כֵּנוּת

מתגעגע לכל האנשים שלא איתי עוד
חברים שמתו
וכמה שעדיין בחיים
ולעצמי שאיבדתי כשהייתי בן 12
ולבן 20 ולבן 25 שאיבדתי רק לפני שנה שנתיים
מתגעגע לעצמי כשאני כבר לא יהיה פה
מה יהיה איתי,
כשאני לא יהיה
,
פּׂה

רואה אותך שאיתך הייתי
אז,
ורואה את עצמי אחר
היום,
רואה את עצמי
אבל לא אמיתי
בדימיון
ואַת העתיד
כמו הבזקי פלאש מהבהבים מתוך האפלה
לרוב לא רואים כלום
ואז פתאום רואה צלול
אֶת מה שאני רוצה להיות
ורואה את מה שרציתי להיות פעם
ומה שהגעתי אליו היום
והרבה דברים במקום
אבל לא כמו שחשבתי
אף פעם לא מדויק,
והספק ממשיך
הספק מכרסם


[היא אומרת לי שהיא לא מפחדת מחולדות
 ואני לא יודע אם אני מפחד
 מעולם לא ראיתי אחת
 זה נוח כשאפשר לחלק לקטגוריות סגורות הרמטית
 חולדות זה יונקים, כמו כלבים
 והיא רוצה להיות מיילדת
 או משהו כזה
 אני דווקא אוהב זוחלים
 דם קר
 איפשהו אני יכול להזדהות]

לב המאפליה

וכל מה שאנחנו עושים כשאנחנו פה
זה לנסות להרגיש קיימים
כי אנחנו יודעים עד כמה זה יקר
עד כמה זה מתנה
ושמפסיקים לתת מתנות אחרי צבא
ודורכים על אנשים כדי לקבל קידום
ועושקים, וגונבים, ומנצלים ומשקרים
מתב[/פ]גרים
כי זו היא דרך הטבע
או דרך בני האדם
human nature
שילוב קטלני

בסוף הצלחתם,

והפסקתי לכתוב בחָרוּזִים

מחליף אותם בסמני פיסוק קָרִים

אתם יכולים להרגיש מרוצים

בעודי מדבר עם עצמי פה,

נגיעות של משורר מֶתוּסְכָּל

על פני שטח מלוטשים חדשים

אפקט 'גְרַיִנְד' בפוטושופ,

וכל כך אהבתי את החָרוּזִים האלה

גם כי אף אחד כבר לא רושם כָּכַה

וכל כך שונא אתכם

המבקרים הכי גרועים שלי

דווקא בגלל שהביקורת מוצדקת (המבקרים הכי טובים)

תנו לכתוב בשקט, תנו לחיות בשקט

להיכשל בשקט, למות זקן וערירי

גוררים אותי להצלחה בֵּכּוֹח במקום זאת

גָפַיִים בשלשלאות ופָּנִים על משטח אבנים

על אספלט

דַמָעוֹת כולם יַבּשוּ כבר,

תתחבו לתַּחַת את ההצלחה שֱלַכֵם

אנרי רוסו (1844-1910)

צייר שלא השתמש בחוקים הבסיסיים של ציור כמו פרספקטיבה. סגנונו נחשב נאיבי, פרימיטיבסטי או ילדותי.

רוסו החל לצייר בסביבות גיל ה-40 לחייו ואת כל מלאכתו למד לבד. ניסוי וטעייה, אוטודידקט וכאלה.

סבל מארס לשונם של ציירים נחשבים ולא נחשבים בצרפת של ימיו אך למרות זאת המשיך לצייר.

היום הוא מוכר כצייר פרוטו-סוריאליסטי וציוריו נמכרים במאות אלפי דולרים לגלריות בעולם.

לי נדמה כאילו ציוריו חזו את החשיבה הסימבוליסטית של זיגמונד פרויד וקארל יונג.

Selfportrait 1890

The Sleeping Gypsy 1897

בלי תכנון מראש

בלי הכנה מוקדמת

בלי להעתיק מאיפשהו

בלי לחשוב על מי תקרא

בלי להתגרות באף אחד

בלי התכתבות עם עצמי

בלי לקוות לגאונות

בלי דרישות בכלל

בלי מוזיקה

בלי משקה

בלי בגדים

בלי נוחות

בלי כוחות

בלי כלום

' ' ' ' ' ' ' ' '

וכמעט בלי מילים

אבל מי סופר ?

 מ . ח . ר . ו . ז . ו . ת .

 כמה חרוזים

  אבל מי סופר

מ.

