דריסה, דבר כל כך סתמי.
האישה עפה 2 מטר באוויר. קול תפיחה חלש כשהיא נחתה על הקרקע וקול חריקת גלגלים של
האוטו הנוגח בעת שהוא עוצר, שנייה לאחר ההבנה ש"הרסתי למישהו את החיים".
לא היה הרבה אנשים ברחוב הזה ובאותה קלות זה יכול היה להיות אני במקום אותה אישה,
אני עם רגל ימין הדפוקה, המניסקוס הקרוע, הרצועה הקדמית. ואם הייתי נוחת קצת אחרת
אולי על הראש זה יכול היה להיגמר הרבה יותר פשוט. בשבילי לפחות, הרבה יותר מסובך
בשביל כל מי שמכיר אותי. 10 מטר קדימה וזה באמת היה אני. מרחק של מעבר חצייה אני
בתחילתו ואותה עוברת אורח לקראת הסוף שלו.
וכל כך סתמי. באמת, אין דרך אחרת לתאר את זה. ב-11:10 בצהריים בשכונה קטנה, שכונה
יפה, שקטה בד"כ. שהבעיה היחידה שלה היא בני תשחורת שמחפשים צרות. השכונה
והאנשים שגרים בה כאילו אמרו כולם: זהו סך כל הצרות שאנו צריכים להתמודד איתם.
זה
היה ב-11 בצהריים, על מעבר חצייה, השמש במרכז הרקיע, והתלונה היחידה היא החום.
וכמו היה זה פשע של שנאה, כזה של גזענות, שיורק על דיבורים צדקניים במונחים של
אפלייה, אי-שויון, וקידום הקבוצות החלשות בחברה. הדורס היה אדם בעל שיער אפור,
כסוף כמעט למראית עין באותה שעה של היום לאור השמש הקופחת. הכל היה מאוד פשוט ומאוד מסובך בו זמנית. כי הכל השתנה באותם שניות. הטבע הפך את עורו, טבעי הוצא
מהקשרו.
וכך היה, הוא יצא מהאוטו לאחר צעקות העדים למעשה: "דורס",
"פושע", "תעצרו אותו". לא היה שם הרבה אנשים: אמא אחת שמאלה ממני
בצד השני של הכביש וכמה נערות שנראה היה ע"פ הלבוש והתחנה מאחוריהם שהן מחכות לאוטובוס שהולך לסינימה סיטי. האישה צעקה
והנערות בו זמנית התנערו מעמידתם הזחוחה, כמו התנערו מהנעורים שלהם והחלו להתנועע
סביב עצמם ולרוץ לכיוון מעבר החצייה והאוטו שמצא עצמו בלום באמצע הכביש. הן צעקו
"הוא דרס אותה!, הוא דרס אותה!" ורצו אחת אחת לכיוון האישה, הראשונה מתוך
אימפולס והאחרות בטח בגלל מנטליות העדר.
ואני שתיזמן את היציאה מהבית שלו וההגעה לתחנה בדיוק מופתי כמו תמיד, כמו שעון
כמעט. אני קפאתי שם נעצר לדקה שנראתה כמו נצח. קפאתי מול אותו כבשן, מול אותו שדה
מטווחים, מעבר חצייה שהתגלה כמגרש המשחקים של אלוהים, בית הימורים של העולם
התחתון. וכמובן שכל אותם "דברים חשובים", דאגות וסידורים כאילו נשרו להם
פתאום, וגם הגשת המועמדות שלי והראיון שהייתי צריך להספיק אליו בעוד שעה מעכשיו
התגלה כמשהו קטן וחסר חשיבות, דבר שאנשים בעלי אופטימיים ובעלי ביטחון עצמי מייחסים
לו ערך.
ואולי שווה לומר את זה עוד פעם, להדגיש. כי עכשיו שאני כותב את זה אני מבין שגם אני נתקעתי שם בכניסה לאותו
מעבר חצייה, נתקעתי כמעט פיזית, כאילו מישהו החזיק אותי בידיים בלתי נראות. גם אני
נדרסתי באותם נרגעים, גם אני עפתי באוויר ונמחצתי. מרגיש את הזעזוע אותו אני לא
מצליח לנער מעצמי ומבין שעד עכשיו עוד לא הצלחתי לנחות.
