא. זה לא משנה

אבל העיקר השבילים

לאורך הלחיים.

גבישים מיקרוסקופים

המטהרים את העור,

שוטפים את הפיח,

עוברים על הסימנים הכחולים

ולפעמים אפילו

מגיעים אל האוקיינוס הגדול,

חלקם נופלים בפה

ואתה נאנק מנשימות

כבדות בבית החזה

בזמן שאתה בולע.

כמו Half

Half an hour

Or half a life

Half life

בואו נשחק

וחוזר להיות הומלס

כזה שטוב לו

כי הוא לא יודע

שבאמת יכול להיות לו טוב

כי כשמוכר זה טוב

גם כשמוכר הוא רע

אז כשרע טוב

וכשטוב רע

זה פשוט, לא?

ובכל הנוגע

ללדבר על עצמך

"הצלחה"

איזו מילה מוזרה

"עלה והצלח"

לאן בדיוק אני צריך לעלות?
או שאולי אני צריך

לעשן grass

"עלה והצלח"

עלה ירוק והצלח

שישרפו בגיהינום

כל המצדדים בביטחון עצמי

ע"פ הבודהיזם אין עצמי

אז איך לעזאזל הוא יכול להיות בטוח?
מי בדיוק שם בטוח?

מה בדיוק שם בטוח?

אתה שרוצה להתחיל איתה ברחוב

שמקבל פיק ברכיים

לפני הנאום שאתה צריך לתת,

את שלא יודעת לרקוד בחתונה

או לא התנשקת אף פעם

כשכל הבנים שהתחילו איתך מתקשרים באותו יום

מי פה בטוח בעצמו?

מה פה בדיוק בטוח בעצמו?

אתה בגיל 3

בגיל 5

בגיל 7

בגיל 18

בגיל 30

או אולי 70 רגע לפני שאתה עומד למות מסרטן?

ביטחון עצמו בתחת שלי

דברו איתי ויטגנשטיין-ניטשה

ואני אצעק לכם את ה(י)דעות שלי

דברו איתי להתחיל עם בנות

ואני אשב בצד כמו עכבר בכלוב

כמו ילד מבחנה.

או שאר המצליחים

Tyson, Jackson, Jordan ,Phellps

(0:32)

ולסכם את הכל

איך אפשר לסכם את הכל?

מקהלת עכברושים מנגנים בקונצ'רטו ה-V את הרסיטל ה-XI של שוברט

חבורת חלילנים לוליינים שהולכים אחרי הכבשה שלהם

הכבשה השחורה שלהם

צמד זומבים ברחוב במדים של בריונים שהם משטרת ישראל.

שום דבר מיוחד

סתם עוד יום רגיל

אֶלִי

למה עזבת אותי

אֶלִּי,

אלי.

לא ידעתי

עד כמה אני אוהב אותךְ

עד שעזבת

[צחוק הגורל

 דבר מטריד כשלעצמו]

אין סדר ואין היגיון,

חזרה לכאוס

שהיה מוכר לי

כל כך טוב

מלכתחילה

אֶלִּי הטוב.

אֶלִי הטוֹבַה.

ואיזה מלאך היא הייתה באמת

אֶלִּי הטוב.

אֶלִי הטוֹבַה.

כמו התינוקת בכרוב.

כמו ארנבונים לפני שרוצחים אותם ב-happy tree friends  

כמו שאמא שלי אהבה אותי כשהייתי בן חמש

אז היא

אמרה

"איזה ילד מקסים

 בעיקר כשהוא יישן"

0000000((000000000(0(0(000

כותב את הנשמה שלי על דף

אין שום דבר חדש

http://www.youtube.com/watch?v=A29cDw57qWQ

          צילום ועריכה : חייל בדיל

   פעם יצאתי לדייט בתל אביב, עם בחורה בשם איה. ביקרנו גלריות לאומנות שבמקרה התפרשו לאורך רחוב אחד והיו סגורות לרגל איזה חג ביום חול. הלכנו הלכנו ובסוף פנינו מהרחוב לנתיב שנמצא בסמוך לבן יהודה שם מצאנו גלריה פתוחה סוף סוף. נכנסנו לגלריה ולא ראינו כלום, בערך מה שרואים בטלויזיה אבל ממוסגר. דיברנו.

   דיברנו הרבה על דברים לא חשובים ככל הנראה. במבט לאחור זה כמעט נראה שהדייט יצא מכלל שליטה. בסוף ההליכה הדרך הביאה אותנו למסעדה זולה ליד הטיילת שם הזמנו את המנה שהכי אי אפשר לקלקל (בטח צ'יפס) וחייכנו הרבה בלי סיבה. היה קר אז שמתי עלייה את המעיל שלי לשמע בוז רועם מצד החברים שלי יומיים לאחר מכן. "היית צריך לחבק אותה" הם אמרו, "אידיוט", "פספסת את הסימן שלך". אבל אם חוזרים לרגע בו ישבנו במסעדה והרעפנו מחמאות על הנוף דווקא עלו שאלות חשובות.

   היא שאלה אותי כמה חברות היו לי ואני שאלתי אותה את אותה שאלה מקווה למספר חד ספרתי בלב. התשובות היו די מספקות ואחרי המסעדה יצאנו לטיילת של הנמל והלכנו יד ביד. אני הלכתי עם פרפרים בבטן והיא עם קשרים בלשון, הרגשתי את עצמי יותר טיפש מאי פעם עם מתקפת המחושים הזאת, עם השמחה.

