כֵּנוּת

[a]

שם את השקט במסגרת ע"י שמיעת מוסיקה כל הזמן.
יפה הוא השקט.

להעביר ביקורת על מישהו זה כמו להעביר סכין חדה על הרכישה האחרונה של מוזיאון ת"א.

איזה קטע שכשלבנה ושחור עושים את זה אשכרה יוצא תינוק            (tag: גזעני)

[בין השורות - אינט.אם ]

בגרות זה התקופה בה דברים שהיו מגעילים הופכים לנחשקים ודברים שהיו נחשקים בילדות הופכים למגעילים.

רוצה: אינטימיות אינסטנט.
אבל בלתי אפשרי . אבל ניגוד פנימי .

גבר אמיתי לא משתמש בסמיילים בצ'אט.

[b]

"גם ליהנות זה סבל. ליהנות זה סבל בטווח הארוך"

"יש כאלה עם שרוכים בנעליים ויש כאלה עם שרוכים בכל מקום"

לפעמים מתגלים פילוסופים במקומות הכי לא צפויים. כמו למשל בקרב סגל המרצים בחוג למזרח אסיה. הוא אומנם מרצה לפילוסופיה הודית אבל למצוא מקוריות במקום כזה זה ממש לא טריוויאלי.

[בין השורות - annie ]

נזיר נודד חסר כל. חצי הכוס המלאה של ההומלס.

הכוח שבא מלעשות דברים בשביל אחרים, בשביל אהובים אחרים. מלעשות דברים מתוך אמונה, דברים בשביל אלוהים.
והחולשה של לעשות את אותם הדברים למען עצמך לעומת זאת.
למצוא בת זוג בשבילך, בשביל כל האנשים שמאמינים בך.

סוחב את השפיות כמו כתובת בעיר זרה, מפה בארץ רחוקה.
אוחז בה כמו במפתחות שרק איבדתי, עד שעל הידיים נשארים סימנים.

[c]

ולסיום שתי שאלות:

A. אם הייתי סימן פיסוק, בטח הייתי סימן שאלה.
מי את/ה היית?

B. כשאתם ישנים כפיות, מי מכפכף את מי?

שירה זה לחלשים/
    אומנות זה לחלשים/
       פילוסופיה זה לחלשים/

תקראו לפני שאני מוחק. עדיף כבר שתתחילו מהסוף.

להוריד 2000 ₪ מהעו"ש ולהפקיד בקופת חיסכון נפרדת לזמנים קשים.
עכשיו זמנים קשים. כל השנה האחרונה זמנים קשים. כל ה-5 שנים האחרונות זמנים קשים.
בהתחלה מבּחִירַה ואח"כ זה די יצא מכלל שליטה. הבחירה להימנע מ-, לפתח כוח רצון, להישאר נקי-טהור קמה עליי והפכה לכורח. לא יכולתי אחרת ותוך שנתיים שלוש מצאתי את עצמי שוקע במערבולת של הבטחות עצמיות, תחומי עניין שחיפשתי בכוח והרבה קֵרִי לילה.
החיים החדשים שנועדו להיות לי לא קמו ולא קרמו עור וגידים. אם כבר הם קמו על יוצרם, כלאו אותי בבית כלא בשם 'העבר', פערו באר בתוך בית החזה שלי משם עלו זיכרונות הנשייה, כמו רוחות בליל ירח מלא בבית קברות בצפון אירופה.
ובחזרה לדילמה המוסרית שלי, אותם 2000 שקלים לאט לאט התעוותו במחשבות שלי והפכו לכסף קדוש. כזה שיכול לקנות מה שאי אפשר להשיג בד"כ, מה שלא חוקי ומנוגד למוסר ומידה טובה. מה שיש בו משום אות קלון ומשאיר כתם לכל החיים, לפחות על הדף של אנשים מסוימים.

כסף שיכול לקנות גאולה

אם עדיין לא הבנתם, אני מדבר פה על אותו מוצר צריכה מָעַרבי אליו ניתנת גישה לאחר טקס ארוך ומפרך בו שני אנשים מתראים, מתקרבים, נפתחים ולבסוף נותנים את המפתח לכל החללים, את המידע על כל הבליטות, הופכים לאחד בגוף ובנשמה. או סקס, אם נהייה פחות רומנטיים ונשים רגע בצד את משחקי המילים שאני כל כך אוהב.