אני נמחצתי שם בין הרצון שלי לגשת לאישה המסכנה ההיא. גברת עם מטפחת על הראש וכמה
שקיות חצי ריקות בכיוון הסופר בטח לקניות של הסופ"ש. היא הייתה שחורת עור בסביבות גיל
ה-40 לחייה. נמחצתי בין כל האנשים שהסתכלו, כל אחד עם התגובה שלו, תגובה שלא הייתה
יכולה לשקר, גם אם רצו להסתיר. באמת שלכולם שם היה הרבה יותר קל עם יכלו פתאום להתעלם
באורח פלא ממה שקרה, באופן כלשהו, לא משנה איך. נמחצתי בין הפחד שלי להיאבד בסבל של
אותה אישה מסכנה, זרה למראית עין, בסה"כ אדם שאני לא מכיר. לא רציתי לגלות שהפצעים
שלה אינם ברי מרפא, שאחרי חבלה כזו אי אפשר לחזור לשגרה. שהיא אולי הפכה לנכה, תוך
שנייה אחת בנאדם הופך לנכה, בלי סיבה וגם בלי הסברים. נמחצתי שם בין התירוצים
והפחדים של הנהג, פנסיונר שאולי שתה הבוקר, ואולי סתם הגביר את הווליום ברדיו לשמע
שיר שהוא אוהב, מישהו עם רקורד מושלם של נהיגה, ללא תאונה אחת במשך 30 שנה, מישהו
שהיה בטוח שזה לא יכול לקרות לו. ובכל זאת הוא היה שם איתה, הוא יצא מהאוטו ושם
אותה על הכתף שלו, הולך איתו בעוד היא בוכה, לא, בעוד היא זועקת ממש, בכי מצמרר, יותר גרוע מצפירה. האישה מסכנה מעבר לכל יכולת הערכה רציונאלית, עוד זזה איכשהו, אולי
רק בגלל כמוות האדרנלין העצומה ששטפה את הגוף שלה באותם שניות, מכסה על כאבי התופת
שיבואו פחות משעה לאחר מכן בדרכה לביה"ח. מי ייתן והאמבולנס יגיע מהר.
הדקה שלי עברה בינתיים, דקה שנמשכת ונמשכת אפילו עד עכשיו. כזאת שהולכת איתי
לאוטובוס ויושבת לצידי, מאיימת. נוכחות בלתי רצויה שמזכירה לי שאין צדק ואין
היגיון, ש'החיים זה מתנה' וש'אם אין אני לי מי לי'. נותנים לך מתנה אבל איך שאתה מקרב
את היד אתה שומע קול שאומר "בתנאי אחד...".
ולפני כמה רגעים אני מוצא את עצמי מתקרב לתחנת אוטובוס, עדיין עם משקפי השמש על
העיניים, מרגיש את עצמי בורח מזירת פשע כלשהי בה לא הספיקו לאסוף עדויות
ממשתתפים. אני מתקרב לתחנת האוטובוס איפה שעמדו הנערות רק לפני כמה רגעים ומפנה
מבט, לימין שלי הפעם. הפעם כבר הייתה אסופה גדולה סביב האישה והפנסיונר, כולל עוברי
אורח חדשים, פרצופים סקרנים. והאוטו עדיין בלום באמצע הכביש, עומד לפני כולם כמו
תפאורה של סט בסדרת משטרה בטלוויזיה, הניצבים חסרי מנוחה מחכים כבר להצטלם.
האוטובוס שלי הגיעה בזמן, 11:15 ע"פ השעון ואפילו בתיאום עם לוח הזמנים באתר
האינטרנט. חלק מהנערות שינו כיוון והחלו למהר לכיוון התחנה, נזכרות שהם עוד צריכות
להגיע לקניון. עליתי על האוטובוס בעוד קריאות ה"תקראו לאמבולנס"
שנשמעו קודם מהדהדות בראשי ועצרתי את המבט לרגע על הנהג שהפנה את ראשו שמאלה איפה שכל ההמולה.
העברתי כרטיס וישבתי במקום הקבוע שלי בסוף האוטובוס, הגוף שלי רועד קלות. עברו חמש דקות. הוצאתי
דף ועט והתחלתי לרשום.
טבע דומם
פס/טור/אלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: