כֵּנוּת

כשנסעתי לתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ של 2011 עם חברה שלי בזמנו, כמעט בוגרת בצלאל תחת תירוצים שונים, לא ידעתי למה אני נכנס. אני רק יאמר פה שזה הרגיש לי כמו חוויה של פעם בחיים והנשימה שלי נעתקה יחד עם חוסר האמונה שיש דבר כזה. כל פרחי האומנות האלה שרק רוצים להצטלם בעירום, לגזור, להדביק, לבתר, לחתוך ושוב פעם Recycle. באמת נשמות מיוסרות או כאלה שחיפשו ייסורים כדי להשתלב. זה לא משנה, אותו אפקט.

החברה דאז לא הייתה שונה בהרבה. כדורים נוגדי דיכאון, חמש בלוגים, מערכות יחסים כושלות, התאהבות סדרתית בגיטריסטים, ולב -כזה- גדול במקומות הכי לא נכונים, בעיקר עם חולי נפש וחפצים דוממים. כמעט בוגרת בצלאל, מה אתם רוצים?  

טיילנו בין המסדרונות הלבנים של הפקולטות לצילום, אומנות פלאסטית, ארכיטקטורה ועוד כל מני והיא פגשה לה חברים ירושלמים עם ראסטות או קרחת, כולל הבנות, ואני מתהלך חצי משועמם, חצי מקנא, לגמרי מרותק ממה שקורה סביבי. באמצע בירת ישראל הפטריוטית - חרדית - משעממת מתגלה גן עדן של ניכור, כאב ותימהונות. מזמן לא מצאתי את עצמי כזה שמח.

הערב הזה התפתח בצורה יפה עוד יותר כשהמשכנו לכיוון ת"א ב-480 האחרון באותו לילה, הבחורה שלי נרדמה לי על הכתף, או אני נרדם על שלה – לא זוכר, והמוזיקה באוזניות סוחפת למקום לא פחות טוב משהיינו בו מקודם.

אחד וחצי בלילה ואנחנו אצל החברים הרוסים הקבועים. בדירת קרקע שבין יפו לת"א ליד הקיוסק שמוכר אלכוהול גם אחרי 11 בלילה. זו הייתה התקופה הכי יפה של הקשר שלנו, קצת אחרי שלמדנו להכיר אחת את השני והרבה לפני שהתחלנו לריב על כל דבר. הייתה מין יציבות שברירית באוויר בה כל אחד נזהר שלא לעלות על קליפות הביצים של האחר, מכירים בטבע השברירי של החומר האנושי. בטח חומר אנושי עשוי אנשים זרים שנפגשו רק מלפני חודש.

וזה לא שלא היה אתגרים, לא שלא היה משוכות לדלג, מדרונות לטפס. הידיד הכי טוב שלה, כמעט חבר, אח שלה בפועל. הוא לא ידע מאיתנו, היא התעקשה שהוא לא ידע, פחדה שהוא כן. אני הסכמתי, נאלצתי להסכים גם שרציתי לחגוג את הקשר הזה בתופים ובמחולות, שרציתי לצעוק את השם שלה בגבעות ובעמקים.

אז כל המסיבה נשארנו במרחק נגיעה, מן צפייה נעימה כזאת כמו אצל הדתיים. והכל היה בהיר באותו לילה, הכל היה ברור. אנשים שתו וחייכו, מוזיקה לא מוכרת הדהדה מהמערכת הביתית, ריקודים הפכו לפוגו וחזרה לריקודים והבנות מעודדות ברקע.

עזבנו בסביבות השעה שלוש ומצאנו את עצמנו בקפה של גולים מצרפת על בוגרשוב. היא ציירה את ג'ון לנון בלבן אחרי שרוקנה את תוכן המלחייה שעל השולחן, יותר פיסלה אותו והצרפתים שמאחורי הדוכן מחאו כפיים. אני רק התענגתי על החיוך. "ילד פלאים שלי", נהגתי לקרוא לה ילד.

כבר היינו עייפים והרגליים שלנו מצאו עצמם בבן יהודה על יד הים שם חנינו מתחת לאיזה פאב ישן, רגעים אחרונים של כאב ואושר. ליוויתי אותה עד הבית. היה לנו חוק כזה שאסור לבקר, עם סיבות רבות שאני לא מבין עד היום. נשיקה ולהתראות. 6:00 בבוקר, אוטובוס ראשון לכיוון הפריפריה. בחזרה לאפור.      

                                                                                            לילות זהב

עכשיו כבר שבת.
9 ימים עברו מאז הדרמה. דרמה שהשאירה אותי עם יותר שאלות מתשובות. שאלות שעוד כמה ימים ישתנו לשאלות אחרות. מישהו פעם אמר שהדרך הכי טובה להיפטר מהבעיות שלך זה כשבעיות חדשות מחליפות את הישנות.

יום חמישי האחרון, יום המעבר ממזל תאומים למזל סרטן. התאריך האסטרונומי הרשמי לתחילת הקיץ והיום הכי ארוך בשנה. מסיבה ביתית בליין הקבוע אליו אני מזמין את האנשים שאני הכי אוהב. אלה שמתאימים מבחינת הגיל, הטעם המוזיקלי, והיכולת שלהם לסבול דברים לא מיינסטרימים. זו הייתה אמורה להיות מסיבה מוצלחת במיוחד הפעם, על הפלייליסט של הארוע אני הייתי אחראי בעקיפין בצורה של רמיזה בהודעת פייסבוק שבוע לפני כן, הזמנתי כמה וכמה אנשים חשובים לי למסיבה - פי שתיים מהכמות שאני מזמין בדרך כלל וגם עידכנתי קליפים בעמוד הארוע שנמצא, איך לא, בפייס.
אבל מה העניינים התגלגלו באופן מחשיד כבר מההתחלה. מעט אנשים נרשמו בדף הרשמי של הארוע - דבר לא ודאי בפני עצמו אך מחשיד לכל הפחות, מס' הלייקים לשירים שלינקקתי אליהם הצביע על כמות קליקים נמוכה במיוחד ורוב המוזמנים שקיוויתי שיגיעו מצאו סיבה כזו או אחרת של למה הם לא יוכלו להגיע. אפילו המדדים האסטרולוגיים שנראו חיוביים מלכתחילה - עם ירח חדש שנחשב למבורך עבור התחלות חדשות איכשהו לא הצליח לספק את הסחורה. אומנם כוכב ונוס עדיין היה בנסיגה ובן זוגה מרס היה רחוק כמרחק של שבועיים ממזל מאזניים המסמל קשרים ואהבה אך דברים הרבה יותר טובים כבר קרו בזמנים הרבה פחות מבשרי טובה. קיצורו של עניין, באתי אופטימי. זאת הייתה הטעות הראשונה שלי באותו ערב.