קרוב לתחנת האוטובוס תפסתי את עצמי בשקר כשאמרתי לה כמה אני כבר מצפה לפגוש את כלב הזאב החדש שהם הביאו הביתה בעוד המחשבות רצות ל'מה נעשה בחדר'. הגענו לתחנת אוטובוס וגם זה האחרון התקרב ואז קרתה טעות קטנה, תאונה ב'טקס הפרידה'. אני אמרתי משהו כדי למשוך את תשומת הלב שלה לפני שהיא עולה לאוטובוס ופניתי לנשק אותה על הלחי, רק שהפניית תשומת הלב עבדה טוב מדי והיא הפנתה את הראש יותר מדי ככה שהשפתיים שלה היו מול השפתיים שלי שהתקרבו לנשק את הלחי ונישקו את הפה במקום.

   כל זה ערך בערך שתי שניות. שנייה להפניית הראש ושנייה לנשיקה, הרבה פחות זמן משלוקח לי לרשום את כל זה עכשיו. היא פנתה לאחור, שמאלה הלאה ממני ונכנסה לאוטובוס. בדרך הביתה חשבתי על כמה אנחנו דומים, שנינו ילדים יחידים לאמהות חד הוריות, שנינו לומדים פסיכולוגיה, צמחונים, עובדים באוניברסיטה. נזכרתי במראה נערת הצופים שלה והרגשתי טוב עם עצמי, סוף העולם טוב אם לומר את האמת.

   יומיים לאחר מכן היא נפרדה ממני אחרי ששלחתי לה שיר אהבה באי-מייל. הייתי צריך שבוע כדי לתרץ את עצמי בפני כל החברים שלהם סיפרתי.  

 בשבילו                                                                         בשבילה

סימנים סימנים                                                                ברהיטות קולחת         

רובם סתומים                                                                  רוקדת בין שלוליות

חור בנשמה                                                                    אם אהבה מתפתחת

דברים קטנים                                                                  turn it off

פגיע

ולא פחות מזה

מטרה לקליע

מילה, מחווה, או מבט הרֶאי

מילה, מחווה, או מבט ארעי

מתפזר במוחי לא מוצא...

הרגשה פרוצה

הצצה חטופה

החבאה לתוך

עולם מצועצע

הצצה מבפנים

המצאה משונה

שוב בחוץ,

מֶעוּיַין

מחשבה עיוורת, מציאות טרופה

ראיתי אותה מבעד לערפל של הבוקר, לעשן בתחנת הרכבת, לערפיח בעיר הַאפורה, וילונות של התרגשות וצפייה ומתח. גפיים רועדות. לא מֶקוֹר.

למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן, אני לעולם לא אדע.

למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן, אני לעולם לא אדע.  

למה זה קרה ואיך הגעתי לכאן, אני לעולם לא אדע.

מהיכן מפליגות אוניות ולאן עפות הציפורים?

נערה בשם שחר חייכה לעברי וכמו חַזְרַה בָּה, הפנתה מבט. היא לקחה את רגליה ורצה ממני למרחק של חמישה מטרים, הסתובבה שוב וחייכה. מה את רוצה? שאלתי (ובִפְנים שמחה). עשר שניות שנראו הרבה יותר מזה ונעלמה מעבר לפינה, נסחפת בנחיל של אנשים.
נשאר עומד במקום, רגליים ממוסמרות לקרקע

,.,.

פסיק אחרי נקודה אחרי פסיק אחרי נקודה. וברקע סימן פיסוק מסוג אחד: סימן שאלה, מיליונים ממנו

מאות מיליונים. וכשמתרחקים מהם רחוק, רחוק. מחזיקים את המקש האמצעי בעכבר ומסובבים את הגלגלת אחורה מגלים שכל אותם סימני שאלה בעצם יוצרים ריבוע, ריבוע אחד גדול מלא בצבע שחור,

דיו שחור עשוי מיליוני יצורים מיקרוסקופים מתים, נפט דם הארץ ... או שעשוי מ-שמש, שמש ענקית בוהקת בצהוב זוהר, צהוב קרניים. שמש מלאה, שמש צהריים, כמו אישה בהריון בחודש שמיני, שמונה ירחים וטבעות סביב ...  הולכים עוד אחורה, ועוד, ועוד. ואותו הדבר שנראה כמו ריבוע מתגלה פתאום כנקודה. סימני שאלה אינסוף שיוצרים בסופו של דבר נקודה. שיוצרים בתחילתו של דבר נקודה ...  איפה שאין שום דבר, שום דבר לא היה ושום דבר גם לא יהיה. שממה בגודל אלפי שמשות, שממת מוות או דממה רועשת, דממה שמכילה את העולם ונופלת ממנו בעת ובעונה אחת, מסע בחלל, דמעה שנופלת רחוק ומתרסקת לאלפי רסיסים בוערים על דש השרוול.

ושוב שקט-זמזומים.

                                                                                  מה זה?

                                                                                       ?

[נקודה משותפת], כזאת שכולנו עומדים עלייה באיזשהו מקום או זמן  בחיים שלנו, עומדים ומנסים להחזיק מעמד.   לא.   לא עומדים- כזאת שכולנו נתלים עליה ומנסים להחזיק מעמד בכל רגע בחיים שלנו . ואז... אז בא הרגע שכמעט נופלים ומעט אחר כך באמת נופלים ו-נשאר רק לתפוס בקצוות הנקודה שעכשיו חזרה והפכה לריבוע. בנקודה הזאת חושבים קצת על החיים. חושבים קצת שזה הרבה בעצם, חושבים את הקצת הכי הרבה שחשבנו עד היום.