אהובתי

מזה שנים רבות

ואיפה את

ח.

שום דבר לא קורה

לא איתך

ועם אחרת

שום דבר קורה

ר.

פצעים שעל ידי

נקווים מהר

ואלו בליבי

במסדרונות נפשי

סתומים יותר

ו.

חבר קרוב

עוטה המסיכה

חבר שלי

לשעבר שלךַ

ברכה לשווא

היא לא איתךָ

ז.

מה עשית לי

מה עשית

זין בעין

מה עשית

אני לא רציתי בזה

מה יהיה איתי

בלעדייך

ו.

מחשבות מכות

כמו מכות חשמל

וגוף כמו קשור

למיטה סיעודית

ככה קוראים לדברים האלה

חמש בלילה

לא

חמש בבוקר

טרף עצמו לדעת

חזר בשאלה

רצה ללמוד

אך לא ידע הוא

מחילה

חסר כבוד

וחסר דעת

הסעודה האחרונה

הבחילה

                                                                 אומרים "חייבים להיות שמח"
                                                       אבל אף פעם לא אומרים את זה לאם שקולה
                                                                     ואם כן, אז מה טראגי          

[1]

שמיים תכולים

אופק אינסוף
לעצור את הזמן
איתך
קרוב

שלוש ימים של שקט
חופש מהכל
על האי הזה
קילומטר מהחוף
האופק קרוב
אילו גם יום אחד
מה טוב

מי מלח
ואויר כמו קריבי נישא
טבע קדום
בתוכנו נמצא
גועשים רגשות
העלים נידפים
אינסוף ריחות

מאיתנו נודפים

רוחות מאחורי מפרשים

וכל רגע הוא דבש

וכל רגע מתוק

נעשה הוא עכשיו

כמו תינוק

כמו שרק בסרטים

כל רגע מרגיש רחוק

אני ואת מתחלפים

בינות ירחים
בין שמשות
עליות ירידות
הכל שווה את זה
איתך להיות

מרחבים נפתחים
חלומות
נהפכים לזכורים
נופים ממסמרים
הגוף שלך על שלי
החיים נגמרים

יום ראשון אינסופי

יום שני את איתי

וביום השלישי

מועקה

מַראַה לנו

יש כאן משהו אמיתי

חזרה לחיים

משפחה

זה בטח כולל הורים

עבודה

קו התפר 

מציאות מחשבה

הפסקה זיכרונות

ומזכרת יחידה

מתוך כיס החולצה

תמונה

[2]