אבל אותו מוצר צריכה, יש דרך קיצור אליו, כזאת שחומקת מתחת לרדאר של האמהות, למכ"ם של רעיות קנאיות ולטורי הרכילות של החברות הכי טובות- BFF לנצח נצחים.
מה שכסף יכול לקנות
וכך במן טוויסט כלכלי, בחינה של תעשיית הבידור או שוק הבשר הנמצא כמה ק"מ הרחק מהבית בו גדלתם ניתנת גישה להיכנס, לבחון ולדעת את כל החללים, הקימורים והבליטות, לעבור על פני טופוגרפיה רכה מסורגת ביערות בצבע לילה ומערות לחות בעלות שפתיים בשרניות כמו פרחי מלכודת ונוס קטנים. גניחות חלושות ואורות מהומהמים, שקרים, איפור וחתיכות גומי נמתחות. שלא נדבר על צדדים פחות מושכים כמו פריחות, פטריות, זיבות, הרפס, עגבת, וכמובן ה-ג'אקפוט לברי המזל: תסמונת הכשל החיסוני הנרכש בכבודה ובעצמה. כשיש לבחורה עובדת 10-14 כניסות ביום קשה שלא לפחד. גם בניגוד לכל מיני סרטים בכיכובה של ג'וליה רוברטס או מחזמר צרפתי שנגמר ב-רוג' לחשוב שאפשר להתאהב או לכל הפחות לפתח רגשות תחת תנאים כאלו נראה כמעט אבסורדי, אבסודרי בעליל. בקצב של כניסה אחת בארבעים וחמש דקות מינימום שעה מקסימום, מתשע בבוקר עד חצות הכל כבר מזמן היה הופך ל- blur אחד גדול. נכון שכמו בכל תחום יש שוק לכל כיס, היצע רחב ומס' שרותי יוקרה לאלה שיכולים להרשות לעצמם את זה אבל same same בכל אחד מהם את האתגרים והסכנות הייחודיות לו.    

אבל זה לא עיקר הבעיה. למען האמת זה אפילו לא מתקרב לעיקר הבעיה. אם נחזור לרגע לכותב התפרן שלכם, זה שחושב על קופת החיסכון בסך 2000 מרשרשים חדשים, עיקר הבעיה לא נמצא בחילופי הנוזלים וגם לא בכיסים מרופטים עד לבלי הכר אלא במשהו הרבה יותר פשוט. עיקר הבעיה נמצא בתקשורת או אם לדייק בחוסרה. חילופי הדברים שהולכים במקומות האלה, המילים שנאמרות שם ויותר חשוב המחשבות שמאחוריהם גורמות לשקרים להיראות טוב באופן יחסי, גורמות לצביעות להרגיש כמו מחמאות מתוקות או שיחה זורמת בארוחת ערב לאור נרות. תקשורת לא קיימת שם. בין אם זה בגלל התחרות בין הבנות או בגלל הצורך באסטרטגיות של שיפור - שימור, תקשורת נעשית דרך פסים מאוד מוגבלים של כדאי שזה יאמר ולא כדאי שזה יאמר. שיפור מדבר על שיפור היכולת שלי לרצות, ללטף אגו, לקבל כבוד מחברות-יריבות לדירת אירוח. ושימור? שימור מדבר על שימור לקוחות בעיקר. כשלקוח חוזר אלייך את יודעת למה לצפות ויש שם כסף קל עם מינימום אלמנט הפתעה.

טוב, מספיק להסתתר. אני יוצא פה לא פחות צבוע מהזונות.

אמרתי לעצמי
"תלך, תבקש ממנה שיעורים בחינוך מיני", כמו שאף פעם לא קיבלת בבה"ס, כמו שמשרד החינוך לא ממן לבני ובנות ישראל.