[והחיים עוברים אל מול עינייך]
ואז...?

ואז.

 _________________________________________________________________

 ________________________________________________________רוח אינסופית_______ 

 _________________________________________________________________

וחושך אינסופי,

וזה אני?- אַפֶלָה ופֶלֵא - אני
ואיפה הנערה ההיא, איפה המלאך ההוא, חמדת נפשי, איפה שחר?

בשחר אינסופי תר אחר שחר

איפה שחר? שאל אותי האופק בעודי צף בחלל, נטול משקל ושמח שהכל נגמר. במקום ממנו רואים את הכל ולא רואים כלום.

ולא ידעתי מה לענות לו. ולא רציתי להיות מושלך בחזרה לארץ. רק אני והאופק מתחת. כמו ענן, כמו זבוב שהמריא מעבר ליכולתו, חסר חמצן נוסק הוא למטה במסלול מעגלי.

ושחר

ומה שחר רצתה?    

שאלתי את עצמי רק כדי לשמוע את אותו קול מהדהד:
"ומה אתה רצית?" שאל האופק, ולא ידעתי מה לענות לו

[......................................................................שקט...............................]

ולא ידעתי מה לענות

רק הכאב

ואז עבר הזמן

ועוד

ועוד

ועוד

ועוד

המשיך הוא לעבור

ונפגשנו ברקיע העשרים ורביעי של הגן השמימי של בריכות הלוטוסים 100 שנה אחרי שנפלתי מאותה נקודה, אחרי שנפלתי מאותה תהום. הריבוע אליו מוסמרו ידי וראשי התלתל כמו נעליים על עמוד טלפון

ושחר ענתה לי,

היא אמרה:

אתה מדבר על רצונות אבל כל מה שאני חשבתי עליו באותו רגע זה על אופק, רק שהוא לא היה בנמצא, ולא יכולתי להכיל את השמחה, ואתה היית שם.

 [  " ראיתי אותה מבעד לערפל של הבוקר, לעשן בתחנת הרכבת,

       לערפיח בעיר הַאפורה, וילונות של התרגשות וצפייה ומתח.

        גפיים רועדות. לא מקור                                               ]

היא הייתה כנה איתי,

העצב,

השחר רצה להתאחד עם האופק, ואני נשארתי שם בתדהמה, שוקל בעד ונגד, חושב, מתלבט. מיוזע-מזועזע נשארתי שם בינות מאות אנשים עסוקים, ממהרים, בבוקר לא עוצר לשנייה. התייבשתי שם לא בשמש, נרטבתי לא בגשם, מתתי שם עם דופק 90 ונשימה סדירה

Tell me why do we build castles in the sky?

פגיע

כמה מיותר... אבל בלתי נמנע. למרות שבכל זאת מיותר.

~.~.~.~.~.~.~

כל מה שאני רוצה עכשיו זה לזרוק הכול. למצוא איזה חרא עבודה שתתאים למצב רוח שלי ולהרוג את עצמי מבוקר עד ערב בעבודה, פיזית עדיף, לחזור לדירת מרתף שלי בלילה איפה שכל המקקים והריח מהצנרת. רק לשכב על המזרון המלוכלך שעל הרצפה, לאטום את עצמי להכל ולחכות עד שתבוא שינה מתוקה. שינה, הדבר הכי טוב אליו אני מעז לצפות בחיים האלה, או אולי הכי קרוב למשהו מחוץ לחיים האלו. מין חור בקיר או דלת, תעלת אוורור, מקפצה, פתח מילוט כלשהו.

החיים האלו הם צריח של הטנק ואני מתפלל כל יום לחטוף פגז שיעקור את הצריח ואני יעוף איתו.

חופש.

כמו הגיבור חסר השם של הרוקי מוראקמי ביער נורווגי, הסטודנט השקט המסתובב לו ברחבי טוקיו ומחפש "חוויות מעניינות" גם אני מחפש תרופה לשעמום ענקי שמכרסם בגרון. כמו אותו סטודנט גם אני צריך חברים שיביאו אותי לידי סוד דבר מלאכת כיבוש נשים. לידי רזי אומנות הפיק-אפ בארים. אומנות עישון הסיגריות ודפיקת מבטים אדישים על ימין ועל שמאל. לפגוש בחורה חדשה, להביט בה ולשתוק, ולשתוק ולשתוק עד שהיא ניגשת אליך ומתחילה שיחה. טוב אולי לחייך קצת. לבוא אליה הביתה ואותו דבר, שם עניינים לא מסתיימים בשיחות בטלות.

[אין לי בעיה עם מילים אבל אף אחת לא מעזה לגעת]

זה כאילו אני עשוי חרסינה נשבע לכם, כאילו מוצג במוזיאון- חיה בכלוב, גיבור קומיקס בפריק שואו. כולכן גורמות לי להרגיש לא אמיתי, כאילו הזרועות האלה לא נועדו בשביל למשש, הרגליים בשביל לעמוד, הגוף כדי להיצמד, הראש כדי לחטוף אדרנלין רַאש כשהשפתיים שלך נוגעות בשלי, כשהגוף שלך מתחכך בשלי.

[גם לי יש גוף]

כולכן סתם, לא נשים אמיתיות, בעצמכן אתם לא יודעות מה אתם רוצות, חושבות שיש בי משהו מיוחד, שאפשר רק כשזה מיוחד. כאילו המיוחד אף פעם לא נהייה רגיל והרגיל תמיד נשאר משעמם, לא מיוחד. ברוך שפטרנו, באמת רק כאב יצא לי מזה. כמו בסרט ההוליוודי או סתם באמריקה אם לא ללכת רחוק.
      Nice guys finish last.

You fucking bet they do.

*

*

*
איך שהייתה רוצה לשחק בבחורה? להשתמש בה ולזרוק אותה כמו זוג גרביים. איך...
אבל או שאין לך אומץ, או שאתה לא יודע איך.

להתנהג כזה מניאק שאף אחת לא תרצה להיות איתך ב- f-zone   אם כבר אז רק ב-  F-zone.  השני  Capital f .
Friends my fucking arse!  אני יהיה אתך friends?! בגלגול הבא אני יהיה איתך friends. כשהגופות של שנינו ישכבו בקבר אני יהיה איתך friends. ישכבו אחת על השנייה.
יש לה הזיות לפוסטמה הזאת.

[חוסר איזון]

ובדירת המקקים שלי בגבול בין יפו לת"א יהיה לי את הסופי שבוע. או אולי ערב שתיים באמצע השבוע אם לא יהיה אכפת לי לא לישון. לבוא לעבודה בעיניים אדומות, כואבות לא פחות מהזרועות הגרמיות שמרימות משאות מדי יום. גרמיות כי העבודה קשה ואין זמן לאכול מספיק או לישון בשביל שיתכסו בשרירים. לחטוף צעקות מהבוס, נתז מי קרח על הפנים - להתעורר.

בסופי שבוע אני אפגוש את הגבוהה, או את הקטן והמכוער שהוא בחור די מצחיק בגדול. נלך ביחד לשתות ולקלל את המין האנושי, או בעיקר את בנותיו. אבל את בנותיו היפות כמובן, את המכוערות אין מה לקלל, בזבוז של אויר שטוב למטרות אחרות. אני מכיר כמה בנות שירצו לחנוק אותי על מה שאני אומר פה, לשים את הידיים הדקיקות שלהם סביב הצוואר שלי וללחוץ וללחוץ וללחוץ. פמיניסטיות יפות נפש, מתחנחנות אחת אחת, לסביות עם שערות בבית השחי.
נשתה לשוכרה ונרגיש אחוות גברים אמיתית. עד כדי כך שכבר לא יהיה אכפת לנו איזה עוד גברים ישתו איתנו, או מי יבקש כסף או מי יחטיף סתירה או אגרוף או נוגלה קטנה בברך. יותר חשוב לא יהיה אכפת לנו איזה גברים אנחנו. הכי חשוב יהיה כיף, כמו שצריך, ב-מֵסוּדַר ככה. הקטן בטח ידבר כל הזמן, את כל הזמן שיחה הוא לוקח, שיהיה לי בריא רק שיחזיר לי את המאייה שהוא חייב לי מפעם קודמת. הגבוהה ינסה לסחוב אותנו לעוד איזה מקום, ולעוד אחד, ולעוד אחד כי: "חברים! בקושי עשינו משהו היום..." ו- "כי מה זה? רק 5 בקבוקים? הלילה עוד צעיר! ויש רק סוף שבוע אחד בשבוע"  למשפט האחרון שלו כבר לא יכולנו להגיד כלום וספירת הגופות הירוקים מנצנצים מלאים במשקה מבעבע עלתה ל-6 ול-7 וגם ל-8. אכן סוף שבוע ראוי לשמו. אולי נצטרך גם לקרוא להם בשמות מעכשיו ואלאה. סוף שבוע כמעט עשר!  עשר בקבוקים...

בכל מקרה היום כבר יום ראשון בערב ואני לא יכול שלא להתאכזב מעט במבט לאחור. אותם מקומות שאנחנו כל הזמן הולכים, אותם אנשים שכל הזמן מצטרפים, אותה הרגשה מתוקה מרירה מהבירה שכבר נמאס לי ממנה ומהתלוש משכורת שנעלם לי מבין הידיים אחרי עוד סופ"ש. לא עושים שום דבר מעניין. חרא חיים. בסה"כ עבר שבוע.

שבוע הבא הבטחתי לעצמי לסחוב את הגבוהה ל-פיק אפ באר. שיזדיין אם הוא לא בא, אני הולך לבד אז. שכולם יזדיינו.

ו-

וכבר כמעט שכחתי מהכאב. כמעט שכחתי מהריקנות. אין ברירה, לחזור לאותה תחושה מוכרת. הקיום היחיד שידוע לי לאחרונה, כהות חושית. מסתובב עם עיניים חצי עצומות, כמו בסופת חול. הולך לאט, מתנדנד, מזכיר לעצמי שלא ליפול. עוד ארגזים לסחוב, הומור שחור בין חברים לעבודה, גוש בגרון שלא מסוגל לבלוע. ארגז ועוד ארגז ועוד אחד. להתרכז באחד בכל פעם, 'תחשוב יותר מדי קדימה וביטוח הבריאות כבר לא מכסה'.

רק הבקרים הם יפים, 5 הדקות של לפני כל העומס של היום. עם ה-'פאל מאל' בפה והשחפים מקרקרים מעלי ברקע, נלחמים על שאריות של מזון בנמל. אזור התעשייה, איפה שכל החרא.    