אולי לב העניין זה שבאים לערבים האלה כדי לפגוש אנשים חדשים, כדי לצאת מהג'יפה האפורה של לימודים-עבודה-סידורים-מחשבות-דאגות אבל הכל קרה הפוך הפעם.
הערב דווקא התחיל טוב עם רוסיה-הצ'כית צעירה לגילה שהגיעה לומר שלום, להחליף חיוכים ובכללי להשרות אוירה טובה כחלק מהאיטינררי הלילי הרגיל שלה הנע בין מקומות בילוי בת"א. תמיד יש הרגשה של צפייה למשהו מיוחד שיקרה בינינו כשאני פוגש אותה, אם זה בגלל החלפת החיוכים או בגלל כמה תחומי עניין שרק אנחנו חולקים. אבל המציאות תמיד טופחת על הדלת כשאני נזכר בפערים הפיזיים המשתרעים בינינו, אם בסגנון חיים ואם במציאות פיזית, עבר-הווה-עתיד המתרחקים כמו מחלפים בכביש מהיר.
חצי שעה מאוחר יותר, נקודת אור נוספת כשסוף סוף יצא לי להשתמש בתקייה האסטרולוגית המעודכנת שהייתה לי בתיק. חבר טוב חדש כבר ביקש ממני בכמה הזדמנויות שאני יעשה לו מפה, בקשה שלא יכולתי לסרב לה בהתחשב בחוסר הזמן שלי לאחרונה לשווק את המקצוע האסטרולוגי שלי (תקראו לי אוטו-דידקט ביטצ'ס). זה והעובדה שהוא בן אדם שבסופו של יום אני לא יודע הרבה עליו מעבר לעובדות היבשות וקליקת החברים שלנו בת"א. אסטרולוגיה: הדרך המושלמת לשכנע אותך לדבר על מה שאתה לא מדבר עליו בד"כ.
היה הרבה צחוקים, מה שמראה שהניתוח האסטרולוגי שיחרר משהו והדיבורים זרמו כמו האלכוהול. בחיי שאסטרולוגיה זה אומנות, כל דבר שדרכו אתה יכול להיכנס למצב של טראנס ולשכוח את העולם שמסביבך זה לא פחות מאלוהי. יצא לי לאפיין אותו סימבולית בהתנהגות של דמות מבאטמן, ועוד מגירסת הקומיקס המקורית. לנסות לחזות את מס' הילדים העתידים להקיף אותו בשמחות ולערב בשיחה סקרנים בסביבת החצר הקדמית של הדירה שם התקיים הארוע. אני לא זוכר למה אבל נראה לי שמישהו זרק משהו גדול לפחי הזבל הירוקים שנמצאו למטה ונשמע רעש 'קלאק' רועם שאף אחד לא טרח להתייחס אליו בכלל.
גם פגשנו DJ בשם נרדף ל'גמירה נשית' מירושליים, באופן מפתיע הבנאדם רוסי ואוהב ראפ חוץ ממטאל, לא יכולתי שלא לנצל את ההזדמנות לחלוק חדשות בדבר סצנת האנדרגראונג היפ-הופ שברוסיה ויום לאחר מכן אפלא ופלא הוא נמצא מנגן אלקטרו, פופ והיפ הופ בקסטה.


2 בלילה, רוב האנשים כבר התפזרו לאנשהו, בעוד אני מוחק את הזמן מתודעתי מרוב בילוי בנעימים יוצא חבר טוב מס' 1 מהבית לכיוון החצר, שהיא חצר בטון במקרה ולא ציינתי את זה עד עכשיו. הבנאדם מקבל ריספקט מכולם כולל אותי ומצליח להישאר צנוע (רוב הזמן). אחרי 2-3 בירות שלי ובטח כמות כפולה מצידו אני שואל, בצורה הכי משוחררת ומלאת כוונות טובות, איך הולך לו עם הצלמת, הבחורה מהצפון שהוא פגש אחרי שידוך שעשתה ידידה שלי. ואולי בדיוק באותה רוח כנה, טובה וישירה שאיפשרה לי להעלות את הנושא הזה אותו חבר מס' 1, DJ מס' 2 לצרכי הארוע, ענה לי בשאלה בדבר הכוונות שלי כשאני שואל אותו. אני, שבמקרה מיודע מצד מס' אנשים בדבר האופי הלא מחייב של הקשר שלהם דיברתי בכנות על הסימפטיה שלי לצלמת ומתוך הגינות ורצון לשבור את חומות השתיקה שגרמה לנו לעקוף את הנושא בשיחות קודמות. לומר לכם את האמת אפילו קיוותי לשמוע איזה 'בהצלחה' או אפילו איזה 'היא תאכל אותך בלי מלח' מבודח כזה.
כמה שיכולתי לטעות.
הוא התחיל את הצעד שלו ברגל שמאל כשהוא הוציא את קלף מס' 8 בטארוט ("Strength" למי שלא מכיר) ואמר לי שתיגע בה ואתה יודע מה יקרה לך! אני שהדבר האחרון שעניין אותי זה ללכת מכות באותו ערב או להתכסח בכללי עם בנאדם שאני אוהב ומעריך סירבתי בכלל לענות והסתכלתי עליו בשוק כנה אמיתי. מי ידע? היא יותר מאובייקט מיני בשבילו! יופי. טוב לדעת. בניגוד לכל הדיבורים שלו לפני זה באמת הגיעה הזמן שהוא היזכר לומר לי את זה. וזה עוד אחרי דיבורים על 'הולך לנו ככה ככה', 'היא כל הזמן עסוקה', ועוד ועוד... טוב, עכשיו כבר מאוחר מדי לכל זה.
סה"כ נשארו שתי אנשים במסיבה אבל אנחנו כבר הספקנו להתרחק מהם כדי 'לסדר עניינים בצד'. בשלב הזה אחרי שהתברר לי הפער בין מציאות לדיבורים יורדת עלי ההבנה שלבנאדם יש רגשות כנים וחזקים כלפי הצלמת. כל הדיבורים שלו, הדרכים בה ביטל אותה מהבחינה הזאת וההיא הייתה הדרך שלו לפצות על חוסר שיויון בקשר שלהם, על שאכפת לו ממנה ולא ידוע לגבי ההפך, כביש חד-סיטרי עם מבוי סתום. ומי יכול להאשים אותו, הצלמת היא אדם חופשי, פראי, טורפת גברים אפילו, בעלת סטאטוס פייסבוק גאה של: I'm single and you've got to be bloody awesome to change that. באותו רגע היום הארוך בשנה כבר נגמר, לפני שעתיים ועשרים דקות בדיוק ומעכשיו הימים הופכים ליותר ויותר קצרים.