כן... אם היא לא תצחק קודם,

היא בטח לא תבין מה לעזעזל אתה רוצה ממנה, תחשוב לעצמה: "לקוח הזוי, תחמן – משחק איתי משחקים, אחד ש-mind games עושה לו את זה", "אני מוכנה לשכב איתו אבל בלי שטויות". ותכלס אם אני אחשוב רגע על הצד שלה אז לא יהיה לי מה לומר. זה פס יצור שם אחרי הכל ואני משלם רק 300, טוב 400 לקצת יותר פאנסי, ממש לא מספיק כדי שהיא תהפוך את עורה בשבילי ככה למשך 45 דקות. שתצא ממצב אוטומט שלקח לה הרבה שבועות בעבודה להגיע אליו. ואיזה 45 דקות? 45 דקות שכוללות מקלחת, הורדת ולבוש בגדים, העמדת התורן, פימפום והחלפת cash money בסופו של דבר. הדברים הכי חשובים מתחלפים בפגישות האלה - בלילה או ביום. כל מה שמאצ'ו אמיתי צריך, בין אם אתה איש צבא, יש לך הַרְלי, קעקוע מעל הפופיק או סתם אישה כוּנפַה. כסף עובר שם ונוזלי גוף, נוזלי גוף מהסוג הנכון תסלחו לי.

טוב ירד הרעיון של חינוך מיני, אפשר לפגוש אותה ולדבר, בלי סקס, לפתח אמון. בערך כמו שהולכים לפסיכולוג. זה אותו מחיר ואותו פרק זמן אז לא בערך, בדיוק כמו שהולכים לפסיכולוג. לפסיכולוגית, רק שהפסיכולוגית נראית טוב ולא לובשת כלום.

מה רע? האמת היא שגם זה רעיון לא טוב, אותו סיפור כמו מקודם. "מי זה הפריק הזה שנפל עלי פתאום?", "הוא ישלם לי בכלל?". אולי היא בכלל תקרא לאבטחה ויסלקו אותי בלי תקווה ובלי כסף, פחות זמן האיכות שהייתי אמור להעביר בפריקת ליבי, נפשי ומטעני הגנטי. "הגעת למקום הלא נכון" יגיד לי הגורילה של בנאדם, השומר הרוסי מטר תשעים של כיעור וריח סיגריות. אם זה באמת יקרה, בתכלס אני לא יכול להאשים אותה.

אז מה זה משאיר לנו? לקוח רגיל כנראה. bang bang thank you m'am  בהיעדר תיאור ממצה יותר.
מה שאני מעוניין בו? לא.     ריאליסטי? אולי.      אף פעם לא היה לי עניין רב מדי במציאות...
 

וכבר הזכרתי את העובדה שאני רומנטיקן? אני..? אני הכי רומנטיקן בעולם. וזה למה לפעמים נדמה לי שאני הכי צריך את זה. מן חוויה מתקנת שכזו, מתקנת כמו חינוך מחדש באיזה ארץ עולם שלישי קומוניסטית, תיקון כללי בדת או תו תקן. פלס, להתיישר עם כולם, להיות גבר רגיל רק לכמה שעות, עם חולשות, עם צרכים, כמו כולם. שום דבר מיוחד. כי מה שעובר לי בראש רוב הזמן זה הדבר הכי רחוק מזה. אני..? כמו כולם? no way i'm special. כֵּה, מחשבות שממש עוזרות. כל יום הם עוזרות...

אם לא הבנתם עדיין, אני מבקש לעבור שוֹק

בעדיפות שוק חשמלי, שיקשרו לכסא ויריצו בי זרמים. BDSM סטייל, איך אפשר להתיישר אחרת? איך אפשר לחזור למוטב? לנורמליות? "לגבר יש צרכים", "תשתחרר גבר", "לילה בלתי נשכח" בגרסת וויאגרה או שאר סיסמאות ריקות שטובות רק באוטובוסים מלאי אנשים ופיח.
רק קטע רע באמת יכול לרפא מאותה רומנטיות חסרת פשר וחסרת תקנה. חד וחלק, cut the bullshit and all the pretty talk. ביקור לילה בתחנה המרכזית בת"א, אחת מהם, לא משנה איזה. זונות נרקומניות אנורקטיות מפחידות שיותר בא לך לזרוק עליהם מעיל מאשר לעשות בהם משהו. חלק מאותם אנשים- לא-אנשים. נשים מפחידות שעוברות באזורים שכוחי אל ושכוחי מערכת ניקוז בדרום העיר הגדולה. רזות עד כדי שהעור עוטה קטמים, עם קמטים שממלאים את החלל במקום בשר ורקמות, משהו דק או קרום לכיסוי עצמות, לשים על שלד.

אבל העצמות זזות, כן כן. הן כולן שלדים מרשרשים. כאילו מאיזה כוח דֶמוֹני, שלא תגידו שלאלוהים אין חוש הומור. 

ללכת או לא ללכת? זו השאלה

אבל במקום לענות עליה כבר שנה שאני שואל את עצמי אותו דבר ועדיין אין לי מושג. כמה פעמים כבר הגעתי לסף של לענות כן. ומה לא? מה לא עשיתי? לדון עם חברים, עם ידידות, להשוות חוויות, לתחקר מי שהיה, לשגע קבוצות דיון פמיניסטית באוניברסיטה, להעלות את הנושא בתמים, כאילו. קראתי כל ספר אפשרי בתחום, המעט שיש, בשלוש שפות שונות. לחפש אתרים, כרטיסי ביקור, טלפונים, לוחות מודעות, ועוד אינטרנט. הספקתי להיגעל מקריאת חוויות של לקוחות בפורומים ואז להתחרט על הכניסה החפוזה. לקוחות עלק, גורילות אגואיסטים שעסוקים בהשוואת זיונים ושואלים לאן נעלמה אנסטסיה מפלורנטין. גורילות זה גם מחמאה בשבילם, עושה עוול לגורילות. ומצד שני להתפעל מהפרופילים של הבנות באתרים, לבדוק את התמונות עם הפנים המטושטשות, את תאריך הלידה ולחלום. הרבה לחלום. לגלח-לטפח-לעצב, לא בצורת לב אבל כן במקומות שונים, מוצא את עצמי חולם על גוף חלק פתאום. לחכות שיגדל ואז עוד פעם, טקסי, להשתפר כל פעם, להיפצע יותר מפעם אחת. לקרוא על מחלות מין, לשקול כל פרט-OCD סטייל, לחשוש.

אבל אולי הכי הרבה להתעייף, הרבה להתעייף. ובסוף: ללכת או לא ללכת? שאלה.

וקופת חיסכון זוכרים, מה איתה?

2000 ₪ זה לא הרבה אבל בינתיים הם הספיקו להתבזבז. התנדפו על דברים אחרים, כבר לא זוכר איזה. כנראה חשובים פחות, בטח קלים יותר. ואני אפילו לא יודע אם אני מצטער על זה.

שפת הפסיכולוג

ותזכרו בנות,

יפה שעה אחת קודם

דיבורים דיבורים  אבל איך לא?
מקווה למצוא אותך

לייצר או להיעצר, אין דבר אחר

והבעייה היחידה היא שאנשים מרגישים את זה

גילאיי ה-20 זה שולחן בן 3 רגליים כשלרגל החסרה קוראים זוגיות

תשאלו את החברים שלכם, 9/10 יגידו לכם

המתנה הכי גדולה שמישהו יכול לתת לך זה לבלות זמן משותף ביחד, לאפשר את המרחב לגדול ביחד

-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_

כתיבה זו הצעקה השקטה

_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-_-

מעשה סדום

קצת אומנות קונספטואלית

אבל חסר חשיבות. ותמיד חוזרים אל
שקט

אינסוף פגיעות

לא מתנגד לאמונה באלוהים, רק לכפייה דתית. או כפייה מכל מין וסוג.

מהקצה השני, תומך בבחירה רדיקאלית. גם בבחירות קשות כל עוד הם נעשות מתוך מניע אמיתי ומושכל תוך בחינת האלטרנטיבות. זה כולל את הבחירה להתאבד (לעשות מה שאתה רוצה עם מה ששלך בסופו של יום - החיים שלך).

ואם נחזור לראשון אז:
הדת של רוב האנשים היום זה המדינה (לאומיות), אנשים שיכורים מזה.
אצלנו זה אפילו עוד יותר ממכר למה הראשונה הולכת יד ביד עם השנייה.
מדינת היהודים,,,  

\-/

/-\

רק אתה יכול לפגוע בעצמך
בודהה ו- סוקראטס.                     - נאמר על ידי שתי הוגים שונים בערך באותה תקופה אבל אלפי קילומטרים אחד מהשני. 
הייתי צריך להזכיר את זה לעצמי אתמול כשהתחלתי להיות מודאג באמצע האימון מהיריב הקשה שמחכה לי בעוד 10 דקות כשנתחיל לעשות קרבות. "זה לא היריב זה הדאגות שלך" אמרתי. החיים נשארים כמו שהם, רצף של חוויות נעימות יותר ונעימות פחות.

Be strict with yourself and forgiving of other people
מייקל ונגר, מורה הזן שלי מהמנזר ובנאדם יקר בכללי.

\-/

/-\

נסעתי באוטובוס לפני חודש בערך, גשם ראשון כבר אז, יותר טפטוף מגשם. הסתכלתי מהחלון בעוד המראות עוברים על פני בנסיעה מהירה - windows vista כמעט, לא נוח באותה מידה. צלילים מימיני ומשמאלי ומבט מקובע בחלון קדימה, איפה ש-מאות מטרים משתנים כל שנייה, צמתים כל חמש דקות וערים קצת יותר מזה.


מה זה הנסיעה הזאת שאלתי לעצמי. והדבר הראשון שעלה לי בראש היה אותם שניות-רגעים, ימים-שבועות, שנים-עידנים של הרגע שאחרי המוות. מה זה החיים האלה כבר מוטב אם הייתי שואל...
רק ברגעים ספורים יורדת עליי ההבנה שכל מה שקורה כאן סביב זה לא יותר מאשלייה. מסע שהושלכתי אליו מתוך האינסוף, אינסוף שממשיך ומקיף אותך, במהירויות שונות ואיכויות שונות. אינסוף שמתפצל לאינספור חוויות, מחשבות, רגשות, תפיסות, חפצים, פנים, מעשים, שמות, מילים והגדרות שאנו נאחזים בהם כדי לתת מעט יציבות לאותו כאוס שסובב אותנו יומיום. שמסובב אותנו יומיום.
רק להסתכל מעבר לזה,    לזכור שיש מישהו שמסתכל.     לזכור את מי שיושב באוטובוס ולא את מה שמבעד לחלון.

המראות.
מסנוורים באור הלילה.

אבל המסתכל. זה שתמיד היה שם. שתמיד יהיה. קיים הוא רק מתוך המראות. אין מסתכל ואין מראות.
הם תמיד היו אחד. 

http://www.youtube.com/watch?v=3PrlzEtM824

אינסוף

~.~.~.~.~.~.~

כל מה שאני רוצה עכשיו זה לזרוק הכול. למצוא איזה חרא עבודה שתתאים למצב רוח שלי ולהרוג את עצמי מבוקר עד ערב בעבודה, פיזית עדיף, לחזור לדירת מרתף שלי בלילה איפה שכל המקקים והריח מהצנרת. רק לשכב על המזרון המלוכלך שעל הרצפה, לאטום את עצמי להכל ולחכות עד שתבוא שינה מתוקה. שינה, הדבר הכי טוב אליו אני מעז לצפות בחיים האלה, או אולי הכי קרוב למשהו מחוץ לחיים האלו. מין חור בקיר או דלת, תעלת אוורור, מקפצה, פתח מילוט כלשהו.

החיים האלו הם צריח של הטנק ואני מתפלל כל יום לחטוף פגז שיעקור את הצריח ואני יעוף איתו.

חופש.

כמו הגיבור חסר השם של הרוקי מוראקמי ביער נורווגי, הסטודנט השקט המסתובב לו ברחבי טוקיו ומחפש "חוויות מעניינות" גם אני מחפש תרופה לשעמום ענקי שמכרסם בגרון. כמו אותו סטודנט גם אני צריך חברים שיביאו אותי לידי סוד דבר מלאכת כיבוש נשים. לידי רזי אומנות הפיק-אפ בארים. אומנות עישון הסיגריות ודפיקת מבטים אדישים על ימין ועל שמאל. לפגוש בחורה חדשה, להביט בה ולשתוק, ולשתוק ולשתוק עד שהיא ניגשת אליך ומתחילה שיחה. טוב אולי לחייך קצת. לבוא אליה הביתה ואותו דבר, שם עניינים לא מסתיימים בשיחות בטלות.

[אין לי בעיה עם מילים אבל אף אחת לא מעזה לגעת]

זה כאילו אני עשוי חרסינה נשבע לכם, כאילו מוצג במוזיאון- חיה בכלוב, גיבור קומיקס בפריק שואו. כולכן גורמות לי להרגיש לא אמיתי, כאילו הזרועות האלה לא נועדו בשביל למשש, הרגליים בשביל לעמוד, הגוף כדי להיצמד, הראש כדי לחטוף אדרנלין רַאש כשהשפתיים שלך נוגעות בשלי, כשהגוף שלך מתחכך בשלי.