[אף אחת לא מַעֵזָה]

[שחפים]

הועברו לכאן באיחור. אבל זה לא משנה, הרגשות עדיין טריים.

גלי קול באויר ונביחות של כלבים ברקע. שממה.

2. חום. קודח...

דפיקות בראש והמהומים לא ברורים, קצת כמו שעון מעורר שתיכנתתי אותו לצלצל בתדירויות קול נמוכות במיוחד. תת סיפיות, במן התנייה תת חושית או היפנוזה מאותתת לך שמשהו לא בסדר.

2.5. גם הם, העיניים. הם הפסיקו לפעול. התקלקלו אמרת לי אחרי שתיארתי לך שאני רואה הכל בזוית עכשיו. "מה זה בזוית?" שאלת. "באלכסון כאילו" מצאתי את עצמי עונה.

3. דם יורד מהאף והנשימות עמוקות וקצרות עכשיו, נוזל לחלוחי מתכנס לו סביב העיניים עד שהמשקל שלו הופך רב מדי והוא נופל על השורטס שאני לובש כרגע. גניחות קצרות מקוטעות ממלאות את האויר עכשיו ובתוככי אני מקווה שאין אף אחד בנמצא שישמע אותי.

3.5. הם קראו לזה רגש פעם. בעולם בו למילים עוד הייתה משמעות. בעולם בו המילה הייתה מסמן והיה לה אובייקט מוחשי כלשהו או רעיון שהיה המסומן של אותה מילה. לא עוד. בעולם של היום מילים הפכו לדבר מעורר חשד, דו משמעי או אבסטרקטי. אתה משתמש במילה ומייד מתלווה אליה צל של סרקאזם, לשון סגי נאור, או סתם אמירה קלת דעת. בצורה הזאת מילים יכולות להיחשב כדבר מן העבר, משהו שמוצאים בחנות נוסטאלגיה או באלבום התמונות של סבא וסבתא. המסמן כבר לא מסמן דבר, והמסומן? המסומן הפך למסמן בימינו.

3.6. גרוע מכך כשמשתמשים במילים כדי לפגוע. כשאומרים אותם סתם, בלי ביסוס, תוך כדי ידיעה בדבר אופי האדם שאתה פונה אליו, בדבר החולשות שלו. כשמתייחסים לאדם כמו בובה על חוט, מושכים בחוטים כדי לשחק - בשביל הכיף. או אולי לשכנע אותך לעשות משהו שלא תהייה מוכן אליו בדרך אחרת, אבל לנסח את זה בצורה שונה כמובן - בצורה "חכמה" כמובן. אם מסתכלים על זה ככה, לא רק ש'סייג לחוכמה שתיקה', סייג לטוב-לב שתיקה.     שתיקה. כזאת שמתבוננת, אילמת כזאת, שיודעת להכיל.     פשוטה, פשוטה כזאת.

4. נזכר במה שקרה יותר מוקדם הערב, לפני שעה קלה. ובינתיים הרוח הקרה מקיפה את הזרועות החשופות שלי ומלטפת במין ריקוד ספק מפתה, ספק מאיים. שערות ועור שעל העצמות, הן נסמרות וזזות במין ריקוד כזה. אני נרעד קצת. מסביב שכונת בני טובים וגן פרי וירק אך בתוכי שממת מדבר ואדמת טרשים.

את אמרת לי פעם שעוד יהיה לי מזל, שאני רק צריך לחכות. נדמה לי שגם אמרת שאי אפשר לתכנן את הדברים האלו.

שאי אפשר...

4.1. אני עניתי לך "כן". פעמיים, עם הפסקה קצרה בין הראשון לשני. בין אם המילים יצאו מפי מתוך נימוס ובין אם ביקשתי להישען עלייך למספר רגעים למען תחייה התקווה בי לא היה לי את הכוחות לומר לך את שעל הלב. מילים כה איומות שאני עצמי מפחד לחשוב אותם. גם להיזכר בהם אני לא מוכן. אבל הם שם. יציב ובטוח, רק מחכות להם לאותם רגעים של ייאוש. לימים של מפלה, של אסון או סתם תאונות קטנות. מכות גורל.

נפלתי בזמן עמידה באוטובוס, חצי מהאנשים צחקו וחצי נבהלו עד כלות נשמתם. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, ירדתי ארבע תחנות לפני התחנה שלי. היה את הכאב הפיזי ולו נוספה גם ההשפלה. גם כשירדתי לא היה מקום ראוי לקבור.

5. בהתחלה חשבתי שבלי לב יהיה קל יותר. בלי חרטות, רגשות, כאב, בלי יופי שצריך להיפעם ממנו, מודעות עצמית, וסד עינויים שקוראים לו מצפון. ככה הייתי יכול להיות צועני עולץ בכרכרה ביפו או נזיר צוחק עם חיוך על הפנים ושק מטבעות על הגב בדרך לשוק הכרמל או להומלסים באלנבי. חשבתי שהרגש טוב הוא רק לנשים, לילדים חלושים, משוררים ומגרדי פנכה אבל עכשיו אני מבין עד כמה טעיתי. כי אותה שממה, אותו ישימון ששולח זרועותיו לכל רחבי הוויתך ומפתה כמו אודליסק בחדרי חדרים, אותו ריק אינסופי, נק' שחורה בחלל. אותו ריק זה הוא     המוות בכבודו ובעצמו  .  

5.1. מילים, על כל האפקט האסטתי שלהם, מילים, הם לא עושות לו צדק. לא לו ולא לאויבו שמחה או אפילו להוא שזר לו, עצב. ובטח לא לחיים, היפוכו הנצחי. אבל אם לרתום את כל אלו למשימה בלתי אפשרית ,סרט הוליוודי בכיכובו של טום קרוז, אפשר להתחיל ואולי לנסות לתאר, או אולי רק לשער מה קורה שם. בתוך אותו ישימון אפל. לב שבור. רובוט לא פועל. מכאני.

מדענים גילו שעל כארון, הירח היחיד של כוכב הלכת פלוטו, ליבת הלבה שמשמשת כגנרטור, תחנת כוח או מנוע, קפאה מזמן. לא כמו בפריזר שלכם במטבח ב-0 מעלות צלזיוס, אלא בסדר גודל של 0 מעלות קלוין, האפס המוחלט, 273 מעלות מתחת לאפס. בנק' הכי קרה בזרוע החיצוניות של שביל החלב, על כתף שמאל של הצייד הבין גלקטי אוריון, מרחק של 6 מיליארד קילומטר מהשמש שלנו. במקום כזה, נטול טיפה של חום, שביב אור או כל סוג של חומר שיכול להיתקרב לסטאטוס של חומר פעיל - חומר חיי. במקום כזה

הנקודה הכי רחוקה במערכת השמש שלנו, הצינוק הכי חשוך.

5.8.                             מילים.                                             נקודה.   

Charon and Psyche - Spencer (1883)  138*95cm

נתיחה 1.

מנסה לסלק אותך מהמערכת שלי

לנשום אויר נקי

נקי מזיכרונות, מריח השיער שלך, נקי מתקווה

כבר הגיע הזמן

כבר מאוחר

יום אתמול שהפך למחר

וחוזר חלילה

תחושה חלולה

מנסה להיאחז בדבר כלשהו

אפלה

וכל הרעיונות

כל המחשבות - התיכנונים - החלומות

הם הפכו למים שסוגרים עלי עכשיו

מי תהום

מי ביוב, מי שפכים, שכל כך התענגתי

לשתות ולהתרחץ בהם רק לפני שבוע

ואין בי משהו מיוחד, למרות שמנסה

ואין בך משהו מיוחד, למרות שרק זה אני רואה

ובו, אותו שלא מכיר

מסלול מהיר לקיר, בור מאפיר,

רוצה ממני, אישוש לעצמה

מחפשת, ברמה כלשהי, הבנה

מקומות אפלים, עליהם פנסים פתאום

מקומות חלולים, מתוכם לנשום

להתמוסס, לתוכם לזרום

אבנים, לסדר ערימות ערימות

וספרים לכלות לכלות

באש הרצונות להסתנוור

חלומות למגר

אם לא איתך, עם אחרת

אף פעם לא לותר

המחיר?

אני עצוב יותר

2.

ולמרות הבטחות שהבטחתי לעצמי

שזה לא ניסיון ראשון

לא שני

זה כואב אותו דבר

ועוד פעם יורד דוק ערפל

יום מחר

עוד פעם מחפש משמעות

עוד פעם טעות אחר טעות

בחילה.

רק נשימה

לי מוצא אחרון

לסובב את הספל ביד

להתעמק. בכל פרט

במן נכות שכלית

מדמיין עצמי אוטיסט

אובדנות של אגואיסט

ומבטיח לעצמי, לא להבטיח שום דבר

אף פעם.

יותר

עכשיו כבר שבת.
9 ימים עברו מאז הדרמה. דרמה שהשאירה אותי עם יותר שאלות מתשובות. שאלות שעוד כמה ימים ישתנו לשאלות אחרות. מישהו פעם אמר שהדרך הכי טובה להיפטר מהבעיות שלך זה כשבעיות חדשות מחליפות את הישנות.

יום חמישי האחרון, יום המעבר ממזל תאומים למזל סרטן. התאריך האסטרונומי הרשמי לתחילת הקיץ והיום הכי ארוך בשנה. מסיבה ביתית בליין הקבוע אליו אני מזמין את האנשים שאני הכי אוהב. אלה שמתאימים מבחינת הגיל, הטעם המוזיקלי, והיכולת שלהם לסבול דברים לא מיינסטרימים. זו הייתה אמורה להיות מסיבה מוצלחת במיוחד הפעם, על הפלייליסט של הארוע אני הייתי אחראי בעקיפין בצורה של רמיזה בהודעת פייסבוק שבוע לפני כן, הזמנתי כמה וכמה אנשים חשובים לי למסיבה - פי שתיים מהכמות שאני מזמין בדרך כלל וגם עידכנתי קליפים בעמוד הארוע שנמצא, איך לא, בפייס.
אבל מה העניינים התגלגלו באופן מחשיד כבר מההתחלה. מעט אנשים נרשמו בדף הרשמי של הארוע - דבר לא ודאי בפני עצמו אך מחשיד לכל הפחות, מס' הלייקים לשירים שלינקקתי אליהם הצביע על כמות קליקים נמוכה במיוחד ורוב המוזמנים שקיוויתי שיגיעו מצאו סיבה כזו או אחרת של למה הם לא יוכלו להגיע. אפילו המדדים האסטרולוגיים שנראו חיוביים מלכתחילה - עם ירח חדש שנחשב למבורך עבור התחלות חדשות איכשהו לא הצליח לספק את הסחורה. אומנם כוכב ונוס עדיין היה בנסיגה ובן זוגה מרס היה רחוק כמרחק של שבועיים ממזל מאזניים המסמל קשרים ואהבה אך דברים הרבה יותר טובים כבר קרו בזמנים הרבה פחות מבשרי טובה. קיצורו של עניין, באתי אופטימי. זאת הייתה הטעות הראשונה שלי באותו ערב.