חילופי דברים לוהטים ומהירים עכשיו, שנינו יורים מהמותן, האחד מגן על הזכות שלו לאקסקלוסיביות, האחר על סיכוי להמשך קשר כלשהו בטענה שהצלמת יכולה לבחור בעצמה, שלה המילה האחרונה בנושא. שלב הטיעונים: הוא מספר לי על השבועה בשתיקה של חברים לפנות מקום, לא להפריע, להתרחק גם מאקסיות מחשש לפגיעה במוסד הקדוש של אחוות גברים. אני מביא אנקדותות הטענות לטוב הכללי שבשידוכים של בין חברים, שידוכים כאלו שגרמו לו להכיר אותה מלכתחילה, על חוסר הדדיות בקשר שלהם ועל לתת לה לדבר בעד עצמה. ברמה של המציאות כל השיחה שלנו היא אבסורד אחד גדול. אני פגשתי את הצלמת פעם אחת בחיים, הוא יותר מתריסר. הקשר שלנו מבוסס על חברים משותפים ומסרים אלקטרונים שלהם על פגישות, חוויות וביקורים הדדיים. ועדיין אני לא יכול להתכחש לאמת שקיימת שם, הקשר שלהם מרגיש כאילו לקראת סוף או לפחות לקראת הפסקה ארוכה ושלנו כמו תחביב חדש של ילדים, כמו צפייה לנסיעה לחו"ל.
ובחזרה לריב, היה שם רגע אחד בו הייתי מוכן לותר, לא לשכוח 4 שנים של חברות, של בילויים משותפים שלנו, של אחוות גברים שכרגע דיברתי נגדה אם הוא רק היה יוצא מהפוזה הזאת שלו של גבר גבר  ומדבר איתי בגובה העיניים, מבקש ממני כמו חבר, אומר משהו על הרגשות שלו אליה. הייתי מוכן לותר, נשבע לכם, לשכוח שזה קרה ולהתחיל לרכז את האנרגיות שלי באסטרולוגיה, לימודים, בחורות מהאוניברסיטה, לא משנה - לכל מקום אחר. אם לרגע אחד היה שם מעט כנות, הבזק של חולשה, של היגיון, אנושיות. 
אבל על מי אני עובד. זה לא קרה וזה לא היה קורה. לא ב-2:30 בלילה אחרי 6x0.5Л גולדסטאר וחוסר חוש הומור.
המצב נראה די אבוד עם לומר לכם את האמת. הויכוח הגיע למבוי סתום וראיתי שאני מעצבן אותו רק מעצם הניסיון לצאת משם עם פשרה. אמרתי שכבר מאוחר לחצתי לו את היד ויצאתי, ממהר, בלי להיפרד מסודר ממעט המשתתפים האחרים שהיו שם. אחד מהם חייך, בחור מבוגר יותר - אחד מהמארגנים, כאילו שמח שהסתכסכתי עם החבר המשותף. אף פעם לא הסתדרתי איתו ממילא אז לא באמת היה לי אכפת. take everything in your stride הם אומרים.
נסיעה מגעילה באוטובוס הביתה. ניסיון מסכן לכתוב שירה תוך כדי ושבוע מלא ספקות ומרירות עמד בפתח. שיחות טלפון עזרו לי, חברים אחרים עזרו, להסכים ולא להסכים, להתווכח לגבש דעה משלי, דיברנו על כבוד בין חברים על אחוות גברים. עד עכשיו, אתם רואים, נשאר בי מספיק מהקונפליקט הזה כדי להוציא ולהוציא עוד קצת כדי לכתוב.










דווקא היום נזכרתי בילדות. בסימנים הכחולים, בשנאה היוקדת והסירוב הלא מתפשר שלי לדבר עם חברים טובים כשהלכנו מכות, כשהתווכחנו על כל מני דברים, על זה ועל ההוא. זה היה רק לפני כמה שנים.
תוך כמה זמן והדברים הופכים לזיכרון.    



























 

הוספתי "התאהבות" תחת רשימת תחומי העניין שלי בפייסבוק.
את זה, ולילה, וגורל, ופורנוגרפיה. מצאו את המכנה המשותף.
הייתי יכול להוסיף לרשימת ה"פעילויות" אבל במקום זה הוספתי לרשימת תחומי העניין. אם כי גם זה מתחיל להשתנות.

ברקע: playlist של Keane. שאריות של תקופת ה- Indie שלי.




http://www.youtube.com/watch?v=ZG72J2ylUGE&ob=av2n
לא רוצה להישמע כינור חורק אבל אין לי ברירה אלא לכתוב על מה שאני מרגיש וזה בטח לא בעננים. יותר כמו מי תהום. ממש למטה. 
~
בלאגן בשבועיים האחרונים. זה התחיל מפרידה מידידה שהתנדנדנו הרבה זמן ביחד. או כמה שספרטקוסית אמרה "זה הרי אף פעם לא היה אפלטוני, זה למה אתה לא מדבר איתה". אולי היא צודקת ואני צריך לברר מה אני מרגיש כלפיה, למה זה היה חשוב, למה גררתי כמו מסטיק. אבל עכשיו עייף מדי 'לחשוב', מפורק מרוב 'לנתח', עובד עצות כתוצאה מחיפוש שלהם. כרגע העניין סגור. היא לא רוצה ואני לא מתכוון לכפות עליה שום דבר. אם כי כפייה כדרך להצהיר כוונות כבר הוכיחה את עצמה בעבר. ותנו קרדיט על נסיגה טקטית מזהירה בלי להגיד שלום, תוך כדי giving the cold shoulder, ואפילו  סחיטת מילות עדנה רכות על זה שאני נעלב על שום כלום.
לא רוצה, לא צריך.    




http://www.youtube.com/watch?v=y5l-GSDo72c
ולנושא אחר.
אולי אני פשוט אזרוק הכל. את הלימודים. "החלום" להיות פסיכולוג, המלגה המתוכננת ליפן, את כל אותם ידידות מסננות (רשימה שחורה משמאל), קריאות אסטרולוגיות לחברים של חברים עבור גרושים, הרצאות בודהיסטיות שכבר מזמן מרגיש כאילו אבד עליהם הקלח. או כל תפיסה אחרת של מי אני ומה מתאים לי ואמצע איזה עבודה מלוכלכת בת"א, אשכור דירת סטודיו או אשדל שותפים שאני מכיר לעבור אליהם ואתחיל מאפס. כמו שלא עשיתי אף פעם (פאקינג 6 שנים הבלוג המחורבן הזה - רק פעם אחת שינה את צבע עורו, צבע הטקסט שבו מצהוב לורוד). 
זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה שאני אוכל להשקיע את האנרגיות שלי בדבר אחד בכל פעם. כמו הנזיר שאני באמת. כרגע להשקיע אותם בכתיבה. כתיבה, כתיבה, כתיבה. עד שיצא מכל החורים, 9 על פי תורות אזוטריות מהודו בגוף העלוב שלנו.
ולמה כל ההשכלה הזאת. כמעט 16 שנים של חינוך non stop, וכל זה בשביל לספר לכם כמה חורים יש לנו בגוף? עדיף כבר הנדסת חשמל. המשבר הקיומי מלפטור בעיות חדו"א או אינפי ממילא יבוא לכם מתישהו, בסוף התואר במדעי הרוח או בגיל 40 יחד עם משבר זהות ככה או ככה אתם לא נשארים חייבים. ככה לפחות יהיה לכם כסף, דירה, עצמאות, גלגלים, בן-בת-זוג או מאהב/ת. Just pick.
ולא משנה באמת במה אני אשקיע. העיקר שזה יהיה דבר אחד. זה יכול להיות לכתוב לכתוב לכתוב (לקרוא קצת). ולשלוח חצי לג'ורנלים סנוביסטים בארץ ובחול. לבקר אינפושופס בת"א ולהתחנן שהם ייקחו את חוברות השירה שהדפסתי בעצמי במדפסת החצי עובדת שלי שרק מלקנות את הדיו אליה הולכת לי חצי משכורת. ואז לשקול לעבור לכתיבת רומנים ולחזור לשירה ולפוצץ את האי-מייל של אנשים שאני מכיר במה שכבר כתבתי. כל זה. הכל. עד שימאס.
ואז אולי אני אחזור לחלום ה- backup ואבקר את אמא כדי לקחת את כל ספרי האסטרולוגיה, ארשם לקורסים בהתכתבות של astro faculty london, אקח כמה סדנאות על שיווק ודיבור מול קהל כדי לפרסם את עצמי ולתת הרצאות והתחיל להאמין באלוהים רק כדי שברכת העסק שתליתי במשרד החדש ל"ייעוצים פסיכו-אסטרונומים" תפעל.
או סוף סוף אמצע את הביצים שאני צריך כדי לשרוף 4 תלושי משכורת על כרטיס בכיוון אחד ליפן, אציק לאנשים עד אין קץ ב- couch surfing ואז אעלם להם באמצע הביקור בכדי לתפוס רכבת לפאתי קיוטו בחיפוש אחר המנזר הקרוב. השמועה אומרת שהם מקבלים מערביים שבאים למנזר להתחנן להתקבל לשורות מגולחי הראש (עדיף בלונדינים גבוהים ועיניים כחולות of course). כמו פעם כשנסיכים משוללי זכויות או כאלו שנסו על נפשם שינו זהות ע"י הצטרפות למנזר בודהיסטי, גילחו ת-ראש, שינו את שם וחיכו איזה 20 שנה כדי לכתוב על חויותיהם כנסיך במלחמת הגנג'י נגד ההאיקה.

לא יודע. אבל הסדק עדיין נמצא שם מאחור. ואם מקלפים כל מה שרואים זה קורי עכביש. אפילו לא נר אחד.
היום.





טוב, כבר מרגיש טוב יותר. אבל יש לנו זמן לעוד סיפור. רק עוד אחד.