[גם לי יש גוף]

כולכן סתם, לא נשים אמיתיות, בעצמכן אתם לא יודעות מה אתם רוצות, חושבות שיש בי משהו מיוחד, שאפשר רק כשזה מיוחד. כאילו המיוחד אף פעם לא נהייה רגיל והרגיל תמיד נשאר משעמם, לא מיוחד. ברוך שפטרנו, באמת רק כאב יצא לי מזה. כמו בסרט ההוליוודי או סתם באמריקה אם לא ללכת רחוק.
      Nice guys finish last.

You fucking bet they do.

*

*

*
איך שהייתה רוצה לשחק בבחורה? להשתמש בה ולזרוק אותה כמו זוג גרביים. איך...
אבל או שאין לך אומץ, או שאתה לא יודע איך.

להתנהג כזה מניאק שאף אחת לא תרצה להיות איתך ב- f-zone   אם כבר אז רק ב-  F-zone.  השני  Capital f .
Friends my fucking arse!  אני יהיה אתך friends?! בגלגול הבא אני יהיה איתך friends. כשהגופות של שנינו ישכבו בקבר אני יהיה איתך friends. ישכבו אחת על השנייה.
יש לה הזיות לפוסטמה הזאת.

[חוסר איזון]

ובדירת המקקים שלי בגבול בין יפו לת"א יהיה לי את הסופי שבוע. או אולי ערב שתיים באמצע השבוע אם לא יהיה אכפת לי לא לישון. לבוא לעבודה בעיניים אדומות, כואבות לא פחות מהזרועות הגרמיות שמרימות משאות מדי יום. גרמיות כי העבודה קשה ואין זמן לאכול מספיק או לישון בשביל שיתכסו בשרירים. לחטוף צעקות מהבוס, נתז מי קרח על הפנים - להתעורר.

בסופי שבוע אני אפגוש את הגבוהה, או את הקטן והמכוער שהוא בחור די מצחיק בגדול. נלך ביחד לשתות ולקלל את המין האנושי, או בעיקר את בנותיו. אבל את בנותיו היפות כמובן, את המכוערות אין מה לקלל, בזבוז של אויר שטוב למטרות אחרות. אני מכיר כמה בנות שירצו לחנוק אותי על מה שאני אומר פה, לשים את הידיים הדקיקות שלהם סביב הצוואר שלי וללחוץ וללחוץ וללחוץ. פמיניסטיות יפות נפש, מתחנחנות אחת אחת, לסביות עם שערות בבית השחי.
נשתה לשוכרה ונרגיש אחוות גברים אמיתית. עד כדי כך שכבר לא יהיה אכפת לנו איזה עוד גברים ישתו איתנו, או מי יבקש כסף או מי יחטיף סתירה או אגרוף או נוגלה קטנה בברך. יותר חשוב לא יהיה אכפת לנו איזה גברים אנחנו. הכי חשוב יהיה כיף, כמו שצריך, ב-מֵסוּדַר ככה. הקטן בטח ידבר כל הזמן, את כל הזמן שיחה הוא לוקח, שיהיה לי בריא רק שיחזיר לי את המאייה שהוא חייב לי מפעם קודמת. הגבוהה ינסה לסחוב אותנו לעוד איזה מקום, ולעוד אחד, ולעוד אחד כי: "חברים! בקושי עשינו משהו היום..." ו- "כי מה זה? רק 5 בקבוקים? הלילה עוד צעיר! ויש רק סוף שבוע אחד בשבוע"  למשפט האחרון שלו כבר לא יכולנו להגיד כלום וספירת הגופות הירוקים מנצנצים מלאים במשקה מבעבע עלתה ל-6 ול-7 וגם ל-8. אכן סוף שבוע ראוי לשמו. אולי נצטרך גם לקרוא להם בשמות מעכשיו ואלאה. סוף שבוע כמעט עשר!  עשר בקבוקים...