אולי לב העניין זה שבאים לערבים האלה כדי לפגוש אנשים חדשים, כדי לצאת מהג'יפה האפורה של לימודים-עבודה-סידורים-מחשבות-דאגות אבל הכל קרה הפוך הפעם.
הערב דווקא התחיל טוב עם רוסיה-הצ'כית צעירה לגילה שהגיעה לומר שלום, להחליף חיוכים ובכללי להשרות אוירה טובה כחלק מהאיטינררי הלילי הרגיל שלה הנע בין מקומות בילוי בת"א. תמיד יש הרגשה של צפייה למשהו מיוחד שיקרה בינינו כשאני פוגש אותה, אם זה בגלל החלפת החיוכים או בגלל כמה תחומי עניין שרק אנחנו חולקים. אבל המציאות תמיד טופחת על הדלת כשאני נזכר בפערים הפיזיים המשתרעים בינינו, אם בסגנון חיים ואם במציאות פיזית, עבר-הווה-עתיד המתרחקים כמו מחלפים בכביש מהיר.
חצי שעה מאוחר יותר, נקודת אור נוספת כשסוף סוף יצא לי להשתמש בתקייה האסטרולוגית המעודכנת שהייתה לי בתיק. חבר טוב חדש כבר ביקש ממני בכמה הזדמנויות שאני יעשה לו מפה, בקשה שלא יכולתי לסרב לה בהתחשב בחוסר הזמן שלי לאחרונה לשווק את המקצוע האסטרולוגי שלי (תקראו לי אוטו-דידקט ביטצ'ס). זה והעובדה שהוא בן אדם שבסופו של יום אני לא יודע הרבה עליו מעבר לעובדות היבשות וקליקת החברים שלנו בת"א. אסטרולוגיה: הדרך המושלמת לשכנע אותך לדבר על מה שאתה לא מדבר עליו בד"כ.
היה הרבה צחוקים, מה שמראה שהניתוח האסטרולוגי שיחרר משהו והדיבורים זרמו כמו האלכוהול. בחיי שאסטרולוגיה זה אומנות, כל דבר שדרכו אתה יכול להיכנס למצב של טראנס ולשכוח את העולם שמסביבך זה לא פחות מאלוהי. יצא לי לאפיין אותו סימבולית בהתנהגות של דמות מבאטמן, ועוד מגירסת הקומיקס המקורית. לנסות לחזות את מס' הילדים העתידים להקיף אותו בשמחות ולערב בשיחה סקרנים בסביבת החצר הקדמית של הדירה שם התקיים הארוע. אני לא זוכר למה אבל נראה לי שמישהו זרק משהו גדול לפחי הזבל הירוקים שנמצאו למטה ונשמע רעש 'קלאק' רועם שאף אחד לא טרח להתייחס אליו בכלל.
גם פגשנו DJ בשם נרדף ל'גמירה נשית' מירושליים, באופן מפתיע הבנאדם רוסי ואוהב ראפ חוץ ממטאל, לא יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות לחלוק חדשות בדבר סצנת האנדרגראונג היפ-הופ שברוסיה ויום לאחר מכן אפלא ופלא הוא נמצא מנגן אלקטרו, פופ והיפ הופ בקסטה.


2 בלילה, רוב האנשים כבר התפזרו לאנשהו, בעוד אני מוחק את הזמן מתודעתי מרוב בילוי בנעימים יוצא חבר טוב מס' 1 מהבית לכיוון החצר, שהיא חצר בטון במקרה ולא ציינתי את זה עד עכשיו. הבנאדם מקבל ריספקט מכולם כולל אותי ומצליח להישאר צנוע (רוב הזמן). אחרי 2-3 בירות שלי ובטח כמות כפולה מצידו אני שואל, בצורה הכי משוחררת ומלאת כוונות טובות, איך הולך לו עם הצלמת, הבחורה מהצפון שהוא פגש אחרי שידוך שעשתה ידידה שלי. ואולי בדיוק באותה רוח כנה, טובה וישירה שאיפשרה לי להעלות את הנושא הזה אותו חבר מס' 1, DJ מס' 2 לצרכי הארוע, ענה לי בשאלה בדבר הכוונות שלי כשאני שואל אותו. אני, שבמקרה מיודע מצד מס' אנשים בדבר האופי הלא מחייב של הקשר שלהם דיברתי בכנות על הסימפטיה שלי לצלמת ומתוך הגינות ורצון לשבור את חומות השתיקה שגרמה לנו לעקוף את הנושא בשיחות קודמות. לומר לכם את האמת אפילו קיוותי לשמוע איזה 'בהצלחה' או אפילו איזה 'היא תאכל אותך בלי מלח' מבודח כזה.
כמה שיכולתי לטעות.
הוא התחיל את הצעד שלו ברגל שמאל כשהוא הוציא את קלף מס' 8 בטארוט ("Strength" למי שלא מכיר) ואמר לי שתיגע בה ואתה יודע מה יקרה לך! אני שהדבר האחרון שעניין אותי זה ללכת מכות באותו ערב או להתכסח בכללי עם בנאדם שאני אוהב ומעריך סירבתי בכלל לענות והסתכלתי עליו בשוק כנה אמיתי. מי ידע? היא יותר מאובייקט מיני בשבילו! יופי. טוב לדעת. בניגוד לכל הדיבורים שלו לפני זה באמת הגיעה הזמן שהוא היזכר לומר לי את זה. וזה עוד אחרי דיבורים על 'הולך לנו ככה ככה', 'היא כל הזמן עסוקה', ועוד ועוד... טוב, עכשיו כבר מאוחר מדי לכל זה.
סה"כ נשארו שתי אנשים במסיבה אבל אנחנו כבר הספקנו להתרחק מהם כדי 'לסדר עניינים בצד'. בשלב הזה אחרי שהתברר לי הפער בין מציאות לדיבורים יורדת עלי ההבנה שלבנאדם יש רגשות כנים וחזקים כלפי הצלמת. כל הדיבורים שלו, הדרכים בה ביטל אותה מהבחינה הזאת וההיא הייתה הדרך שלו לפצות על חוסר שיויון בקשר שלהם, על שאכפת לו ממנה ולא ידוע לגבי ההפך, כביש חד-סיטרי עם מבוי סתום. ומי יכול להאשים אותו, הצלמת היא אדם חופשי, פראי, טורפת גברים אפילו, בעלת סטאטוס פייסבוק גאה של: I'm single and you've got to be bloody awesome to change that. באותו רגע היום הארוך בשנה כבר נגמר, לפני שעתיים ועשרים דקות בדיוק ומעכשיו הימים הופכים ליותר ויותר קצרים.