עכשיו שאני חושב על זה בכלל לא נגעתי במה שמטריד אותי כרגע. איזה מן כותב אני בכלל ?! או שאולי זה יותר טוב ככה. לתת לזה להתבשל. לתת למחשבות, למילים להבשיל. אבל לא יותר מדי, אז נהייה קר ורחוק, המחשבות נודדות למקום אחר איפה שהרגשות נחים. אתה ריק, בכלל לא שם.
זאת לא הסיבה. זה פשוט כי זה לא פוסט-לילה. מה שרואים ביום לא רואים בלילה. מה שכותבים ביום לא כותבים בלילה. ודווקא בלילה אתה צריך את משקפי שמש. איפה שרואים את מה שמנסים להסתיר. איפה שיש פינות חשופות שלא להתקרב אליהם. איפה שהחויות חותכות כמו סכין. איפה שתנועה אחת היא ההבדל בין חיים למוות. בלי זאב אדם ובלי ערפדים, כי גם לא צריך אותם.
[יאללה - לכתוב עד זוב דם, עד שיתפסו לי האצבעות מעל המקלדת].

מסיבה מאוד פרועה בחמישי האחרון. גם היא הייתה שם. איזה כוח משיכה יש לה עלי. She has her own gravitational pull that girl. וכמעט שהתפתתי. מה שבסה"כ מוכיח שאני לא חזק מספיק או שהיא יותר חזקה ממה שהיא מחשיבה את עצמה.
היא לבד הסיבה מספר אחד שאני רוצה לזרוק את הכל ולנסוע. הסיבה שאפילו לא עולה לי השאלה של "לאן לנסוע?". למרות שהיא לא לבד, היא עם מישהו. 
שתמות, עולה לה מילה פתאום, בין הניסיון שלי לנסח ת-דברים, להכניס סדר לבלאגן.
ואם אני חוזר לתחילת הפוסט ומסתכל על מה שכתבתי כרגע אני מבין פתאום למה לידידה שלי היו ספקות. למה הביקורת, המילים הקשות, ההלוך ושוב. איך היא יכולה להשתוות לה? איך מישהי יכולה להשתוות אל 'האחרונה' (יהיה יותר נכון לומר ל-סופי-ת)?
היא לא ואף אחת לא. וגם אני עובד עצות. לא יודע איך לצאת מהתסבוכת הזאת, איך לעשות אחורה פנה מלהתאהב. to fall in love. לא. To rise from love.
muri desu (יפנית לבלתי אפשרי). איפה כרטיס הטיסה הקרוב?









לא יודע כמה זמן זה יחזיק אבל
מספיק!



















מסיבה

קובץ השירים הבא מושפע מ- חיי הלילה בת"א               מ- בודלייר                   ומ- שיר קודם שלי 
פרשנות:                      (דקדאנס ישראלי)       (כשרומנטיקה משתבשת)           (פארודיה, עליי הפעם) 





1]

תדר של רפש
של לכלוך, של שנאה
מוזיקה מרעישת חדר
אנשים מצטופפים
איפה השמחה?

זמנים טובים יותר
לפני חודש חודשיים
(כש)בנות נתנו יותר
גם בלי יומהולדת בינתיים


פרופוגנדה
צורמת
בחדרי חדרים
שתיים, שלוש מילים
והוא מצפה ממני
לארוז ת-דברים
לעבור לעזה עכשיו
זה הכל באותם חדרים

לא בעיה אידיאולוגית
בעיה עם אנשים
קסאמים במרתף
אנשים נופלים עלי

אני על הקרשים

רוקדת עם כולם
הראש שלי מסתובב
טלויזיה דולקת
במן שקט, קולני מהבהב

.
הראש כואב













2]

חוסר חוש הומור
לא טוב לבריאות
עוד איזה חמור
אמר שזה טעות

בחורה אינפנטילית
מאוד
חבר שלה
לא מתייחס בכבוד

חדש בסצינה, תתחדש
כבר נמאס לך, תתמוסס
בחורה, תתפשטי
בחור-רע, תראה (כ)לי


כולם רוצים, וגם אני
נמאס פתאום
לא מכיר את החוקים
המשחק נראה מלוכלך היום
כולם על אזיקים
חוטים בלתי נראים
'בואו, נעשה חיים'

.
שורות ריקות
אל תוך הלילה
משורר הבדידות
איתך, בלי נדר
אבל אותו התדר








..
בחיי שנמאס לי, לחזור הביתה על האוטובוס האחרון, בנים שיכורים, בנות הולכות מהר מסתכלות לריצפה. תפאורה משוללת אהבה.
מנסה להתאושש מההשפעה של האלכוהול, הסמים, אנשים מטומטמים.
ותמיד העייפות. והקור.











3]

ביסקסואל?
בעיה עם הגדרות
משורר?
עוד תירוץ למה לא לעשות
להתבטל כל היום
תירוצים
תקרא לזה אומנות
אני קורא לזה לעשות חיים


בודהיסט
אז למה אתה מתעצבן?
אתאיסט
או כבר לא?
מה עכשיו אתה כבר מייחצן?
אסטרולוג
נו, אז איזה מזל אני?
לא יודע
כבר שקלת מקצוע שני?


אינטלקטואל?
פתולוגי
כבר תלו את אמן על העץ
אותך בטח יתלו על שעון אנולוגי
מה אתה כבר עושה?
אומנויות לחימה?!
טוב עכשיו זה נהייה מצחיק
בוא תראה בעיטה סיבובית
ג'קי צא'ן, על סיגרייה בקפה כָּסית




































עריכה: 24.12.12
17:14

כל שבוע מרגיש כמו חיים שלמים ועדיין זה לא זה.

בד"כ כותב בלילה אבל בימים אלו כל יום מרגיש כמו לילה.

תפילת ערבית

~

~~

~

חלק 1

בייביסיטר חלק ראשון

ו - למה "אני מלך"

אני יתחיל מהסוף דווקא, או: למה אני "מלך"?
נפגשתי עם יואב בתחילת השבוע. בחור טוב. גדול ממני. גר כרגע שנה וחצי בסין עם חברה רוסית.
ישבנו בגרג שבדיזינגוף ומולנו פיזזה מלצרית בלונדינית, צנומה, עוטה שחורים, עם קפה, חשבונת והרבה חיוכים.
יואב (בתור בדיחה): הנה דימה, למה שלא תתחיל איתה. 

אני: לאא, אין מצב, גם נראה לי שהיא לא רוסיה וגם כוסית על. מה הסיכויים? או שיש לה חבר או שאני מקבל לא.

* עוברת שעה, שתי קפוצ'ינו על בסיס שמנת והרבה עצות לטרוניות של החיים על בסיס על אסטרולוגיה, בודהיזם וחיים בסין. שלא נדבר על בחור קוריאני אבוד במיוחד שעשה סיבובים סביב הקומה שלנו בסנטר עד שגילינו שהוא איבד את הנייד שלו ונידבנו את שלנו למען החזרת דבר אבידה. פעולה שנכשלה בהחלט.
המלצרית ניגשת עם חשבון, מקבלת ממני מחמאות על טיקה שעל המצח ונוצה שמחוברת השיער ואני שואל: "מה המזל שלך? במקרה ועניין אותך כל מפות הכוכבים שעל השולחן." מקבל תשובות בספקטרום החיובי ומחליף איתה פייסבוק (אף אחד לא מחליף טלפוני בימינו). שם יפה יש לה צוף סופיה והיא אפילו, תנחשו, רוסיה.

עשרים דקות אחר כך בשדרות בן ציון לכיוון אבן גבירול יואב מפזר עלי מחמאות מכאן ועד להודעה חדשה בטענה להישג לא אחר מ'להתחיל עם מלצרית'. אני כולי נבוך מהכבוד שאני מקבל על אקט ישראלי overrated של "להתחיל איתה" וחושב בראש שלי 'מה כבר כל הסיפור, להחליף כמה מילים ולבקש כתובת ברשת. תמיד היה לי קל. לעשות מזה קשר משמעותי (יותר או פחות) זה הביג דיל.' לא יודע, אנשים בטח wired בצורה שונה. כל אחד נופל במקום אחר.
בכל מקרה, עדיין שמחתי - פרפרים בבטן ובאוטובוס MP3 במקום שעורים אבל קול קטן בראש אמר: "תרגיע". גם התשובה שלה לשאלה ששאלתי הייתה "אריה" מה שלא מבטיח טובות הנאה אלא אם כן אני במצב רוח של לתת לה להוביל ולשתוק כל הדייט וגם אמר מי שאמר מלצרית וקיבל 700 חברים בפייסבוק.

עדכון אחרון להיום: לא מאשרת לי friends בפייסבוק.

אידיאלי

בייביסטיר.

פעמיים בשבוע. עם הפרח תורה שלי (הוא בבה"ס דתי). חבל שלא פרח כמורה. 

פרוייקט פר"ח תמורת מלגה של 4500 ש"ח (תעשו גם אתם, תעזרו לילדים על הדרך). פגישה עם ילד/ילדה, כיתה ד'-ו', פעמיים בשבוע לשעתיים.

בכיף הייתי עושה עם ילדה. היינו מדברים על "מה אנשים לובשים", מציירים ביחד וחולקים דעות על בנים אגב יש להם חוקי פדופיליה נוקשים.

אם לחזור למציאות רגע הילד שלי ממש חמוד. בוכרי או גרוזיני (לא סגור על זה), שמן אבל משחק מלא כדורגל (עכשיו גם אני אוהב), חכם אבל לא יודע אנגלית בשיט. משפחה קולנית במיוחד וזה למה, כנראה, הוא שונא מוזיקה.

תחילתו של עניין זה הבילוי המיוחד פעם בחודש חודשיים, יצאנו לקניון גבעתיים והיה נחמד. סופו של עניין בהליכה ארוכה הביתה (זה כי החלטתי בטיפשותי שהילד זקוק לעוד ספורט) דרך שכונות המגורים החביבות של התקווה - ת"א. בדרך 5-6 ערסים שעשו חיים על הספסל ליד כביש מהר התחילו לזרוק הערות וכמעט גם דברים אחרים עד שמצאתי את עצמי מגן בגופי על הילד התם. בן ה-11 גילה ציניות מפתיעה כשיצאנו עם עורינו ואיברינו החיוניים במקום ואמר: שההורים כבר איימו על אח שלו הגדול בכל הנוגע לבחירת החברים.

חלק 2

 "בייביסיטר שעות קטנות"

 ו - "להחזיק בבטן"

same shit

אתמול, או נכון לרגע הכתיבה שלשום.