בכל מקרה היום כבר יום ראשון בערב ואני לא יכול שלא להתאכזב מעט במבט לאחור. אותם מקומות שאנחנו כל הזמן הולכים, אותם אנשים שכל הזמן מצטרפים, אותה הרגשה מתוקה מרירה מהבירה שכבר נמאס לי ממנה ומהתלוש משכורת שנעלם לי מבין הידיים אחרי עוד סופ"ש. לא עושים שום דבר מעניין. חרא חיים. בסה"כ עבר שבוע.

שבוע הבא הבטחתי לעצמי לסחוב את הגבוהה ל-פיק אפ באר. שיזדיין אם הוא לא בא, אני הולך לבד אז. שכולם יזדיינו.

ו-

וכבר כמעט שכחתי מהכאב. כמעט שכחתי מהריקנות. אין ברירה, לחזור לאותה תחושה מוכרת. הקיום היחיד שידוע לי לאחרונה, כהות חושית. מסתובב עם עיניים חצי עצומות, כמו בסופת חול. הולך לאט, מתנדנד, מזכיר לעצמי שלא ליפול. עוד ארגזים לסחוב, הומור שחור בין חברים לעבודה, גוש בגרון שלא מסוגל לבלוע. ארגז ועוד ארגז ועוד אחד. להתרכז באחד בכל פעם, 'תחשוב יותר מדי קדימה וביטוח הבריאות כבר לא מכסה'.

רק הבקרים הם יפים, 5 הדקות של לפני כל העומס של היום. עם ה-'פאל מאל' בפה והשחפים מקרקרים מעלי ברקע, נלחמים על שאריות של מזון בנמל. אזור התעשייה, איפה שכל החרא.    

[אף אחת לא מַעֵזָה]

[שחפים]

הועברו לכאן באיחור. אבל זה לא משנה, הרגשות עדיין טריים.

גלי קול באויר ונביחות של כלבים ברקע. שממה.

2. חום. קודח...

דפיקות בראש והמהומים לא ברורים, קצת כמו שעון מעורר שתיכנתתי אותו לצלצל בתדירויות קול נמוכות במיוחד. תת סיפיות, במן התנייה תת חושית או היפנוזה מאותתת לך שמשהו לא בסדר.

2.5. גם הם, העיניים. הם הפסיקו לפעול. התקלקלו אמרת לי אחרי שתיארתי לך שאני רואה הכל בזוית עכשיו. "מה זה בזוית?" שאלת. "באלכסון כאילו" מצאתי את עצמי עונה.

3. דם יורד מהאף והנשימות עמוקות וקצרות עכשיו, נוזל לחלוחי מתכנס לו סביב העיניים עד שהמשקל שלו הופך רב מדי והוא נופל על השורטס שאני לובש כרגע. גניחות קצרות מקוטעות ממלאות את האויר עכשיו ובתוככי אני מקווה שאין אף אחד בנמצא שישמע אותי.

3.5. הם קראו לזה רגש פעם. בעולם בו למילים עוד הייתה משמעות. בעולם בו המילה הייתה מסמן והיה לה אובייקט מוחשי כלשהו או רעיון שהיה המסומן של אותה מילה. לא עוד. בעולם של היום מילים הפכו לדבר מעורר חשד, דו משמעי או אבסטרקטי. אתה משתמש במילה ומייד מתלווה אליה צל של סרקאזם, לשון סגי נאור, או סתם אמירה קלת דעת. בצורה הזאת מילים יכולות להיחשב כדבר מן העבר, משהו שמוצאים בחנות נוסטאלגיה או באלבום התמונות של סבא וסבתא. המסמן כבר לא מסמן דבר, והמסומן? המסומן הפך למסמן בימינו.

3.6. גרוע מכך כשמשתמשים במילים כדי לפגוע. כשאומרים אותם סתם, בלי ביסוס, תוך כדי ידיעה בדבר אופי האדם שאתה פונה אליו, בדבר החולשות שלו. כשמתייחסים לאדם כמו בובה על חוט, מושכים בחוטים כדי לשחק - בשביל הכיף. או אולי לשכנע אותך לעשות משהו שלא תהייה מוכן אליו בדרך אחרת, אבל לנסח את זה בצורה שונה כמובן - בצורה "חכמה" כמובן. אם מסתכלים על זה ככה, לא רק ש'סייג לחוכמה שתיקה', סייג לטוב-לב שתיקה.     שתיקה. כזאת שמתבוננת, אילמת כזאת, שיודעת להכיל.     פשוטה, פשוטה כזאת.