חילופי דברים לוהטים ומהירים עכשיו, שנינו יורים מהמותן, האחד מגן על הזכות שלו לאקסקלוסיביות, האחר על סיכוי להמשך קשר כלשהו בטענה שהצלמת יכולה לבחור בעצמה, שלה המילה האחרונה בנושא. שלב הטיעונים: הוא מספר לי על השבועה בשתיקה של חברים לפנות מקום, לא להפריע, להתרחק גם מאקסיות מחשש לפגיעה במוסד הקדוש של אחוות גברים. אני מביא אנקדותות הטענות לטוב הכללי שבשידוכים של בין חברים, שידוכים כאלו שגרמו לו להכיר אותה מלכתחילה, על חוסר הדדיות בקשר שלהם ועל לתת לה לדבר בעד עצמה. ברמה של המציאות כל השיחה שלנו היא אבסורד אחד גדול. אני פגשתי את הצלמת פעם אחת בחיים, הוא יותר מתריסר. הקשר שלנו מבוסס על חברים משותפים ומסרים אלקטרונים שלהם על פגישות, חוויות וביקורים הדדיים. ועדיין אני לא יכול להתכחש לאמת שקיימת שם, הקשר שלהם מרגיש כאילו לקראת סוף או לפחות לקראת הפסקה ארוכה ושלנו כמו תחביב חדש של ילדים, כמו צפייה לנסיעה לחו"ל.
ובחזרה לריב, היה שם רגע אחד בו הייתי מוכן לותר, לא לשכוח 4 שנים של חברות, של בילויים משותפים שלנו, של אחוות גברים שכרגע דיברתי נגדה אם הוא רק היה יוצא מהפוזה הזאת שלו של גבר גבר  ומדבר איתי בגובה העיניים, מבקש ממני כמו חבר, אומר משהו על הרגשות שלו אליה. הייתי מוכן לותר, נשבע לכם, לשכוח שזה קרה ולהתחיל לרכז את האנרגיות שלי באסטרולוגיה, לימודים, בחורות מהאוניברסיטה, לא משנה - לכל מקום אחר. אם לרגע אחד היה שם מעט כנות, הבזק של חולשה, של היגיון, אנושיות. 
אבל על מי אני עובד. זה לא קרה וזה לא היה קורה. לא ב-2:30 בלילה אחרי 6x0.5Л גולדסטאר וחוסר חוש הומור.
המצב נראה די אבוד עם לומר לכם את האמת. הויכוח הגיע למבוי סתום וראיתי שאני מעצבן אותו רק מעצם הניסיון לצאת משם עם פשרה. אמרתי שכבר מאוחר לחצתי לו את היד ויצאתי, ממהר, בלי להיפרד מסודר ממעט המשתתפים האחרים שהיו שם. אחד מהם חייך, בחור מבוגר יותר - אחד מהמארגנים, כאילו שמח שהסתכסכתי עם החבר המשותף. אף פעם לא הסתדרתי איתו ממילא אז לא באמת היה לי אכפת. take everything in your stride הם אומרים.
נסיעה מגעילה באוטובוס הביתה. ניסיון מסכן לכתוב שירה תוך כדי ושבוע מלא ספקות ומרירות עמד בפתח. שיחות טלפון עזרו לי, חברים אחרים עזרו, להסכים ולא להסכים, להתווכח לגבש דעה משלי, דיברנו על כבוד בין חברים על אחוות גברים. עד עכשיו, אתם רואים, נשאר בי מספיק מהקונפליקט הזה כדי להוציא ולהוציא עוד קצת כדי לכתוב.










דווקא היום נזכרתי בילדות. בסימנים הכחולים, בשנאה היוקדת והסירוב הלא מתפשר שלי לדבר עם חברים טובים כשהלכנו מכות, כשהתווכחנו על כל מני דברים, על זה ועל ההוא. זה היה רק לפני כמה שנים.
תוך כמה זמן והדברים הופכים לזיכרון.