מסיבה עם חברים, ה- venue הקבוע. אותם פרצופים +/-. אותה מוזיקה +/(-)(-). אותה רוסיות; בוודקה, בבגדים השחורים לרוב, בדיבור המתחלף רוסית לעברית וחוזר חלילה. והכי מוזר מצב רוח טוב במידה מפתיעה מצדי. כאילו כבר למדתי את המשחק, להתנהל חלק, ללא מחשבה על מה נמצא אצלי מאחורי הקלעים. מה באמת חשוב.
למען האמת המסיבה הזאת דווקא היתה שונה. עוד בקטג' הצעדים הלא אופיינים מצדי שלחתי הזמנות לחברים בפייסבוק, חלק קיבלו את המסר ומצאתי את רשימת אורחים הרגילה מנוקדת בחברים מרשימת ה- friends האישית. האמת היא אני אדם נורא אחראי, ובעוד 'נורא' זו מילת המפתח פה גם ה'אחראי' לא עוזר במיוחד. יחד עם זאת אני מנסה בזמן האחרון להתנער מהתחושה הזאת ולתת לדברים להיות, לאנשים להיות. וככה אמרתי: "טוב. מה שיהיה יהיה".
מגיע עם ידידה שמזכירה לי מפעם לפעם שאנשים כמו בספרות זה לא דמות שטוחה. אני מגלה דבר-שתיים לגבייה ולא התחשק לי לדבר על עצמי (שיחה טובה). כמה אפשר? לחיות עם עצמך כל החיים, עד שכבר פגשת בן אדם מעניין אחר, חבל לשבור שתיקה, לשבור האזנה...  בדרך אנחנו פוגשים עוד זוג חברים שלי שהגיעו פעם ראשונה שלהם. הבחורה קוראת לי "היפסטר פלצן". בלב אני צוחק אבל לא אומר כלום, דווקא אני אוהב את איך שהתלבשתי היום. מגיעים לקיוסק הקרוב 5 דקות אחרי 11, המוכר מסרב לעשות עלינו מאייה בגלל חוקי היובש החדשים. מבאס אבל אין ברירה, ממשיכים למסיבה. מתברר לי שאנשים לא הבינו שזו מסיבה ביתית, אבל אם תנאי התאורה בבית הספציפי הזה זה לא היה מבייש מרתף שהסבו אותו תוך יומיים למועדון. חברה של חברה כבר נמצאת שם, התברר לי שהיא הספיקה להתקרב תרתי משמע לאחד המארגנים. אני שמח כי הוא חבר טוב וצד לצד זה מזכיר לי את הלבד שאני מבלה איתו זמן איכות לאחרונה. בשלב הזה עוד לא ידעתי את זה אבל תחושת הבדידות רק הולכת להתעצם בשעה הקרובה. הכל הולך חלק. מקבל תשומת לב, מחליף מילה עם החברה הקבועים, מערבב משקאות קלים עם וודקה, וגם מצליח להשתכנע לקחת ספליף ברגע שמעבירים סיגרייה תפוחה במיוחד. חומר חום הפעם. בהיעדר ניסיון הייתי בטוח שאני יחנק אבל זה היה קל באופן מפתיע. אין כמו מצב רוח להחליק עניינים. יותר מזה אפילו מקבלים תחושה חמימה בפנים, קצת כמו ללגום סאקה. הערב ממשיך, קופצים לעוד קיוסק, מדברים עם אנשים בתוך ומחוץ לדירה, פה הערה על המוזיקה שם על האופי של זו או של זה. כולם מרכלים ועדיין הכל חיוכים. בהילוך מהיר זה בטוח הכל היה נראה מאוד מצחיק, כמו קן נמלים או חבורת פקצות באוטובוס. זה אנשים אבל גירסת לילה למה שיש להם בד"כ ב- real life.

לא מספיק שכל הערב הייתי צריך לבחון את המצב הנפשי שלי עקב זה שעישנתי כמות לא מובחנת, פעם נדמה לי שטריפ רע ופעם נראה שזה בכלל לא משפיע.
היא הייתה חייבת לבוא לכאן. אקסית, זאת מהחולמים. אני זוכר שאמרתי לה שלום ומצאתי את עצמי אומר fuck שנייה אח"כ. השלום לא פחות אוטומטי מה-fuck. בשעתיים הקרובות מצאתי את עצמי מבלה רוב הזמן מחוץ לדירה, איפה שהיא לא הייתה. והיא, גם כן, הגיעה עם אחד מהחברים אומנים שלה. דווקא בחור חמוד, אין לי גם חצי דבר נגדו, נראה נפש רגישה כזה. אבל, איך לא, ראיתי שם רק את עצמי וכל הזמן מנסה ולא מצליח לא להסתכל. בינינו לא העברנו גם שתי מילים אחרי השלום וגם המקום שאני מקדיש לה פה בבלוג בטח לא מוצדק. מסתורי הלב... באמת ציפיתם למשהו אחר? אהה כן, היא גם הורידה איזה 10 קילו. בד"כ אני אוהב רזות אבל זה כבר too much. אנורקסיה לא עושה לי את זה, היא בטח בדיכאון.

שעתיים עברו -ככה- ואני חוזר לדירה שבתחילת הערב עוד נראתה כמו חדר, 2:00 בלילה. מסתכל מסביב ושלוש זוגות נמרחים אחד על השני. זה אפילו היה יכול להיות סקסי אם לא הייתי מכיר אותם. זה היה יכול להיות מחמם את הלב אם הייתי בזוגיות לאחרונה, וכאילו מישהו לחץ על הכפתור הסוריאליסטי והתחלתי לרקוד.אפילו לא היה אכפת לי מה מנגנים כרגע. לברוח, הדבר הראשון שחשבתי עליו.  אבל חייב להישאר.

היה עוד כמה דברים, טובים ורעים אבל רק מלרשום את זה אני מצליח לחזור לאותה תחושת תלישות, 'דיסוציאציה' כמו שחברה פסיכולוגית מהמסיבה הגדירה. את הדרך חזרה עשיתי עם הידידה שבאתי איתה. באותו רגע היא הרגישה לי כמו סלע בים שאפשר להישען עליו, ללא הכלים המתאימים חוץ משתיקה. זאת הייתה ההרגשה. רוב האנשים החדשים שבאים למסיבות האלו מוצאים איזה תירוץ להתחמק משם תוך פחות משעה אבל היא הייתה שם מתחילת הערב ועד סופו משתלבת טבעי בסובבים אותה. אני בטוח שזה לא הסיפור מבעד לעיניים שלה אבל ככה זה נראה מהצד. להרים כוסית (וודקה) להתחלות חדשות, גם אם הכוס נשברת ואני נפצע מהם, still worth it.
בדרך חזרה יצא לי לבחון מחדש את מצב הסוטול שלי. אולי זה רק היה נדמה לי אבל רשמים נרשמו כחדים במיוחד. אנשים חשודים הפכו לחשודים יותר מהרגיל ופחדים קטנים הפכו למטרידים יותר מהרגיל. הקו לילה כרגיל איחר והייתי בראשון רק ב- 4:15 מלווה בפחד חדש שאני לא יצליח לישון הלילה ואז פתאום קלטתי שקאנביס וקרוביו זה לא סם ממריץ וכל אותה מודעות מוגברת זה רק auto-suggestion, מצב פסיכוסומטי לחלוטין בו הרגשות שלי חזקות פי כמה וכמה מהסם. סם שבטח לא נקלט ממילא. אם משימוש של פעם הראשונה או בגלל שאני לא יודע 'להחזיק בבטן'.

ובאמת שהחלק אחרון זה לא החלק החשוב

ערסים וחייל בדיל שומעים drake

אמר עלי חבר אחרי שחזרתי בבוקר של יום שישי בלא פחות מ-6. קראתם נכון: שש בבוקר.

אפשר לחשוב שמישהו באמצע הדרך בין 20 ל-30 צריך להתחשבן עם הגיל שלו לפני שהוא בוחר מה לעשות. מה עשיתם ממני, שחקן מקצועי של בינגו?!

בכל מקרה באמת היה חווייה מוזרה משהו. אחרי יום בריא במיוחד של לימודים, חונכות פר"ח עם ילד חמוד והחלטה בונה של לא להתראות עם האקסית אני מוצא את עצמי בקצה השני של טלפון מחבר גבוהה ואוקראיני שאומר לי שהאקסית לא תהייה ב - house party המתוכננת. שמח וטוב לב ובלי משהו יותר טוב לעשות אני פונה מתחנת האוטובוס לראשון לכיוון דרום ת"א, רחוב אילת.

המסיבה סבבה, בטח אחרי הצטיידות עסיסית בבירות ופיצוחים מההמכולת הערבית ביפו. האנשים קבועים, הייטקיסת שאוהב להתמסטל, רוסי עם מבט קבוע של רצח בעיניים, בעל בית בעמדת ה-DJ (הביג דאדי לו כולם אומרים שלום) ,החבר האוקראיני הפעם בלבוש קאנטרי שתואם לשלי: חולצה מכופתרת, ג'ינס ומגפיים. ועוד כמה אישוייות מתחלפות בהתאם לעונה ולזמן הפנוי. והכי חשובה כלבת בולדוג גדולה בשם סימבה. חמודה חמודה - לא נושכת.
יותר מאוחר הופיעה פאנקית מרוסיה שהספיקה לקלקל לי את הרושם עוד בפגישה הראשונה שלי איתה ע"י זה שהיא אמרה שהיא מזל אריה. (טוב, אשמתי, שאלתי אותה). אבל אז הדעה שלי עלייה השתפרה פלאים כשגיליתי שהיא לסבית, ואני מת על חברה שלה. וגם פה חבל, מאותה סיבה.

עדיין הצליח להיות נחמד הערב, עם הקרנת מערבון של קלינט איסטווד בעזרת מקרן מאולתר של מישהו עם קשרים לתיאטרון גשר ומוזיקת אלט-קאנטרי וגותיק רוק על repeat בקבוע בארועים האלו. האלכוהול בטח לא הזיק, וגם זה שאנשים בלסו בהנאה מופגנת את הפיצוחים שהבאתי. אבל, איך לא, היה משהו קטן שהרס. דיבורים באותו ערב גלשו מעבר לאנשים להם הם נועדו, הגיעו לאנשים להם הם לא נועדו עשו פרסה וחזרו אלי עם תלונות/ האשמות / קינטורים ושאר צלילים לא ערבים לאוזן. 

טוב, מה לעשות? זה אחרי שניסיתי להיות מרמז בצורה מעודנת - אנשים איכשהו תמיד מבינים על מי מדובר. חוזר למסורת ואומר: "סייג לחוכמה שתיקה".

ליוו אותי לתחנת אוטובוס ואני את המלווים לעוד איזה מסיבה, מועדון הפעם. במקרה הלכנו באותו כיוון. דקה לפני הכניסה למסיבה האוקראיני מפציר בי להצטרף אליהם, בשלב הזה אין לי כל כוונה לעשות את זה. אבל בדיוק העניין של הגיל שיכנע אותי: "זקן מדי למסיבות", "נוכיח להם שלא". אמרתי, "ככה נעשה את זה בקצרה" חשבתי. לא היה לי מושג למה אני נכנס.
דווקא היה מסיבה חמודה מאוד ב- Velvet, גותי, טכנו, EBM וכו'. 70 בנים 30 בנות - באחוזים. להתחיל עם מישהי 0 סיכוי - באחוזים. לפחות נרקוד. טוב שיש לך לעשות משהו שאתה אוהב, שלא תלוי באחרים. נכנסתי לעניין and it showed עד כמה שאני יכול להיות אובייקטיבי. היה לי 5 דקות של glory כשרקדתי עם חיית מסיבות ממין נשי שרקדה עם ה-לא ביישנים בחדר. תכלס אני לא צריך הרבה. זה הספיק למרוח עלי חיוך לשארית הערב. 

בשלב הזה פתאום קלטתי שחצי מהאנשים שגררו אותי למסיבה כבר התפזרו. בסוף נשארנו אני ויודה איש קריות מירושליים. יודה חלק איתי בירה, ליווה שעות קטנות ב- small talk ותקע לי סכין בגב אחרי הבטחה שדאג לא לקיים באופן בוטה במיוחד.
בשלב הזה, איך לא, הבנתי שגם האוטובוס האחרון חלף, ונחוש בדעתי לא לבזבז עוד זמן התחלתי צעדה מהירה לכיוון הת. מ. החדשה לאזור המוניות שרות. ככה כדי לגמור את היום (הלילה) בריא כמו שהתחלתי אותו. 4 בבוקר צועד בת"א למוניות שרות. עוד חצי שעה עד שהקופסא הצהובה על גלגלים התמלאה ואז הליכה מתחנת העצירה שלה בעיר לכיוון הבית שלי. סופו של עניין הגעתי ב-5:59 בבוקר.
כבר מזמן לא הגעתי הביתה ב-5:59 בבוקר. אולי מסיבות זה באמת לא לבני 25...

אחרית דבר: חפיפה אחת עם שמפו לא עזרה להוריד את ריח הסיגריות מהתלתלים שאני מגדל, היה צריך 2 - אחת לכל מסיבה.
              סוף טוב הכל טוב, עייף ולא מרגיש את הרגליים נרדמתי ב-6:30 למנוחה מבורכת עד 15:00 בצהריי היום למחרת, סופשבוע.
              זה עם לא מחשיבים את השינה בהליכה שעשיתי עד הבית בכל מקטע דרך שהיה ישר פחות או יותר.