4. נזכר במה שקרה יותר מוקדם הערב, לפני שעה קלה. ובינתיים הרוח הקרה מקיפה את הזרועות החשופות שלי ומלטפת במין ריקוד ספק מפתה, ספק מאיים. שערות ועור שעל העצמות, הן נסמרות וזזות במין ריקוד כזה. אני נרעד קצת. מסביב שכונת בני טובים וגן פרי וירק אך בתוכי שממת מדבר ואדמת טרשים.

את אמרת לי פעם שעוד יהיה לי מזל, שאני רק צריך לחכות. נדמה לי שגם אמרת שאי אפשר לתכנן את הדברים האלו.

שאי אפשר...

4.1. אני עניתי לך "כן". פעמיים, עם הפסקה קצרה בין הראשון לשני. בין אם המילים יצאו מפי מתוך נימוס ובין אם ביקשתי להישען עלייך למספר רגעים למען תחייה התקווה בי לא היה לי את הכוחות לומר לך את שעל הלב. מילים כה איומות שאני עצמי מפחד לחשוב אותם. גם להיזכר בהם אני לא מוכן. אבל הם שם. יציב ובטוח, רק מחכות להם לאותם רגעים של ייאוש. לימים של מפלה, של אסון או סתם תאונות קטנות. מכות גורל.

נפלתי בזמן עמידה באוטובוס, חצי מהאנשים צחקו וחצי נבהלו עד כלות נשמתם. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, ירדתי ארבע תחנות לפני התחנה שלי. היה את הכאב הפיזי ולו נוספה גם ההשפלה. גם כשירדתי לא היה מקום ראוי לקבור.

5. בהתחלה חשבתי שבלי לב יהיה קל יותר. בלי חרטות, רגשות, כאב, בלי יופי שצריך להיפעם ממנו, מודעות עצמית, וסד עינויים שקוראים לו מצפון. ככה הייתי יכול להיות צועני עולץ בכרכרה ביפו או נזיר צוחק עם חיוך על הפנים ושק מטבעות על הגב בדרך לשוק הכרמל או להומלסים באלנבי. חשבתי שהרגש טוב הוא רק לנשים, לילדים חלושים, משוררים ומגרדי פנכה אבל עכשיו אני מבין עד כמה טעיתי. כי אותה שממה, אותו ישימון ששולח זרועותיו לכל רחבי הוויתך ומפתה כמו אודליסק בחדרי חדרים, אותו ריק אינסופי, נק' שחורה בחלל. אותו ריק זה הוא     המוות בכבודו ובעצמו  .  

5.1. מילים, על כל האפקט האסטתי שלהם, מילים, הם לא עושות לו צדק. לא לו ולא לאויבו שמחה או אפילו להוא שזר לו, עצב. ובטח לא לחיים, היפוכו הנצחי. אבל אם לרתום את כל אלו למשימה בלתי אפשרית ,סרט הוליוודי בכיכובו של טום קרוז, אפשר להתחיל ואולי לנסות לתאר, או אולי רק לשער מה קורה שם. בתוך אותו ישימון אפל. לב שבור. רובוט לא פועל. מכאני.

מדענים גילו שעל כארון, הירח היחיד של כוכב הלכת פלוטו, ליבת הלבה שמשמשת כגנרטור, תחנת כוח או מנוע, קפאה מזמן. לא כמו בפריזר שלכם במטבח ב-0 מעלות צלזיוס, אלא בסדר גודל של 0 מעלות קלוין, האפס המוחלט, 273 מעלות מתחת לאפס. בנק' הכי קרה בזרוע החיצוניות של שביל החלב, על כתף שמאל של הצייד הבין גלקטי אוריון, מרחק של 6 מיליארד קילומטר מהשמש שלנו. במקום כזה, נטול טיפה של חום, שביב אור או כל סוג של חומר שיכול להיתקרב לסטאטוס של חומר פעיל - חומר חיי. במקום כזה

הנקודה הכי רחוקה במערכת השמש שלנו, הצינוק הכי חשוך.

5.8.                             מילים.                                             נקודה.   

Charon and Psyche - Spencer (1883)  138*95cm