נאים לקראת הסוף

סגירת הקשר

נעים לקראת הסוף

לא משנה מה

נשאר הרוך

נסגרים נפתחים

רואים אחת את השני

מתרחקים

ושוב מתחלפים

אני בוכה ואת
עם מגבונים לחים

מידת הרחמים

היא לנו אל

מזעור פגיעה

היא על בהונות והוא זוחל

עוד הזדמנות לחוש
להתנצל

מצב חדש

להסתגל

בסוף על התחלה

שוב מדברים

נזכרים

באותם שלוש ימים

רק לא

אי אפשר

נאבדים

עוד פעם נוגעת

הבל  פיך באוזניי

לחלוחית על שפתיי

מתכרבלים

כמו זוג צבים
באותו שריון מתכנסים

באותו בית דרים

מהעולם מתחבאים

שוב נעלמים

שוב קטנים

הרוח בשיער

ושוב מראה של ים

עם מישהי אחרת הפעם

ואת איתו

רחוק

אי שם

מספרים על זמנים

על עיתים

שלא יחזרו

זה בלתי אפשרי

אבל עדיין מדברים

בָלֶבַד נזכרים

אחד על השני

לא ממהרים

הפסקה בשיחה

כמו בדיקת ראייה

עיוורון רגעי

החיים נמשכים

הצורה

נמשכים את

נמשכים אני

הוויה

שלוש ימים

קילומטר מהחוף

שלוש לילות

אינסוף

יושב בבית קולנוע

בין אנשים זרים

יושב ונח

בין רגעים קצרים

שניות מהחיים

חושב נזכר

היום בבוקר

ומהרהר לחצות

את גבול המחשבה

ולשלם ביוקר

שלא להיסחף

לתהומות של יופי

שלא ליפול

בין הגלים

מהלומות לאופי

ורוגע אחד גדול

כמו רגע נצחי

ורוגע כאילו משום מקום

רוגע אמיתי

לנצח ישאר איתי

ריחות זרים חודרים

כה מוכרים

ריחות זרים

אך מאיפה

או בעתיד רחוק

הזמן עולה ביוקר

וזיכרון לרוץ איתו

מחר בבוקר

איבוד הכל

ועוד פעם אותו רגע

רוגע כחול

ופעם נוספת מפץ גדול

בשנייה אחת להיות

פה וגם שם

בשנייה אחת לחצות

גבולות

בשדה נעלם

וריחות של בדידות

וריחות של תקווה

ריח סיגריות בבר

וגם כוס המשקה הטובה

בלגן אהבה צפייה מתוחה

כמו אחרי הגשם

כמו ביום הראשון

החוקים הם כבר לא פועלים

נצלבו עם אור בוקר ראשון

ספק צלב, ספק קילשון

ובאוזן שוב אותו השיר

שוב אותו ההמנון

לעזוב את הסלע הטוב

על חופו של שרטון

רק לים הגדול, רק לחזור לישון

כמו רוגע נצחי

מחפש

מחפש

מחפש

מחפש

מחפש

מנסה להיאחז

בין אם יד

בין אם צלע שבורה

הברה

ושוב

מחפש

מחפש

ולא בלי אדיבות

מחפש

את אותה תמימות

מחפש

ולא שומר מקום

מחפש

ושוב פתאום

בין רגע נשבר לו הכל

בין שנייה או בין שתי הברות

בנפתולי משעול

להכל

ושוב

מחפש

מחפש

מתוסכל

מחפש

לא מחר לא בכלל

מי יציל

וצועק

וקורע שרוול

קול תופים שם בראש

זעקה של שכול

אובדנות עצורה

נשמה אסורה לה טובעת

ושוב בפעם האחרונה

מחפש

את השקט

מחפש

מחפש

רק לא צרה

מחפש

מחפש

בין תקווה לקבורה

אהבה לי קטנה

בין עצבות מתוקה

כי ביני לבינך

כמו אבק ההרים

מבעד לוילונות חדרים

חלומות ומינים

רק ללא משמעות

לחלום

לחלום

ליל אביב

והטל עוד לא שם

ברקע - הפרוייקט של עידן רייכל

אהבה

שלא התקיימה מלכתחילה

מוצאת לה מפלט

בפרידה של ליל סערה

אחרי מכה קשה

ברק

שעורר לפעולה

יישן הוא בחורשה

זחוח למגע עור

של שמש הבוקר

שחושבת שיש לה את כל היום

שלוש מאות שישים וחמש

הזדמנויות לזרוח

פתאום

בקרנייה האירה

פינות חשוכות

בחומה הפצירה

לצאת מכברי מערות

לעיתים שרפה היא

גם פינות טובות

חשופות

בלית ברירה

עם בוא ענן

שחור כבד מדמעות

ומוסיקה חרישית

על רקע שמיים קודרים

נגמר הזמן

חמה דמה פתאום

אהבה

שלא התקיימה מלכתחילה

אך הוכרז עליה בראש חוצות

בכרזות מבטים רמיזות

אהבה כזאת

כנראה

שלא נועדה להיות

רק תלונה

אחת יחידה

נשארה לה דממה באויר

טענה בדבר החמצה

תאונת כביש מהיר

אהבה שלא התקיימה

בפרידה אז נחתם גורלה

אהבה שלא התקיימה

בפרידה אז נחתם גורלה

משתנה כל הזמן,

באוקיינוס בוחש,

גיהנום עליי אדמות,

ים האש,

משתנה כל הזמן,

לא יציב,

לא בר דעת,

משתנה כל הזמן,

כבר יוצא מהדעת,

משתנה כל הזמן,

לא יכול להקשיב,

לקולות הציפור,

לרחשי הפרחים באביב,

עליות,

ירידות,

מן הגוף כבר יוצא,

ניצחונות,

מפלות,

שום דבר כבר אינו מרצה,

והנפש גועש,

מה נכון,

לא נכון,

את הסוף מבקש,

כמו גבעול לו ברוח,

זקן,

משתנה כל הזמן,

במחזור של כאב,

של שמחה - הנאה,

והלב עוד דואב.

מחפש לי מרגוע,

באדם,

ברעיון,

מחפש לא לפגוע,

לא לחשוב זהו יום אחרון,

רק נקיק קטן,

רק עוד סלע בים,

לאלתר מחסה,

לתקופת האשם,

בגלות מן הבית,

שם הייתי אדון,

לגלות פתאומית,

כך ניזרק הוא פתאום,

בגלגל החיים,

משתנה כל הזמן,

רק לחזור עוד הביתה,

שם הייתי הלום,

~~~

ורק חסר מילה אחת,

אני.